גם הפעם: המפכ"ל והמשטרה לא יודעים לזהות מי הם האויבים האמיתיים

הטרור הערבי בירושלים לא נולד השבוע. רק בשבועות האחרונים נרשמו הצתות של מחבלים בשכונת שמעון הצדיק, אבנים, בקבוקי תבערה וירי זיקוקים לעבר בתי יהודים בכפר התימנים, בבית אורות ובמעלה הזיתים, פגיעות ברכת הקלה ועוד ועוד. השטח בוער, למשטרה אין מענה, ואצל המפכ"ל קובי שבתאי בולטות בתקופות שכאלה שתי תכונות מעניינות. האחת, חוסר היכולת שלו לזהות מי האויב ונגד מי אנחנו אמורים להילחם. השנייה, הניסיונות הבלתי פוסקים שלו לחפש אשמים פוטנציאליים במחדלים שלו ושל הארגון שבראשו הוא עומד.

במאי 2021, כשהמשטרה שלו זנחה את יהודי לוד לגורלם, כשערביי העיר שרפו בתי כנסת והציתו דירות והעלו באש עשרות רכבים והשליכו אבנים וירו אש חיה וביצעו מעשי לינץ' אנטישמיים, הגיע שבתאי לעיר, וכשהוא מתקשה להבחין בין התוקפים לבין קורבנותיהם, הכריז: "חצצנו בין הניצים".

"היו הצטברויות של כעסים כאלה ואחרים", הסביר, "היו משקעים כאלה ואחרים. אנחנו נמצה את הדין עם הטרוריסטים משני הצדדים". כאילו היה יועצת חינוכית שמתמודדת עם שני תלמידים מכיתה ד'3 שהלכו מכות בהפסקה, ולא מפקדה של משטרה שאמורה לטפל ביד קשה בפוגרומצ'יקים שמחפשים לצוד יהודים. כשהיה צריך לפזר אז את האחריות לכישלון, שעות ספורות אחרי שאיתמר בן גביר קרא בריאיון רדיו לפטר אותו, מצא המפכ"ל שבן גביר עצמו, הוא ולא אחר, אחראי למצב. "אין למשטרה כלים להתמודד איתו".

לפני כמה ימים, בעוד בתיהם של תושבים יהודים בירושלים משמשים מטרה לבקבוקים בוערים ולירי זיקוקים, והמשטרה לא מצליחה לספק להם ביטחון, ידע רב ניצב קובי שבתאי לקבוע מי יהיה אחראי לפרוץ המהומות הבאות: חבר הכנסת שמחה רוטמן. ממש כך. למה דווקא רוטמן? ובכן, רקע קצר: משטרת ישראל, כידוע, לא מאפשרת ליהודים לתקוע בשופר על הר הבית, ומשכך, בלית ברירה, היו בשנים האחרונות מי שמצאו תחליף. הללו מגיעים אל הכותל המזרחי של ההר, אל סביבת שער הרחמים, אל השטח שמחוץ לחומת העיר העתיקה, ותוקעים שם.

לטובת מי שלא מכיר את המקום, נסביר שמחוץ לחומה המזרחית ישנו שביל ציבורי רחב ונאה שמאפשר לסייר לאורך החומה, ולעבור לצד שער הרחמים בואכה שער האריות. משני צדדיו של השביל הזה - כאמור, שביל ציבורי שביום שגרתי אפשר למצוא בו יהודים, מוסלמים ונוצרים, חובבי כושר או סתם מטיילים - ישנם קברים מוסלמיים. חלקם נמצאים שם שנים רבות. חלקם, כפי שקבעה בעבר נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות, נמצאים שם "תוך בנייה בלתי חוקית, חפירה ללא היתר וקבורת מתים שלא כדין".

כך או כך, לא מדובר בבית עלמין כמו זה שאנחנו מכירים - עם גבולות וגדר ותיחום ושער כניסה - אלא בקברים שפזורים משני צדיה של הדרך. איך זה קשור לחבר הכנסת רוטמן? ובכן, הוא נזעק למקום כדי לתקוע בעצמו בשופר ולסייע לכמה פעילים שמצאו את המשטרה של שבתאי רודפת אחריהם ומציקה להם ועוצרת אותם ואוזקת אותם, בעוון אותה תקיעה, חוקית למהדרין, שתקעו. "מה שהוא עושה יוביל אותנו לשומר החומות 2. זה יצית אש", צוטט קובי שבתאי בדברים שאמר בשיחה סגורה ושהובאו על ידי ג'וש בריינר ב"הארץ".

ובכן, אם ראיתם את מה שמתרחש בירושלים בימים האחרונים, את התמונות הקשות, את ההתפרעויות, את האלימות, את מעשה הלינץ', אתם מוזמנים להתלוות אליי למסע במציאות האלטרנטיבית מתוצרתה של משטרת ישראל. נוכח המצב הקשה בעיר, כמעט קשה להאמין לסיפור הזה, אבל במשך כחודש ימים, בטרלול שקשה לתאר אותו, משקיעה משטרת ירושלים זמן, משאבים וכוח אדם יקר, בניסיון לחנך שניים וחצי אנשים שמגיעים מפה לשם אל אותו שביל ציבורי שמחוץ לחומת העיר העתיקה, ותוקעים בו בשופר.

תשע פעמים גררה המשטרה את התוקעים לבתי המשפט, בשלושת השבועות האחרונים, בבקשה שאלה ירחיקו אותם מהאזור עד אחרי חגי תשרי. שש פעמים היא לקחה אותם לבית משפט השלום, שלוש פעמים נוספות ביקשה את סיועו של בית המשפט המחוזי. בכל הפעמים זרקו השופטים את המשטרה מכל המדרגות. בכל הפעמים סירבו השופטים להרחיק את התוקעים. שוב ושוב נזפו במשטרה, העירו לה, והתקשו להבין מה גורם לקציניה להתעקש שלא להבין את מה שבית המשפט מנסה להסביר להם בעברית פשוטה: תקיעת שופר במרחב הציבורי איננה עבירה פלילית.

אם היינו חיים במציאות שבה שוטרי משטרת ירושלים מעבירים את היום בשעמום, כשהם מחפשים תעסוקה שתסייע להם להרוג את הזמן, ניחא. כשהמציאות נראית כפי שהיא נראית, לא ברור מה עובר בראשו של מפקד ששולח את אנשיו פעם אחר פעם להציק לאזרחים שלא מפריעים לאיש ושלא עוברים על שום חוק, ולא פחות מכך קשה להבין מדוע לא מזמין מי מהשופטים את מפכ"ל המשטרה לבית המשפט, כדי לתת לו בראש ולהבהיר לו שמערכת המשפט לא תהיה חלק ממשחקי האגו שלו, שבינם לבין שמירת החוק והסדר אין ולא כלום דבר.

הינה אנחנו יוצאים לדרך. משטרת ישראל נגד תוקעי השופר: הכל התחיל ב-19 בספטמבר, שבוע לפני ראש השנה, כשחבר הכנסת לשעבר יהודה גליק, ואיתו שני פעילי הר הבית, תום ניסני ועמנואל ברוש, הובאו לבית המשפט לדיון בבקשת המשטרה להרחיק אותם מהעיר העתיקה, ומאזור בית העלמין המוסלמי למשך חודש ימים, עד אחרי שיסתיימו חגי תשרי.

הם מייצרים פרובוקציות, טען קצין המשטרה, כשהם "מקיימים שם טקסים יהודיים של תקיעת שופר". עו"ד דניאל שימשילשוילי מעמותת "חוננו", שייצג את השלושה, הסביר לשופט שהתקיעות הללו מתבצעות שם מדי שנה, שהן מעולם לא הפריעו לאיש, ושגם היום הן לא מפריעות לאף אחד חוץ מאשר למשטרה.

השופט עמיר שקד ששמע את הצדדים, הסביר לקצין המשטרה - רב פקד בדרגתו, שנראה שבשבועות האחרונים יומנו מלא בעיקר בענייני שופרות - שהוא בכלל לא בטוח שיש חשד סביר לפגיעה כלשהי ברגשות דת של מישהו או בהתנהגות שעלולה להפר את הסדר הציבורי, ואם יש חשד כזה, "הינו על הרף הנמוך". בהישען על העובדה שהתקיעות הללו נעשו גם בשנים קודמות, ושהן מתבצעות על השביל הציבורי ולא בשום מקום אחר, הוא דחה את בקשת המשטרה ואישר לתוקעים לחזור למקום.

למחרת בבוקר שבו גליק וברוש, שמחים וטובי לב, אל הכותל המזרחי, כדי לגלות שעם כל הכבוד לשופט, לשוטרי משטרת ישראל אין שום כוונה לוותר להם. וכך, עוד בטרם הספיקו לתקוע, בהתאם למה שהתיר להם השופט אך אתמול, מצאו את עצמם השניים, המומים, נלקחים לתחנת המשטרה, חשודים בהתנהגות העלולה להפר את שלום הציבור.

עוד באותו יום הביאה המשטרה את השניים שוב לבית המשפט וביקשה בפעם השנייה להרחיק אותם מהאזור. השופט שמע את המשטרה בקשב רב, וזרק אותה שוב מאותן מדרגות שמהן זרק אותה יום קודם לכן. ארגון שמתנהל בשפיות, אמור היה להבין אחרי שתי החלטות כאלה שהוא לא בכיוון, אבל משטרת ישראל, כך נראה, איננה הארגון הכי שפוי.

וכך, כעבור שלושה ימים, מצא את עצמו עמנואל ברוש, ירושלמי בן 36, שוב בבית המשפט, עם עוד בקשה של המשטרה להרחיק אותו מהאזור המדובר עד אחרי החגים, הפעם בתוספת דרישה שיפקיד ערבות בת 5,000 שקלים. על מה ולמה? על כך שהוא הגיע יחד עם ינון מגל ועם חבר הכנסת רוטמן למה שהמשטרה מכנה "הנקודה האסורה". ההליך הזה התרחש ביום שישי, ומכיוון שברוש ממילא לא התכוון לתקוע בשבת, הודיע בשמו עו"ד שימשילשוילי שהוא מוכן להתרחק מהמקום עד למחרתיים, יום ראשון, ותו לא.

עברו עוד כמה ימים ומשטרת ישראל מצאה את הזמן הפנוי להגיע עם ברוש לבית המשפט בפעם הרביעית. הסיפור הזה יכול להיות מסוכן, הסביר הקצין. נכון שחלק מהאזור הסמוך לחומת העיר העתיקה שייך לגן הלאומי, מקום שבו אסורה הקבורה, אבל יש שם גם שטח קבורה חוקי, ומפגש של שני הצדדים יכול להיות מסוכן.

אין שום בעיה, השיב עו"ד שימשילשוילי, הלקוח שלי לא רוצה לעורר בעיות ולא מחפש מהומות. אם תגידו לו שיש בעיה נקודתית, הוא מתחייב להיות אחראי וממושמע. עמנואל ברוש, שביקש לדבר בעצמו, סיפר לשופט כיצד נעצר כשהיה עם חבר הכנסת רוטמן, למרות שהוא עצמו כלל לא נגע בשופר. "אנחנו מגיעים בקביעות, ואני אישית מדריך קבוצות במקום. במקום להראות לי את המקום המותר, הם גררו אותי לתחנה ולא הראו לי את המקום".

השופט ביקש לראות תצלום אוויר של האזור. אחרי שעיין בו, הבהיר למשטרה שנראה שהיא מתקשה לקרוא את מה שכבר הוחלט בעניין. "אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי החלטת בית המשפט עוד מיום 20 בספטמבר קבעה כי ניתן לתקוע בשופר בשביל הציבורי בכלל, ובפרט אל מול הכותל המזרחי", קבע. "מעיון בתצ"א אשר הוגשה על ידי המבקשת (המשטרה, ק"ל) עולה כי המבקשת בחרה מסיבות השמורות עימה לפרש את החלטת בית המשפט באופן שבו ניתן להתיר למשיב או לבאי הכותל המזרחי לתקוע בשופר רק בפינה הדרום מזרחית ומחוץ לשביל הציבורי, וזאת בניגוד לנקבע".

השופט דחה גם את הבקשה הזו של המשטרה, אלא שהפעם החליטה המשטרה לא לוותר, ובחרה להגיש ערעור למחוזי. רוצים לנחש מה קרה בערעור? עוד החלטה נגד המשטרה. הפעם היה זה השופט אברהם רובין, שהבהיר למשטרה שמותר לתקוע בשופר על השביל הציבורי מול כותל המזרח, ושהנקודה שהציעה המשטרה לברוש לתקוע בה, לא קרובה בכלל למקום שבו התיר לו בית המשפט לתקוע.

עברו כמה ימים לפני שהמשטרה הוכיחה למי שחשב שהיא למדה לקח מסטירות הלחי שהיא מקבלת פעם אחר פעם מבית המשפט, שהוא טועה. ב-3 באוקטובר הובא שוב עמנואל ברוש לבית המשפט אחרי שעוכב פעם נוספת בחשד להפרעה לשוטר במילוי תפקידו, הפרת הוראה חוקית, והתנהגות העלולה להפר שלום.

פרוטוקול הדיון הזה נראה כאילו לקוח מתוכנית סאטירה משובחת במיוחד. קצין המשטרה הסביר לשופט שברוש הגיע לכותל המזרחי עם חבר הכנסת רוטמן ועם שופר. "הם נכנסו לשטח שהוסכם וידוע שהמשטרה לא מאפשרת בו תקיעה בשופר", אמר. השופט ביקש לדעת אם ברוש תקע בשופר, ואם כן, איפה. הוא תקע במרחק קצר מהמקום שהוסכם שיתקע, טען הקצין. כמה קצר, התעניין השופט. "מרחק של מטר, שניים, מהמקום שבו נקבע המיקום על ידי בית המשפט המחוזי", השיב הקצין.

אתם הבנתם את זה? משטרת ישראל גררה אזרח לבית המשפט אחרי שתקע ב"מרחק של מטר, שניים", כך לפי גרסתה שלה, מהמקום שבו נקבע שהוא יוכל לתקוע. אז למה עצרתם אותו, שאל פרקליטו של ברוש. "כדי למנוע עבירה עתידית", השיב הקצין, "ולכן אנחנו מבקשים להרחיק אותו משם עד אחרי החגים".

עו"ד שימשילשוילי הסביר לאיש המשטרה שבגישה כזו, של מניעת עבירה עתידית, אפשר לעצור חצי מערביי מזרח ירושלים, והתעקש לדעת באיזו סמכות הפריעה המשטרה לברוש ללכת בשביל שהוא אליבא דכולם שביל ציבורי, שביל שבו הוא כלל לא תקע. "זו עבירה עתידית והיה ברור לנו מה כוונתו", השיב השוטר. השופט עמיר שקד, שהפרשה המגוחכת הזו הפכה לחלק מלוח הזמנים היומי שלו, עבר על טענות המשטרה ודחה אותן שוב. "לא הוצג ולו מסמך אחד או כל ראיה אשר יכולה להעיד כי המשיב הפר את הסדר הציבורי או שפעל להפרתו, או שפעל בניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי", כתב.

המשטרה, כמה שזה יישמע מטורף, קיבלה החלטה לא להרים ידיים גם הפעם. עם כל הכבוד לערבים שמיידים אבנים, שיורים זיקוקים על בתים של יהודים ושזורקים בקבוקי תבערה, כרגע האויב האמיתי הוא עמנואל ברוש. הוא והשופר שלו. משטרת ישראל הגישה עוד ערעור למחוזי וגם הפעם ביקשה להרחיק את ברוש עד אחרי החגים. "17 יום אין לי יום אחד פנוי", התלונן ברוש בפני השופט נמרוד פלקס. "כל הזמן חקירות של שעות. אני אזוק שעות בלי אוכל, עובר מסכת התעללות קשה ולא מבין למה. מה שעשיתי השנה זו מסורת שאני עושה שנים ביחד עם חבריי. לא בא להתריס ולא לריב עם אף אחד".

הדיון הזה התקיים אחרי עוד ביקור של ברוש בכותל המזרחי, לצדו של חבר הכנסת רוטמן. אם לא היה די לה, למשטרה, בחבטות שספגה בדיונים הקודמים, הגיע גם השופט נמרוד פלקס ותרם את שלו. פלקס סירב לבקשת המשטרה להרחיק את ברוש, וקבע: "המסקנה הסבירה ביותר היא כי המשיב מכבד את החלטות בית המשפט ומכבד את הנחיות המשטרה". עברו עוד יומיים ומשטרת ישראל, שלעולם לא מתייאשת, הביאה לעוד דיון בעוד בקשת הרחקה, את יהודה גליק ואיתו אזרח נוסף, רוברט דל ווינגר. נציג המשטרה הבלתי נלאה סיפר לשופט שהשניים הגיעו לבית הקברות בערב יום הכיפורים יחד עם חבר הכנסת רוטמן ותקעו בשופרות מאחורי גבו.

השופט שקד, שזו הייתה לו הפעם החמישית לדון בסוגיה הזו ולדחות בה את בקשות המשטרה, לא חסך מהמשטרה את שבטו. "החשד הסביר איננו קיים", כתב. "המבקשת, מסיבות השמורות עימה, בחרה שלא להעיד את השוטרים אשר נכחו במקום, וזאת בפרט לאור מספר הפעמים אשר מובלים בפני בית המשפט משיבים אשר לגביהם נטען כי הפרו את הסדר הציבורי, וזאת כשחומר החקירה המצוי בפני בית המשפט איננו עולה בקנה אחד עם הנטען כלפי המשיבים".

"זה המקום לציין את אשר כבר נקבע", הבהיר השופט, לטובת מי ממפקדי המשטרה שמתקשה בקריאה, "כי אין בנקבע לעיל כדי לקבוע כי ישנו רק מקום ספציפי אחד בו תותר תקיעת שופר בשביל הציבורי. לא הוצגה כל ראיה אשר יכולה להעיד כי המשיבים הפרו את הסדר הציבורי או שפעלו בניגוד להחלטות בית המשפט זה, או להחלטות בית המשפט המחוזי".

השופט מתח ביקורת על המשטרה, ש"פועלת פעם אחר פעם לפרש את החלטות בית המשפט באופן בו מעכבת חדשות לבקרים, כולל ערב יום הכיפורים, במשך שעות, את המשיבים, זאת עת אשר כל בקשה אשר מוגשת על ידה נדחית על ידי בית משפט זה ולאחר מכן על ידי בית המשפט המחוזי". שעה קלה אחרי הדיון הזה, ובעקבות טענה שעמנואל ברוש תקע בתוך בית העלמין המוסלמי ולא על השביל הציבורי, הסכים השופט לאשר הרחקה מזערית שלו מהמקום, מיום חמישי עד יום ראשון.

ביום שלמחרת התייצבה החבורה כולה לערעור נוסף במחוזי. המשטרה ערערה על ההחלטה שלא להרחיק את גליק ודל ווינגר. ברוש ערער על ההחלטה להרחיק אותו. המשטרה ערערה על ההחלטה להרחיק אותו רק לסוף השבוע. הדברים של השופט אלכסנדר רון, בהחלטתו, היו ברורים עד מאוד. "השאלה המהותית מתייחסת לתקיעת שופר במרחב הציבורי. לא כלאחר יד יוכל בית משפט בישראל לקבוע שתקיעת שופר במרחב הציבורי מהווה עבירה כלשהי. מכאן, כבר בשלב זה, מתבקשת המסקנה שיש קושי בהרחקתם מזירה נתונה של בעלי דין, בהינתן מצב שבו לא ביצעו, אף לא לכאורה, עבירה כלשהי".

בצד זה, הזכיר השופט, חובה על כל אזרח לציית לשוטר, בוודאי כשהאחרון סבור שיש במעשיו של אותו אזרח כדי לסכן את הסדר הציבורי. השורה התחתונה? למשטרה שמורה הזכות להפעיל את שיקול דעתה על מנת להבטיח את הסדר הציבורי, אבל "אין מקום במסגרת החלטה שיפוטית להרחיק מזירה בעלי דין שלא מבצעים כל עבירה". ברוש יצא שמח וטוב לב מבית המשפט, אחרי שזה קבע מפורשות שתקיעת השופר שלו לא הופכת אותו לעבריין, ולמחרת בבוקר הגיע אל השביל הציבורי בכותל המזרח ותקע בשופר. רגע אחר כך, אתם כבר יכולים לנחש, הוא מצא את עצמו בניידת משטרה, מבלה שוב שעות בחקירות בתחנה.

ביום רביעי סיירתי במקום עם ברוש. במשך למעלה משעה הסתובבנו שם. לבד מבחור עייף שישב על ספסל ועישן סיגריה, כלב מת לא היה שם. ברוש היה יכול להביא לשם את תזמורת השופרות של משטרת ישראל, יחד עם מקהלת הדרבוקות של פעילי הר הבית, ואפילו מוסלמי אחד לא היה יודע על זה. שטח מנומנם, שקט ופסטורלי, שאלמלא המשטרה עשתה עניין גדול מתקיעה של שופר בו, איש לא היה יודע שזו התקיימה. בתום סיבוב הטרור הנוכחי, כשהמשטרה תסביר שאין לה כוח אדם, שהיא חסרה במשאבים ושהשמיכה שלה קצרה, צריך יהיה לדרוש מהמפכ"ל קובי שבתאי כמה הסברים לטרלול הזה שהצגנו פה.

שתי הערות לסיום. הראשונה. העובדה שמפקדי המשטרה לא משלמים שום מחיר כשהם בוחרים לטרטר כך אזרחים שלא חטאו, לגרור אותם מדי יום לבית המשפט, לעכב אותם, לחקור אותם, ופה ושם גם לאזוק אותם. וכל זה כשבית המשפט מסביר להם פעם אחר פעם שמדובר באנשים תמימים שלא עברו כל עבירה - היא ביזיון גדול.

השנייה. אחרי שהתרגלנו שהמשטרה מגבילה יהודים בהר הבית כי מעשיהם עלולים לפגוע ברגשות של המוסלמים, עכשיו הולכת המשטרה ומרחיבה את האיסור גם אל מחוץ לחומת העיר העתיקה. למה לעצור שם? הרי אפשר להמשיך עם זה הלאה. ובכלל, מאיפה הנחת המוצא הזו, שלפיה יהודי שמשתמש בחופש הפולחן שלו אמור להביא את המוסלמי שלצידו להבעיר את המזרח התיכון.

יש לי בעבודה חברים מוסלמים שבאמצע היום פורשים שטיח ומתפללים, וזה מעולם לא הפריע לי. ומכיוון שעד כה תקיעות השופר הללו כלל לא הזיזו למוסלמים, ניתן לקבוע שקובי שבתאי לא נכנע לטרור. הוא מזמין אותו. "מוסלמים יקרים", הוא אומר, "אם אתם לא מבינים שיהודים שתוקעים בשופר פוגעים ברגשותיכם, אני כאן כדי להגיד לכם את זה".