כשנכנס אלול, וריחו של תשרי כבר נישא באוויר, חלק מאיתנו רואים את החגים הקרבים כתהלוכה חגיגית עם תרועות, שופרים ודגלי שמחת תורה, ויש הרואים אותם כאספסוף מתקרב כשבידיו גרזנים ומצ'טות. אין זמן קטלני לאשה המוכה מאשר "ימי החג", וה"מועד לשמחה" בשביל רובנו - הוא זמן מועד לפורענות לאחרות. לחלק מהן זה נגמר במכות חולפות, לאלה שגורלן לא שפר עליהן, זו התחנה האחרונה בחיים.
יפית פוריאן, הנרצחת מרחובות, שגופתה הדקורה נשרפה עם ביתה כולו, הפכה בראש השנה תשפ"ג לנרצחת ה-18 בשנת 2022 ,ולתחושתי - ממש לא האחרונה. ח"י הנרצחות של השנה, לא חיו את חייהן בנעימים, עד שהגיע משום מקום ריב ספונטאני שיצא משליטה. ברוב המקרים הן חיו זמן ממושך בפחד, מאויימות, תחת השפלות סדרתיות, ודיכוי שיטתי שמטרתו להרגיל אותן להיות שפופות וכנועות בביתן. לא היה להן שוטר שישמור עליהן, לא שופט שירחם עליהן, לא אלוהים שאפשר להתפלל אליו. מבחינתן הבעל האלים, הוא השוטר, השופט, והאלוהים, שהכל יהיה כדברו, ליבן ונשמתן מונחות בכף ידו הכעוסה והבלתי צפויה.
בעולם מקביל, עוסקים המנהיגים שלנו בהיערכות לבחירות. בראש מעיניהם טריקים ושטיקים לפיצול מפלגות יריבות, חיבורים כמאבק באחוז החסימה, והתנגחויות חצי רכילותיות על מי אמר מה ובאיזה עניין. אחרי הבחירות, תוקם בוודאי ממשלה עם שלושים ומשהו שרים, אף אחד מהם לא יהיה השר לביטחון פנים משפחתי, ועוד 15 סגני שרים, אף אחד מהם לא סגן שר לענייני נשים מוכות, ואל תופעת הנשים הנרצחות כבר התרגלנו, ממש כמו שהנשים המוכות עצמן התרגלו להיות כאלה.
היקום המקביל הוא מקביל, וככזה הוא לא פוגש לעולם את היקום של האשה נפגעת האלימות: פוליטיקאים לא באים לנחם, שרים לא באים להתראיין באולפן, מפלגות לא יוצאות בתכנית מהפכנית להחמרת ענישה, איש לא יוצא לרחוב בדרישה לחיוב אזיקונים אלקטרוניים, או הקמת כלא מיוחד לגברים אלימים, עם 000,10 מיטות ברזל חדשות. העולם הוא בטיקטוק, הקליל, הבועט, הסקסי, ואין דבר יותר כבד ומדכא מהיקום של נפגעת האלימות. הכי לא טיקטוק.
ביקום שלישי האדמה כרגע רועדת. רצח אישה באיראן, רצח אחד יותר מידי, הוציא רבבות אל הרחובות במה שמאיים להפוף למהפיכה. גם אם המחאות באיראן ידוכאו בקרוב, את פריצת הדרך התודעתית שלהן אי אפשר יהיה להסיג לאחור. העולם של היום הוא קטן מידי, שקוף מידי, תקשורתי מידי, מכדי שאפשר יהיה לכלוא ציבור שלם בחושך, ולשכנע אותו שככה טוב לו. הדבר הזה נכון גם לאותן תרבויות חשוכות, בישראל ובעולם, שבהן אשה המעוניינת להתגרש היא פגיעה בכבוד המשפחה, אבל רוצח במשפחה נחשב למכובד ולגיטימי.
הדבר הזה נכון גם לגבי אותה משפחה מסויימת, שיכולה להיות בכל ישוב, בכל מגזר, בכל שלב בחיים, שבה אב המשפחה משתמש בכוח הזרוע כדי ליישב מחלוקות ולהשליט את רצונו. אלה תופעות שכולנו, כחברה וכבני אדם, צריכים ליישר קו במלחמה למיגורן.
במשפחות האלה החגים הם לא רגע של שמחה אלא הגיהנום עצמו, וכשאנו אוכלים תפוח בדבש או מברכים על ארבעת המינים בסוכה, אסור לנו לשכוח גם את המין המוחלש והמדוכא, המין שהפקרנו. אלה אותן נשים שחיות בחזית פרטית משלהן, הרחק מעינינו ומלב הציבור, נשים שהופקרו לגורלן מבלי שמישהו ייקח אחריות על הסיוע להן. נשים שגם בתך, בת דודתך, או חברת הנפש שלך - יכולה למצוא עצמה ביניהן. ואז, כשנשמע את סיפורן הטראגי כשהוא משולב בסטטיסטיקה, נדע שיש עוד מאות אלפי כמותן, שעדיין חיות בינינו, עדיין מקוות לישועה ומתפללות לטוב. אולי כדי להציל אותן נדרשות עוד כמה מאות נרצחות, עוד כמה מערכות בחירות... או מהפיכה גדולה ואמיצה אחת