תסתכלו על תמונתו של רס"ן בר פלח, סגן מפקד סיירת הנח"ל שנהרג בהתקלות עם מחבלים בגזרת ג'נין. תקראו את הסיפורים המרגשים על אישיותו, על רצונו להתנדב, ועל נכונותו לתרום. תביטו בתמונותיהם של אחמד אימן עאבד ושל עבד א-רחמן האני עאבד, שני המחבלים שמהירי שלהם הוא נהרג.
עכשיו תחשבו על כך שהרשות הפלסטינית - זו שמערכת הבטחון שבשליחותה פעל רס"ן פלח משתפת איתה פעולה, זו שממשלת ישראל מבקשת לחזק אותה, זו ששר הבטחון שלנו אירח בסלון ביתו את העומד בראשה - תשלם השבוע מענק מיוחד של 6,000 שקלים לבני משפחותיהם של אותם מחבלים, ומהיום והלאה תעניק להם קצבה חודשית של 1,400 שקלים.
הכסף הזה לא ישולם עבור העיניים היפות שלהם, עבור היותם אזרחים טובים של הרשות, או עבור התנדבותם עם קשישי ג'נין. את הכסף הזה תשלם הרשות, זו שלמדינת ישראל יש קשר שוטף איתה, רק תמורת דבר אחד: נכונותם של השניים לירות למוות ברס"ן פלח.
הטבע האנושי מסייע לנו להתרגל לכל דבר, הזוי, רע ובלתי נסבל ככל שיהיה. ועדיין, נדמה שממשלות ישראל הצליחו להרגיל אותנו למדיניות הנוראית שלהן, עד כדי כך שמעולם לא באנו חשבון עם מי מחבריהן על השפל המוסרי והערכי שהן דרדרו אותנו אליו. הרשות הפלסטינית מעודדת את אנשיה לצאת מביתם, לעשות מעשה ולרצוח יהודים, ולממשלה הנבחרת שלנו, ולמערכת הבטחון שלנו, אין שום בעיה עם זה. שרי הממשלה יספידו את ההולכים ויעלו על קברם וינחמו את משפחותיהם - כאילו אין להם קשר עם הרשות הפלסטינית, ובמקביל ינהלו מגעים ופגישות ותיאומים עם הרשות הפלסטינית וינאמו בעד הצורך לחזק אותה - כאילו אין יהודים שנרצחים.
על העניין הבטחוני ועל העידוד לרצוח את אזרחי ישראל, עוד נרחיב בהמשך. אבל בואו נישאר רגע במהות. בעקרון. במוסר. האם ישראל יכולה לראות בעצמה מדינה עם ערכים יהודיים או עם ערכים בכלל, כשכך נוהגים מנהיגיה? תארו לעצמכם שהיה מתברר לכם שמדינת ישראל מקיימת קשרים יומיומיים עם ארגון שמממן פדופילים שפוגעים מינית את הילדים שלנו. ארגון שמשלם להם משכורת חודשית על כל ילד נוסף שהם תוקפים. האם לא היינו הופכים את המדינה ברגע שהיינו שומעים על זה? האם מישהו מאיתנו היה נשאר אדיש? האם היה שר אחד בממשלת ישראל שהיה ישן בלילה, כשהוא נושא באחריות למציאות איומה שכזו?
אבל זהו, שעושה רושם שהסיפור הזה לא מזיז לאיש. תכתבו בגוגל "לחזק את הרשות הפלסטינית" ותיווכחו בעצמכם. מאמר המערכת של "הארץ" קרא רק בבוקר הפיגוע "לחזק את הרשות הפלסטינית", וראש הממשלה חושב שצריך לחזק אותה, ושר הבטחון חושב שצריך לחזק אותה, וגדי איזנקוט חושב שצריך לחזק אותה, ומתן כהנא הסביר רק השבוע שצריך לחזק אותה, וכמוהם גם ראשי שירותי הבטחון ומי לא.
מעולם לא באה אחת מממשלות ישראל חשבון עם מי שמעודדים את צעיריהם לצאת ולרצוח בנו. "לחזק אותם", זה מה שמבקשים כאן כולם. ממשלת ישראל, זו כמו קודמותיה, כשהיא מקיימת יחסי עבודה שגרתיים ותקינים עם הרשות הפלסטינית, משתפת פעולה עם שידול לרצח יהודים. אין דרך אחרת לנסח את זה. וזה בכלל לא משנה אם הממשלה מקזזת מכספי המיסים של הרשות את מה שהרשות משלמת למחבלים, או שהיא עושה את עצמה, כשהיא מקזזת ביד אחת ומעניקה לפלסטינים הלוואות גישור ביד השנייה. בשורה התחתונה, אבו מאזן עצמו - לא על ידי מלאך, לא על ידי שרף ולא על ידי שליח - משלם מדי חודש בחודשו תשלומי עתק לכל מי שמוכן להרוג יהודים, וממשלת ישראל עוצמת עין מול זה.
התשלום הזה למחבלים איננו סתם חיזוק בעלמא, מטעמה של הרשות. היקף התשלום קשור בקשר ישיר להיקף הדם היהודי שנשפך. מי שרק פצע ונשפט לשנתיים יקבל 1,400 שקל לחודש. מי שהצליח לרצוח וקיבל 30 שנה יקבל 12,000 לחודש. לכל ליטר של דם יהודי, התעריף שלו. איזו מדינה שפויה מוכנה לשתף פעולה עם גוף, ארגון או רשות שמוציאים חוזה כזה על אזרחיה?
איזה פנים יש ליאיר לפיד או לבני גנץ היום, לנפתלי בנט אתמול, או לבנימין נתניהו ושריו שלשום, כדי לשלוח את הדובר שלהם להוציא הודעת אבל וצער אחרי פיגוע, ולהסתכל למשפחות השכולות בעיניים? איזה מסר מעבירה ממשלת ישראל לחיילי צה"ל, כשהיא שולחת אותם להילחם, ובמקביל משתפת פעולה עם מי שמממן את מי שאורב להם ויורה בהם למוות?
ולא, התירוץ שלפיו שיתוף הפעולה הזה משרת אותנו ביטחונית, איננו תירוץ שיכול להתקבל על הדעת. לא רק בגלל שמערכת הבטחון החזקה שלנו לא אמורה להישען על טוב ליבם של הפלסטינים, אלא קודם כל משום שיש דברים שמדינה לא יכולה לעשות, ושיתוף פעולה עם מי שמעודדים בכסף את רצח חייליה ואזרחיה, הוא אחד הראשונים ברשימה הזו.
הפינוקים עלינו
תראו כמה נמוך אנחנו מגיעים. תראו איך אימצנו מדיניות שאין בה מולקולה אחת של מוסר. מדי חודש בחודשו מאפשרת מדינת ישראל לרשות הפלסטינית, להפקיד באמצעותה - כלומר באמצעותנו, שירות בתי הסוהר שלנו ובנק הדואר שלנו - 400 שקלים עבור קניות ופינוקים בקנטינה לכל מחבל כלוא. 400 שקלים לכל מי שרצח או ניסה לרצוח יהודים, לטובת רכישת סיגריות ובמבה ובייגלה וכל מה שיש לקנטינה להציע, בנוסף למה שמפקידות עבורו משפחתו. תגידו לי, זה לא מטורף?
אנחנו מחויבים לתת לכל אסיר, גם אם הוא מחבל נתעב, ארוחות מלאות, וטיפול רפואי ומיטה לישון עליה. על זה אין ויכוח. אבל באיזה עולם אנחנו מרגישים חייבים לאפשר להם לרכוש לעצמם פינוקים ואקסטרות? ובאיזה עולם אנחנו מרגישים חייבים לתת לרשות הפלסטינית לתגמל אותם מדי חודש בחודשו, באמצעותנו, בסיוע שלנו, על מה שעוללו לנו?
נתונים שקיבל ארגון "לביא" בדרך של בקשת חופש מידע משירות בתי הסוהר לימדו שבשנת 2021 הופקדו עבור שימוש בקנטינה למחבלים - "אסירים ביטחוניים" בשפה מכובסת - 31 מיליוני שקלים. נתונים נוספים שאסף ארגון "אם תרצו" מעלים שבין השנים 2015-2020 הגיעו ההפקדות עבור שירותי הקנטינה של המחבלים ל- 166 מיליוני שקלים.
וחשוב להבחין כאן בין עבריינים פליליים רגילים לבין מחבלים. שהרי ככל שמדובר במחבלים, אין לנו תקווה או שאיפה לשקם אותם. לא מדובר כאן בעבריינים שהתגלגלו לעולם הפשע בגלל ילדו עשוקה, ויש לנו עניין להעלות אותם על מסלול חדש של חיים תורמים יותר. מדובר במי שמבקשים לרצוח יהודים מתוך אידיאולוגיה, מתוך מלחמה במי שאנחנו ובמה שאנחנו. האם מישהו מאיתנו מרגיש חובה מוסרית לסדר להם רכישה מסודרת של קורנפלקס? וכאמור, כאן כבר לא מדובר בתשלום שמשרד האסירים הפלסטיני ברמאללה מעביר למשפחה של המחבל בג'נין, ואנחנו יכולים לעצום עין ולספר לעצמנו שלא ראינו. כאן הכספים שמעבירה הרשות הפלסטינית למחבלים עבור שירותי הקנטינה בכלא הישראלי, עוברים באופן מסודר דרכנו.
אתם שואלים מה זה מסודר? ובכן, עברתי השבוע על נהלי שב"ס. הכול כתוב שם, שחור על גבי לבן. עם תעריפון. עם חלוקה ברורה. "אסירי חמאס תושבי שטחים - עד 800 שקל (בנוסף לכספי הרש"פ בסך 400 שקל בחודש). אסירי חמאס שאינם תושבי שטחים - עד 1,200 שקל. אסירים מארגונים אחרים תושבי שטחים - עד 1,200 שקל (בנוסף לכספי רש"פ בסך 400 שקל בחודש). אסירים מארגונים אחרים שאינם תושבי שטחים - עד 1,600 שקל". אמיתי. מילה במילה. מדובר בנוהל שמספרו 07-1008.
מתווה ניצן
כמה מסמכים מרתקים שהגיעו לידי ארגון "לביא" מגלים שגם גופים רשמיים במדינת ישראל הבינו שעלולה להיות בעיה בהעברות הכספים הללו אל המחבלים בכלא. כבר בדצמבר 2006 התנהל בלשכתו של שי ניצן, אז המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים, דיון מעניין. הדיון הזה התכנס אחרי שהנהלת בנק הדואר דרשה מהמדינה שיפוי למקרה שמישהו יתבע אותה, בטענה שכאשר היא מנהלת את העברות הכספים למחבלים בכלא, היא מעורבת במתן תגמול עבור מעשי הטרור שביצעו המחבלים.
"כדי ליישב חשש זה", כתב ניצן, "עלה רעיון לקבוע הסדר לפיו כלל חשבונות האסירים יהיו על שם השב"ס, אשר ינהל את כל חשבונות האסירים הביטחוניים כנאמן/מיופה כוח של כל אסיר ואסיר. השב"ס יהיה בעל החשבון, והחשבון יהיה על שם 'שב"ס - עבור אסיר בטחוני פלוני'. הסדר זה מייתר את הצורך בהעברת כתב שיפוי". כך, סוכם, "במידה שתוגש תביעה נגד בנק הדואר בגין ניהול החשבונות, בטענה כי הדבר מהווה תמיכה בטרור, בנק הדואר יוכל לשבבה לשב"ס".
רוצה לומר, החשבונות יירשמו על שמו של שירות בתי הסוהר במקום על שם המחבלים עצמם, וכך תיפתר הבעיה. בנק הדואר יוכל לספר שהוא מעביר הפקדות של כספים עבור השב"ס, ולא עבור המחבלים. מה מלמד הסיפור הזה? שלכולם היה ברור שיש בעיה עם העברת הכספים הזו של הרשות הפלסטינית למי שהואילו בטובם לפגוע ביהודים, כשמדינת ישראל הרשמית מסייעת לדבר הזה לקרות. אגב, כדי לקיים את ההסדר החדש הושקעו אז 85 אלף דולרים בפיתוח תוכנה מיוחדת לניהול חשבונות האסירים, מחציתה במימון שב"ס ומחציתה במימון הדואר.
בינואר 2007 שיגר שי ניצן מכתב אל היועצת המשפטית של המשרד האוצר ועדכן אותה בהסכם הקובע כי "שב"ס יישא בתוצאות של כל תביעה שתוגש נגד חברת הדואר או בנק הדואר בגין פתיחת וניהול החשבונות הללו - אם עילת התביעה תהיה בהוראת החוק לאיסור מימון טרור".
תגובת שי ניצן: "כעולה בבירור מסיכום הדיון מיום 16 בינואר 2007, הדיונים שקוימו 'נועדו לפתור בעיה קשה של הפרה לכאורה של חוק איסור מימון טרור וסוכם בהם פתרון שנועד למנוע העברת כספי טרור בסכומים ניכרים ביותר לאסירים ביטחוניים המצויים במשמורת שב"ס'. בעקבות הדיונים אכן נמצא פתרון שמנע העברת כספי טרור בסכומים גבוהים לאסירים ביטחוניים והטיל פיקוח על הסכומים שהועברו לצרכי קנטינה".
עדויות מהשטח
ואחרי שדיברנו על המסר הערכי שמעבירות ממשלות ישראל לאזרחיהן ולחייליהן, כשהן מאפשרות לרשות הפלסטינים לתגמל את מי שמבקש לרצוח בהם, יש לסוגייה הזו גם היבט ביטחוני. ארגון "מבט לתקשורת הפלסטינית" אסף במהלך השנים כמה דוגמאות למה שעושים הכספים שמשלמת הרשות הפלסטינית למחבלים, למוטיבציה של פלסטינים נוספים לקום ולעשות מעשה.
הנה דוגמא. חאלד רג'וב נעצר על ידי כוחותינו אחרי ניסיון כושל לרצוח יהודים בפיגוע דריסה בהר חברון. "אני בנאדם שיש לי שבע נפשות בבית, ואני לא עובד", הסביר בחקירתו. "הצטברו אצלי הרבה חובות ואיני יכול לשלם אותם והגעתי למצב שאפילו הבן שלי רוצה שקל ואין לי לתת לו, אז אני החלטתי למות ולא משנה איך. בתלייה, כל דבר, העיקר למות. אני חשבתי על הנושא ואמרתי לעצמי אם אני אמות בתלייה או בכל דרך אחרת, לא יצא לי מזה כלום, אז החלטתי לבצע דבר רציני, כלומר משהו כמו פיגוע רצח. משהו שאני גם אהרוג, וגם אמות בסוף, וכך ייצא למשפחה שלי כסף והם יחיו בנחת, כלומר שיהיה להם משהו מהמוות שלי. אז בסוף החלטתי לרצוח חיילים ישראלים. עליתי על הרכב שלי ונסעתי לאלפואר, מאחר ושם תמיד יש נקודת צבא ואמרתי לעצמי אני אדרוס אותם ברכב שלי, אהרוג כמה שאני יכול והם יירו בי ויהרגו אותי. כשלא מצאתי שם נקודת צבא באלפואר, המשכתי לנקודה השנייה".
לשאלת החוקר למה החליט להרוג חיילים, השיב רג'וב: "הכי טוב להרוג חיילים. כך גם יש להם נשק, והם יירו בי ויהרגו אותי. אבל אם לא יתאפשר לי להרוג חיילים, אני אנסה מתנחלים, שומרים, כלומר כל מטרה ישראלית, העיקר שאמות ושיהרגו אותי, כדי שילדיי יקבלו קצבה ויחיו מרוצים". אגב, אם היה נהרג כפי שתכנן, בהיותו בעל לאשה ואב לחמישה ילדים, הייתה משפחתו מקבלת 2,800 שקלים לחודש.
מחבל אחר, חוסני נג'אר, נחקר באוגוסט 2013 בחשד שתיכנן להשיג נשק כדי לבצע פיגוע טרור נגד מטרות ישראליות, וכן בחשד שגייס אנשים נוספים לחוליית חמאס על מנת שזו תבצע פיגוע ירי. נג'אר טען בחקירתו שכלל לא התכוון לבצע באמת את הפיגוע, ותכנן הכל רק כדי לקבל את הקצבה המובטחת למחבלים מהרשות. בין אם גרסתו זו נכונה, בין אם לאו, די לקרוא את עדותו כדי להבין את ההשפעה שיש לכספים שמשלמת הרשות, על מי שמוכנים לבצע פיגוע כדי לקבל אותם.
נג'אר סיפר בחקירתו שנקלע לקשיים כלכליים והחליט לפתור את הבעיה. "בגלל מצבי הכספי הקשה, החלטתי לסדר איזה תכנית דמיונית אצל השב"כ הישראלי בכדי שאני איעצר ויהיה לי יותר מחמש שנים בכלא, וזה בכדי שאקבל משכורת קבועה ככספי קצבה מהרש"פ במטרה לכסות את החובות... יהיה לי משכורת בערך 4,000 שקל והסכום הזה למשך שלוש שנים, כלומר יהיה סכום 135 אלף שקל, וכך אני אכסה את החובות שלי".
נג'אר סיפר בחקירתו כיצד גייס אנשים והציע להם לבצע את פיגוע הירי יחד איתו. "כלומר כל הנושא הזה תכנית כלכלית, ועשיתי תכנון כניסה לכלא הישראלי ופניתי למספר אנשים מחברון ובית פג'אר ובית לחם, ועבדתי עליהם שיש פעילות צבאית מעשית נגד ישראל ועבדתי עליהם שישנה לי כוונה להשיג נשק".
ביוני 2015 נרצח מלאכי רוזנפלד בפיגוע ירי. שלושה חברים שהיו איתו ברכב, נפצעו. את הפיגוע איכוון מירדן אחמד נג'אר, איש חמאס שעוד קודם לכן היה מעורב ברצח שישה ישראלים, ישב בכלא, שוחרר בעסקת שליט, גורש לירדן והמשיך להילחם בנו משם. שי מימון, אחד מהפצועים בפיגוע שבו נרצח רוזנפלד, נזכר לתדהמתו תוך כדי ההליכים המשפטיים נגד חברי החולייה שנעצרו אחרי הפיגוע, כיצד הוא, כקצין ביחידת אגוז, עצר יחד עם חבריו לנשק את נג'אר בסיבוב הקודם, לפני שממשלת ישראל שחררה אותו.
השבוע הראה לי מימון את כתב האישום שהגישה המדינה נגד אחד מחברי החולייה שירתה בו. כתב האישום מתאר כיצד נרכש הנשק ששימש לפיגוע, מהכספים ששילמה הרשות הפלסטינית לנג'אר, תגמול על פיגועי הרצח שביצע בעבר. מלאכי רוזנפלד נרצח, כאמור, בפיגוע הזה, שי מימון נפצע והשתקם, וממשלות ישראל ומערכת הבטחון שלה, כך נראה, קיבלו החלטה לחיות עם המציאות הזו בשלום. הרשות הפלסטינית תמשיך לממן את הטרור נגדנו, ולעודד את אנשיה לרצוח בנו. ואנחנו, מצדנו, נמשיך להסביר כמה חשוב לחזק אותה. מציאות נוראית שעולה על כל דמיון.