לפני כעשרה ימים נכלאתי בעקבות הסירוב שלי להתגייס לצבא הישראלי, ולהשתתף בכיבוש של העם הפלסטיני. בשבוע הכליאה הראשון שלי בכלא הצבאי, כלא 10, יצא לי להבין קצת, על גופי, איך זה מרגיש כשהחופש נשלל ממך. אמנם סירבתי להתגייס בבקו"ם בלב שלם ובידיעה שצפויה בפניי כליאה אך זו עדיין הייתה חוויה לא פשוטה. שוחחתי עם סרבניות עבר וניסיתי להבין מה צפוי לי. אבל אני לא חושבת שאף אחת יכולה להגיע באמת מוכנה לחוויה הזאת.
את מפקידה את החפצים שלך בקבלה לכלא ונכנסת עם כמה בגדים וספרים. די מהר החיים שבחוץ נראים כמו חלום רחוק ואת מבינה שאת כלואה על אמת. את באמת לא יכולה לעזוב. לא יכולה לצאת. אבל הרבה יותר מההפרדה מהעולם החיצוני, התחושה הבולטת היא אבדן הריבונות שלך על עצמך. כמעט כל דבר שתרצי לעשות תלוי באישור של הסוהרות - אחד נוח אחד דום המפקדת אפשר ללכת לשירותים? אחד נוח אחד דום המפקדת אפשר לצאת מהתא? אחד נוח אחד דום המפקדת אני יכולה לשבת? המפקדת אני יכולה לשתות מים? המפקדת תוכלי לפתוח לי את הדלת? המפקדת אני יכולה לזוז? המפקדת אני יכולה…לנשום?
התנחמתי בידיעה שבעוד כמה ימים אני משתחררת מהכליאה הזו ותשוב אליי חירותי. בסופו של דבר, אני יודעת שהתקופה הזו תסתיים, שהצבא ישחרר אותי, ושאחזור לחיות בחירות יחסית.
החוויה הזו גרמה לי לחשוב באופן עמוק יותר על מציאות חייהם של הפלסטינים והפלסטיניות, אלה שבגלל הדיכוי שלהם הגעתי לכלא מלכתחילה. מיליוני נשים וגברים שנתונים תחת כיבוש צבאי כבר עשרות שנים. אותם מיליונים שחיים תחת משטר של היתרי תנועה, במציאות של דרכים רצופות מחסומים וכוחות צבאיים ששולטים באמצעות החלטות שרירותיות על היכולת לזוז. מיליונים שיודעים שבכל רגע, החיילים הישראלים יכולים לקחת את חירותם או את חירות ילדיהם, יכולים לכלוא אותם בלי כתבי אישום, ואף ליטול את חייהם.
חשבתי על הילדים והילדות שפגשתי במסאפר יטא, שהולכים ברגל דרך מאחז כדי להגיע לבית הספר ומקווים כל יום מחדש לעבור את הדרך ללא תקיפות אלימות של מתנחלים. היחידים שיכולים להגן על הילדים מפני המתנחלים הם החיילים - אותם חיילים שנשלחים לשם כדי להרוס את הבתים שבהם הילדים גדלים. חשבתי על ההורים ששולחים את הנערים לרעות את הצאן של המשפחה ומקווים, בכל יום, שהם יחזרו בשלום.
חוויית הכליאה שלי היא רק פרק בחיים. במובנים מסוימים חוויית אובדן החירות הזו, אבדן של הריבונות שלך על עצמך, הוא הבסיס של המערכת הצבאית עצמה. של מקום שבו כל ערך דמוקרטי נשלל. אבל אי אפשר שלא לראות איך השיטה הצבאית הזו, הפטריארכלית, הדכאנית, היא המערכת שתחתה חיים הפלסטינים בשטחים הכבושים - כנתינים של ישראל. הצבא הישראלי, צבא של כובש זר, שולט על כמעט כל אספקט בחייהם - על היכולת לנוע, על היכולת להתפרנס, על היכולת להתבטא, על הגישה לתשתיות ועל היכולת להתאגד ולהיאבק יחד.
הפלסטינים בשטחים חיים במשטר שבו כל קבוצה של פעילים הם תא טרור בהגדרה, וכל הפגנה היא לא ביטוי דמוקרטי, אלא "הפרת סדר". החוקים והמשטר תחתיו הם חיים נועדו לגרום להם להרגיש מוחלשים, ומופקרים לחסדיה של מערכת דיכוי חזקה וחסרת מעצורים.
חוויית הכליאה שלי היא פרק בחיים. יכול להיות שאצטרך לבלות עוד שבועות ארוכים בכלא הצבאי. אבל כשאצא, אחיה עם ההגנות של חברה דמוקרטית, כאזרחית מלאה. אני מסרבת להתגייס לצבא ונכנסת במודע לכליאה כדי לנסות ולעורר שיח על המציאות שמעבר לגדר - מציאות שקופה לישראלי היהודי הממוצע.
בסופו של דבר, אני מסרבת כדי שכל הא.נשים בין הירדן לים יוכלו לחיות חיים של חירות, שוויון וכבוד. אני מסרבת כדי שגורלם של הפלסטינים והפלסטיניות יהיה בידם. האם זה יותר מידי לבקש?