השנה הוקמה במשרד החינוך מערכת גפ"ן ("גמישות פדגוגית וניהולית"), שמייצגת רעיון בסיסי נכון: לתת למנהלי בתי ספר יותר סמכות פדגוגית וגמישות תקציבית לבחור תכנים ופעילויות לתלמידיהם מתוך מאגר נתון של אפשרויות. על פניו הרעיון יפה, כל עוד עושים אותו בחוכמה. האם זה מה שקורה? הדוגמה הבאה, שהיא רק אחת מיני רבות, לא מעודדת.
בהרבה מאוד תיכונים ברחבי המדינה אין בכלל מורים לחלק מהמקצועות. מי שסובלים מכך במיוחד הם אזורי הפריפריה - הגיאוגרפית או החברתית. למשל בהרבה מקומות אין מורה לכימיה. לפעמים זה קורה כי אין די תלמידים שמעוניינים ללמוד כימיה, ופעמים רבות אחרות אין לבית הספר ציוד, מעבדות ולבורנטים, שבלעדיהם אי אפשר ללמוד כימיה. כתוצאה מכך, תחום דעת בסיסי, שיש לו דרישה רבה גם בתעשייה הישראלית, פשוט לא נלמד. הנה לכם גורם משמעותי שמגדיל פערים חברתיים - אין מורה לכימיה בבית שאן? התלמידים לא ילמדו את המקצוע. יש מורה כזה בסביון? אחלה, שם ילמדו.
באופן משמח, משרד החינוך הבין שאנחנו במאה ה-21 והשתמש במה שהאנושות פיתחה בחוכמתה - טכנולוגיה. ליתר דיוק, הסביבה הדיגיטלית, שמאפשרת לנו להתגבר על מחסומים גיאוגרפיים. בשמונה השנים האחרונות, קרוב ל-500 תלמידי תיכון מרחבי הארץ - למעלה מ-170 תלמידים בכל שכבה - לומדים מדי שנה כימיה בהיקף של 5 יחידות לבגרות. הלימודים מתקיימים בעיקר באופן וירטואלי בהובלת מורים מצוינים. בזכות הדיגיטל, לא משנה בכלל איפה המורים האלה גרים. כך יכולים התלמידים ללמוד מהטובים ביותר. כמה פעמים בשנה התלמידים מגיעים למעבדות של מכון דוידסון לחינוך מדעי, עורכים ניסויים, פוגשים מדענים מובילים - וגם אלה את אלה. הם מגיעים מלמעלה ממאה בתי ספר ממגוון מקומות: חצור הגלילית ובית שאן בצפון, כפר עציון ומעלה אדומים בהרי ירושלים, בת ים במרכז, שדרות, משאבי שדה ואפילו אילת בדרום, ועוד. רבים מהם שייכים לחינוך הממלכתי-דתי - אולפנות וישיבות.
בזכות התוכנית, יש כיום פתרון זמין לכל מי שאין לו אפשרות אחרת ללמוד את המדע היפה והחשוב הזה. הניסיון מוכיח שהוא משפיע מאוד על יכולתם של כל כך הרבה נערים ונערות להשתלב בהמשך חייהם במקומות העבודה הרבים בישראל שסובלים ממחסור בידיים עובדות בתחום הזה ממש. הצלחת התוכנית מוכחת - תלמידיה מסיימים את לימודיהם עם ציונים גבוהים מהממוצע הארצי. גם הביקוש לתוכנית עולה משנה לשנה. זהו פתרון חכם ואלגנטי, שללא ספק מציע שוויון הזדמנויות וצמצום פערים במיטבו. משרד החינוך הוא לא רק שותף מלא בתוכנית היפהפייה הזו, אלא גם השקיע בה מיליוני שקלים. זה לא יקר - כל פתרון אחר, החל במציאת פתרונות פיזיים ומקצועיים נקודתיים במוסדות חינוך ברחבי המדינה וכלה בכניעה מלאה לנסיבות וויתור מוחלט על לימודי כימיה בכל כך הרבה יישובים ושכונות, יעלה הרבה יותר.
אז מה הבעיה?
מסיבה בלתי ברורה, למידת כימיה וירטואלית, ואיתה הלמידה הווירטואלית של כל שאר המקצועות, הוכללה השנה במערכת גפ"ן. התוצאה פשוטה וחריפה: עד המהלך ההרסני הזה, למעלה מ-170 תלמידים נרשמו מדי שנה לכיתה י' בתוכנית. כעת, עם המעבר לגפ"ן, רק כשליש מהמספר הזה קיבלו אישור ממנהלי בתי הספר שלהם ללמוד כימיה באופן וירטואלי, וגם זה רק אחרי לחצים ניכרים מצד ההורים והמורים. שאר המנהלים סירבו. "זה תקציב גמיש להחלטה שלי, לא של המשרד", הסביר אחד מהם. "עם כל הרצון הטוב, אני לא יכול להשקיע בשני תלמידים שרוצים ללמוד כימיה, כשבכסף הזה אני יכול להביא פעילות כלשהי לשכבה שלמה".
האמת? אני מבינה אותם. זו המשמעות של תקציב גמיש. אבל תקציב גמיש צריך לנהל בחוכמה. הגמישות והבחירה יכולות לסייע מאוד בתוכניות העשרה למיניהן. אין להן הצדקה בתחומי יסוד, כמו כימיה, אנגלית ופיזיקה.
כשמכניסים מקצועות למאגר רק מכיוון שהם נלמדים וירטואלית, פירוש הדבר הוא שכל תלמיד ותלמידה שמבקשים ללמוד אותם, יצטרכו לעבור לבתי ספר תיכוניים שבהם המקצוע נלמד באופן פיזי, או להיות תלויים ברצון הטוב של המנהל/ת במוסד החינוך שלהם. גרוע מכך: אם המנהל כבר התרצה, השקיע ואיפשר לתלמיד או תלמידה ללמוד מקצוע באופן וירטואלי, ומסיבות אישיות הנער או הנערה נאלצו לקטוע את לימודיהם, סביר להניח שבשנה הבאה המנהל כבר לא "יבזבז" את הכסף על מקצוע בסיסי כזה, ויעדיף לחסום תלמידים אחרים.
כך קורה שתוכניות שהמשרד השקיע בהן מיליוני שקלים, ושיש בהן כל המרכיבים של חינוך מצוין ומגוון, כאלה שמאפשרות למידה מתקדמת ומצמצמות פערים חברתיים, חינוכיים וכלכליים - התוכניות האלה ירדו לטמיון.
כאמור, כימיה היא רק דוגמה אחת, והבעיה נכונה לכל התכנים שנלמדים במסגרות של תיכון וירטואלי. לא ברור מדוע מה שקבע את הכניסה לגפ"ן הוא אופן הלמידה ולא התוכן. חשיבה מקצועית יותר הייתה לוקחת בחשבון את חשיבות התחום, בלי קשר לשאלה אם הוא נלמד בין קירות או על גבי מסך. הרי את שיעורי הכימיה שלומדים בבתי הספר המותאמים ללימוד פיזי של המקצוע, ימשיכו ללמד ללא תלות בגפ"ן. חזרנו למצב שבו אם בחצור הגלילית אין מורה לכימיה, לא ילמדו בה כימיה. כך לא נראה חינוך שמבקש לצמצם פערים וליצור שוויון הזדמנויות.
מי שחושבים שזה לא קשור למאבק שמנהלים עכשיו על המערכת, טועים. גם אם יאשרו את ההסכם, ואפילו אם יכפילו את השכר, מורים לכימיה לא ירוצו לפריפריה. במקום לדבר רק על הסכמי שכר, שעות עבודה וחופשות, חייבים לדבר על היכולת להגשים את המטרות הבסיסיות של המערכת ולדרוש ממנה לקדם את תלמידיה - את כל תלמידיה, בכל מקום.
הכותבת היא מנכ"לית מכון דוידסון לחינוך מדעי