ממש בעוד מספר שבועות יתקיימו בחירות האמצע בארצות הברית. בחירות מקטבות, נוספות יש לומר, שצפויות להשפיע באופן מכריע על המשך ממשל ביידן. מרחק שעות בודדות טיסה משם, ראש ממשלת בריטניה, ג'ונסון, מתפטר מתפקידו תחת לחץ בשל טענות על אופיו, לא על מדיניותו. מרחק ארבע שעות טיסה משם, הישראלים יחזרו לקלפיות בפעם החמישית בתוך ארבע שנים. לא משנה להיכן אתם ממריאים, האמון בממשלות הולך ונשחק ברחבי העולם.
מחקר של Pew שנערך השנה גילה שרק שניים מכל עשרה אמריקאים אומרים שהם סומכים על הממשלה שתעשה מה שנכון "תמיד" או "רוב הזמן". המספרים הללו יורדים בהדרגה משנה לשנה, מה שמוביל למסקנה המעוררת דאגה: אמון הציבור בממשלה קרוב לשפל היסטורי.
"מה היה עושה ג'ונתן זקס?", אני שואלת את עצמי. המורה שלי, הרב לורד ג'ונתן זקס, היווה קול לאמונה ואתיקה בתקופה שבה העולם זקוק לו ביותר. ברגעים של אי בהירות, הוא מצא בעקביות את המילים הנכונות כדי להחזיר את התקווה ולעזור לנו לשאוף לחברה טובה יותר. הוא ייעץ לדיוויד קמרון, טוני בלייר וג'ון מייג'ור. אף הנסיך צ'ארלס התאבל על מותו ועל אובדן ידידותו. הוא ללא ספק היה מנהיג של מנהיגים.
המחשבה הזו מהדהדת בצורה הכואבת ביותר מאז הלילה בו שגיליתי שהוא מת, השבת של 7 בנובמבר. חיכינו במתח לתוצאות של הבחירות לנשיאות ארצות הברית. בשל העובדה שאני שומרת שבת חיכיתי להבדלה כדי להתעדכן על ההכרעה. מיד לאחר מכן בתי התקשרה לבשר לי את החדשות. "הרב זקס מת," היא אמרה.
לצד האבל והמחשבה על האובדן הנוראי, לא יכולתי להימנע מלחבר את שני האירועים. הבחירות סימלו לאמריקה כניסה לתקופה של תסיסה אזרחית עמוקה, והאדם היחיד שבטחתי בו שידריך אותנו - גם מעבר לאוקיינוס האטלנטי - כבר לא היה שם כדי לספק כיוון לחוסר הוודאות.
במאמרו ב"דיילי טלגרף" (11 בנובמבר 2016) טען הרב זקס: "אנחנו עדים ללידתה של פוליטיקה חדשה של כעס. זה בהחלט מסוכן מאוד". לפני יותר מחמש שנים, הוא חזה את חוסר האיזון הפוליטי ששורר היום ואת ההשפעה שתהיה לו על הציבור בוושינגטון ובווסטמינסטר: "הסימן הראשון להתמוטטות הוא שאנשים מפסיקים לסמוך על האליטה השולטת. אותם מנהיגים, נתפסים כמי שלא הצליחו לפתור את הבעיות העיקריות העומדות בפני האומה. הם נתפסים כמועילים לעצמם, לא לאוכלוסייה כולה".
בראיון עם פרופסור לין קיי שנערך ב-2016, במהלכו נשאל הרב זקס על הבחירות לנשיאות ארצות הברית, הוא הביע דאגה מרבנים שהשתמשו בבמה שניתנה להם כדי לתמוך במועמדים מסוימים: "כשמערבבים דת ופוליטיקה, מקבלים פוליטיקה נוראית ודת גרועה עוד יותר". במקום אחר טען הרב זקס שאת מה שחסר לחברה היום, האמונה יכולה למלא אבל הפוליטיקה לא: תחושת כבוד וערך לכולם, לא רק לבעלי הון וכוח."
אז מה הרב זקס היה עושה? התחושה שלי היא שהוא היה, כמו כל מורה גדול, מפנה את השאלה בחזרה. מה אנחנו צריכים לעשות? אל לנו לזנוח את חובות האזרחות כאשר הפוליטיקה הופכת מכוערת. במצב שבו הרודנות לא רחוקה מאוד מהדמוקרטיה, עלינו לחזק את החינוך האזרחי, להתנדב לעבוד בקלפיות למען בחירות חופשיות והוגנות, להישען על ההנהגה שלנו ולרתום אחרים אלינו. אנחנו לא יכולים לחכות לעוד קול נבואי שיופיע. אנחנו חייבים להיות הקול הזה בעצמנו. אנחנו צריכים להתווכח בכבוד ולהחזיר את האמון. יותר מכל, עלינו להכיר בתפקיד המופרז שמשחקת הפוליטיקה בחיינו של כולנו, כפי שלא שיחקה מעולם. הגיע הזמן לכווץ את השפעתה כדי שנוכל למצוא דרכים אחרות, משמעותיות ומשמחות לתקשר עם אלה שלא דומים לנו. כך מתחילה פוליטיקה של תקווה.
הכותבת היא ראש מכון הרנשטיין-זקס בישיבה יוניברסיטי ניו יורק, תשתתף באירוע "השיחה" שיתקיים היום בבית הנשיא במלאת שנתיים לפטירת הרב זקס