חמישה קורבנות נוספו מתחילת השבוע למניין הנרצחים בחברה הערבית: העיתונאי נדאל אגבריה באום אל פחם, מנאר אבו-חג'אג', ובתה ח'דרה בלוד, ושניים נוספים שנרצחו במהלך היממה האחרונה: זאין עווד ויוסף חלמי יוסף. ההלוויות נערכו, ימי האבל תמו. גם השיח התקשורתי הקבוע, ציוציהם של אנשי ציבור וההפגנות המקומיות עכשיו מאחורינו. מעין ריטואל. אבל אצל המשפחות הכאב יישאר לעד, ואצל רבות מדי מהן נוסף לכך הכאב, וגם הפחד, על כך שהרוצחים לא נתפסו, מתהלכים חופשי, לא מובאים לדין, לא נשלחים לכלא ולא משלמים על מעשיהם הנוראים. זו עוד השלכה לשיעור הפענוחים המזערי של משטרת ישראל במקרי הרצח בחברה הערבית.
על פי נתוני המעקב של עמותת יוזמות אברהם בשנת 2022 קיפחו את חייהם 78 ערבים-פלסטינים בישראל בנסיבות הקשורות לאלימות ופשיעה. עד כה הוגשו רק שבעה כתבי אישום בגין רציחות אלה. פחות מ-10%. זה נכון שלעיתים החקירות מורכבות ואורכות זמן, ומדובר רק ב-8-9 חודשים ראשונים של השנה, אבל מצד שני הנתונים האלה כוללים גם מקרי רצח בתוך המשפחה בהם זהות הרוצח אינה תעלומה כלל, כמו במקרה של סמאר כלאסני, בת 51 בחיפה וניסיון ההתאבדות של בעלה מארון כלסאני בן ה-50 שנמצא פצוע בזירה והמואשם ברצח. במשטרה זה נרשם כמובן כהצלחה חקירתית. בתשעים האחוזים הנותרים עדיין מחכים לפענוח רצח יקיריהם, לא אחת באימה ופחד.
המקרה של משפחת עמאש בג'סר א-זרקא מחדד את התופעה. הבן, מוחמד עמאש בן ה-24, ללא עבר פלילי, נורה למוות במוצאי שבת אחת של חודש יוני השנה כשנכנס לרכב מחוץ לבית הקפה-נרגילות שלו. מתנקש שארב לו במרחק כמה עשרות מטרים זינק ממחבואו, ירה בו ממרחק קצר והסתלק רגלית, אל רכב מילוט שהמתין לו בקרבת מקום. הכול תועד במצלמות.
המשטרה עצרה שישה חשודים בחשד למעורבות באירוע הקטלני שבא לפי החשד על רקע סכסוך משפחתי ארוך ימים, הביאה אותם בפני בית משפט, אבל בתוך כמה ימים שוחררו כולם. "ברגע שהם שוחררו חזרה ההשתוללות ביתר שאת", מספרים אלהאם בן ה-56 וחמיס עמאש בת ה-59, הוריו השכולים של מוחמד-חמודי. "לועגים לנו ברחוב, מקללים אותנו, עושים לנו תנועות מגונות", אמרו. הם נאלצו לעזוב את ביתם בן שלוש הקומות ולעבור להתגורר בחצר עסק בשכונה אחרת, בקרוואן ששימש את העסק של הבן, עם מטבח מאולתר בחצר, בלי דלת או חלון. כך הם למעשה חיים מאויימים, בזירת הרצח.
חמודי נולד כחלק משלישיה. "הם נולדו במאמצים רבים, אחרי שנים של טיפולים, הוא נולד הכי קטן, 1.8 ק"ג, רק אותו הנקתי, נשארתי איתו חדשים בבית החולים. הוא היה גם בן, גם חבר, ארבע פעמים ביום היינו מדברים", משחזרת אמו-אלהאם בבכי את הקשר המיוחד שהיה לה עם הבן המנוח. "חמודי היה יד ימיני", מספר אביו-חמיס בדמעות.
בעוד הרוצחים מסתובבים בחופשי, שני תאומיו מוסא ועאישה אף הם נאלצו לשנות את אורחות חייהם. מוסא נשלח לגלות זמנית בלונדון אחרי שספג איומים כי "הוא הבא בתור". עאישה, אם לתינוק בן שלוש, עזבה את מקום העבודה, מנסה להתפרנס מהבית, מחקה את האינסטגרם שלה. "לוקחים את האיומים ברצינות", אומרת הסבתא-אמא אלהאם, "לפני שרצחו את חמודי גם היו איומים. הלכתי למשטרה והזהרתי ולא עשו שום דבר. כל פעם אמרו לי 'הכל בסדר, תרגעי'".
"עכשיו אין לנו חיים. לפעמים אני מרגישה שעדיף לי למות", מספרת אלהאם, "כששיחררו את החשודים הלכתי לקבר של חמודי ופשוט צרחתי לשמים". היא אומרת: "ברגע שהיינו יודעים מי רצח את הבן שלנו היה לפחות חוזר קצת שקט נפשי. אבל ככה אנחנו כל הזמן במתח. בכפר אתה לא יודע מאיפה תחטוף כדור. לילדים הצעתי פסיכולוג שירגיע אותם קצת. אין לנו ממי לקבל עזרה. אין ארגונים שתומכים. הקול שלנו לא נשמע בכנסת".
"לא שמענו כלום מהמשטרה וגם אין לנו עם מי לדבר שם וזה שאין פענוח ככה לאט הורג גם אותנו", משתף מוחמד מראענה מפוריידיס ששכל את הבן זכריה בחודש פברואר בפיצוץ רכב בלתי מפוענח בלוד, שקטל שניים. "אנחנו במצב ירוד לגמרי. הבית הרוס מאז. אשתי אבדה את התיאבון, לא רוצה לאכול, להתאפר, או לפעמים אפילו להתקלח. אין מה לדבר לעשות על האש או על לצאת. לא לחתונות, לא לאירועים משפחתיים אחרים. אין אצלנו ארגונים שמסייעים. אנחנו לבד. זה גם פחד וגם דכאון. ברור שאנחנו אנחנו רוצים לדעת מי עמד מאחורי זה ולמה עשה את זה ובינתיים לא יכולים להירגע. איבדנו עוד יותר את תחושת הבטחון שלא הייתה גם קודם ואנחנו נשארים ככה בלחץ, לא יודעים מה מחכה לנו. אולי זה התור שלי עכשיו".
"לא מצאו את הרוצח וככה כמו שהם עובדים גם לא ימצאו", אומרת אמינה אבו סיאם בת ה-45 מלוד, אמא לשמונה ששכלה את בתה רבאב בת ה-30. "מסרנו עדויות במשטרה וגם הבת שלי לפני הרצח התלוננה במשטרה. היא עשתה הכול כדי להגיד מי מאיים. אבל הם לא התייחסו. הפתרון שלהם זה מקלט. במקום לשים את העבריינים בכלא שמים את הקורבנות במקלט. זה עולם הפוך. ברור שאני רוצה צדק. שהרוצח יהיה מאחורי סורגים ומצדי לכל החיים, כי אחרת הוא יכול לעשות את זה לעוד אחרות. זה היה עוזר לפחוד להוריד לחץ מהכאב. היה עוזר לראות שיש צדק בעולם אבל איפה הצדק שהרוצח מסתובב חופשי והיא קבורה? אני לא מרגישה בטוחה ובעיקר מפחדת על הבנות והנכדות. מפחדת על כל המשפחה שלי. ועוד איך יש פחד במשפחה, ועל מה? על זה שאני מבקשת צדק? כנראה אף אחד לא מבין את זה".
"עד עכשיו זה כואב ואין מילים לתאר עד כמה", מספרת מיאדה, אחותה של רימה חדיג'ה, אמא לארבעה בת 33 מקלנסווה שנורתה בעיר בחודש אפריל. הפרשה טרם פוענחה. "בטח שאני חושבת עליה, כל הזמן ובמיוחד שביום שבת הבא, ה-17 לספטמבר, היינו צריכים לחגוג לה יום הולדת. במקום זה עכשיו המשפחה מפורקת".
"אם לפחות היו פענוחים אנחנו היינו במצב הרבה יותר טוב", אומרת מייסם ג'לג'ולי תושבת טירה שבמשולש, ממייסדות פורום אימהות למען החיים - פורום אימהות שכולות, שהוקם אחרי צעדת הנשים שהוביל לפני כשנתיים ח"כ איימן עודה מחיפה לבית הנשיא בירושלים. ג'לג'ולי, נשואה ואם לשלושה, בוגרת תואר ראשון בקרימינולוגיה וסוציולוגיה ותואר שני במנהיגות חינוכית, היא פעילה חברתית, פמיניסטית ופוליטית שמונתה לאחרונה למנכ"לית משותפת של ארגון צופן.
"אם היו פענוחים והרוצחים היו נשלחים לכלא אז זה מהווה הרתעה ואנשים היו מבינים שמי שעושה עבירה משלם את המחיר. שנית זה היה מפסיק את הסבל הנלווה לכול, של חוסר הידיעה וחוסר ההרגשה שנעשה צדק עם הקרבנות ועם המשפחות השכולות. הן גם לא יודעות מה יהיה איתן ובעיקר מפחדות על הדור ששכל אבא או אמא כי יכול להיות שיחפש את הנקמה. אני שומעת את זה המון מאימהות שחוששות שהילדים יגדלו לתוך תחושת הנקם ויוצאו אותו לפועל כשיגדלו והמעגל לא יסגר לעולם. אני בוכה איתן. אני מיואשת. הבעיה לא בחוק אלא בחוסר אכיפת החוק. זו רשלנות מכל הצדדים, המשטרה שלא מעניינן אותה, והפרקליטות שמציבה רף גבוה להגשת כתבי אישום ובתי המשפט שמקלים. כל זה מותיר מעגל בלתי נגמר של אי עשיית צדק. המציאות היום היא שהרוצחים מסתובבים חופשי מול העיניים שלהם ואפילו מתגרים בהם ואין ואקום - ברגע שהמדינה לא ממלאת את תפקידה ועושה צדק אז האזרחים ינסו לעשות צדק בעצמם".
תאבת אבו ראס, מנכ"ל שותף בעמותת יוזמות אברהם, אומר כי "אין ספק ששיעור פענוח מקרים כל כך נמוך פוגע במשפחות הקורבנות, ופוגע גם במשטרה ובתדמיתה. כל מוות של אדם שהרוצח שלו לא מובא לדין הוא פגיעה בצדק ובסדר החברתי של המדינה כולה". לדבריו, "מספר הנרצחים הערבים הגבוה נובע, בין השאר, מכך שיש פחות פענוחים של מקרי המוות של קורבנות האלימות והפשיעה בחברה הערבית. בעצם דמנו מותר. אנחנו מאמינים שפענוח יותר רציחות יוביל לפחות קורבנות, ויחזק את האמון הכללי במשטרה. המשטרה צריכה להשקיע יותר משאבים בבילוש, מודיעין וחקירות של ארגוני הפשע בחברה הערבית, וזה יניב תוצאות שיטיבו לא רק עם המשפחות, שלפחות יקבלו קצת צדק, אלא עם המדינה כולה, שיהיו בה פחות פושעים שיסתובבו חופשי, ואזרחיה ירגישו בטוחים יותר".
המשטרה מסרה בתגובה: "האלימות בחברה הערבית היא נגע חברתי פסול ואנו פועלים למגרה ולהיאבק בה בכל האמצעים הקיימים ברשותנו למען שלום הציבור ובטחונו. חקירות מקרי רצח מנוהלות במשטרה באופן יסודי ומקצועי תוך חתירה בלתי מתפשרת להגיע לחקר האמת ולהבאת הרוצחים לדין".
"משטרת ישראל משקיעה מאמצים רבים בפענוח של כלל מקרי הרצח, באמצעות יחידות המיומנות בלחימה בפשיעה חמורה תוך הפעלת אמצעים גלויים וסמויים. לצד זאת, ממשיכה המשטרה כל העת בהובלת מבצע 'מסלול בטוח' בקרב החברה הערבית, כאשר מתחילת שנת 2020 נרשמה עלייה משמעותית בתפיסת כלי ירייה ואמצעי לחימה לא חוקיים, כמו גם עלייה במספר הנאשמים בעבירות אמל"ח לא חוקי, שנעצרו עד תום ההליכים, זאת הודות לעבודת המשטרה בשיתוף פעולה פורה עם הפרקליטות ויתר גופי אכיפת החוק".
"נמשיך במאבק הנחוש והבלתי מתפשר נגד עבירות הנשק, הכל במטרה לתפוס אמצעי לחימה לא חוקיים, למנוע אירועי פשיעה, לשמור על שלום הציבור ובטחונו ולאפשר שגרת חיים תקינה ובטוחה לכל אזרחי ישראל באשר הם".