הסיבה האמיתית לעזיבת קלוגהפט: קמפיין נתניהו יצא לדרך, ואז הגיע טלפון ממיאמי

ביום ראשון בערב יצאה ההודעה. היועץ האסטרטגי משה קלוגהפט גויס לקמפיין הליכוד. כנראה שהגלישה בסקרים הניעה את נתניהו להביא מישהו שמסוגל לחלץ את עגלת 61 המנדטים מהבוץ. קלוגהפט היה המועמד הטבעי. אסטרטג חכם, קמפיינר מנוסה, מי שכבר עבד עם בנט (יותר מפעם אחת) ונתניהו, ניצח בבחירות לנשיאות בגיאורגיה ועבד עם קנצלר אוסטריה. קלוגהפט מכיר מצוין את נתניהו, מכיר לא פחות טוב את יריביו ונחשב לאחד הדגים היותר טורפניים בביצה הפוליטית המקומית. הוא מתאים לנתניהו כמו כפפה ליד. בינגו. גם התגובות היו בהתאם.

בינתיים שקעה השמש על יום ראשון וזרחה, עשר שעות אחר כך, על יום שני. יום חדש, עולם חדש. בסיומו של היום השני לכהונתו של קלוגהפט כיועץ אסטרטגי לראש האופוזיציה, הפך גם הוא להיסטוריה. זו הייתה קדנציה קצרה וטראומתית. כרוניקה של פארסה ידועה מראש. קלוגהפט עצמו הבין את האירוע אחרי כמה שעות ופרסם בשני בערב הודעה מאופקת, עמוסת נימוס בריטי, בלי לטנף ובלי לייבב. הוא גם לא מתראיין בנושא ומשתדל לשמור על כבודם של המעורבים. כמה חבל שאף אחד לא השתדל לשמור על כבודו.

קולקציית התירוצים של הביביסטים מגוונת, כרגיל. יש כאלה שאומרים שבסביבתו של נתניהו, בקרב יועציו, הייתה התנגדות. ח"כ גלית דיסטל אטבריאן הקטינה לעשות כשתלתה את התרת החוזה עם קלוגהפט בקשיים תקציביים: "זה קמפיין חמישי כבר, התקציב הרבה יותר קטן כעת, אני יודעת שיש הערכה עצומה לקלוגהפט מצד נתניהו". לא שמעתי אותה מזדעקת כשפרסמתי שהליכוד מימן מקופתו הנקובה בכמיליון וחצי שקלים את ההגנה המשפטית על עוזרי נתניהו הנחשדים בהטרדת עד מדינה. מה הקשר של זה לליכוד?

ועכשיו, לעובדות: בחודש האחרון נפגשו נתניהו וקלוגהפט כשמונה פעמים. כל עובדי מצודת זאב ידעו את זה. גם רוב הכתבים הפוליטיים. הקשר ביניהם הלך והתהדק ככל שגלישתו של נתניהו בסקרים התבססה. בסופו של דבר הושגה הסכמה. נערך חוזה. נחתם חוזה. הייתה לחיצת יד. קלוגהפט כבר קיבל רשימת משימות מנתניהו, ונקבעה לו סדרת פגישות. ההודעה לעיתונות פורסמה. אפשר היה להתחיל לעבוד, לכאורה.

אז זהו, שלא. שעתיים לאחר פרסום ההודעה, הגיע הטלפון הראשון ממיאמי. ישב שם מישהו שלא ידע. הוא לא בארץ כבר שבועות. כנראה נרדם בשמירה. הוא דיבר עם המזכירות במצודה, הוא ביקש שישיגו לו את אביו באופן דחוף ואחר כך, על פי מה שמספרים בצמרת הליכוד, הוא "שטף" גם את אביו והתקשר לכל בכירי הלשכה כדי להרביץ בהם את דעתו הפסקנית. העיתונאי יקי אדמקר, שפרסם את דבר קיומן של שיחות הטלפון האלה, לא קיבל הכחשה.

קלוגהפט לא ידע. כשניסה להתחיל לעבוד ביום שני, התחילו הגמגומים. שמע, יש בעיה. תן לנו כמה שעות. גם נתניהו עצמו הבטיח ש"נטפל בזה". ניסו לטפל. ה"כמה שעות" חלפו, ונאמר שצריך עוד "כמה שעות". בפעם השלישית קלוגהפט הבין וחתך. הוא לא מתדרך נגד מי שהעבירו אותו את הזובור שרבים כל כך עברו לפניו, אבל הוא כן נשמע אומר למישהו ש"זה היה אירוע מטורלל".

ובעניין התירוצים: אלה שטוענים ש"יועצי נתניהו טרפדו את זה", שכחו לבדוק את הפרטים: הבכיר שביועצים, טופז לוק, הוא זה שהביא את קלוגהפט בסיבוב הזה לנתניהו. הרעיון (הלא רע) היה שלו. היועץ הנוסף, עופר גולן, הוא זה שחתום על ההודעה שבישרה על הגעת קלוגהפט. השלישי, יונתן אוריך, זה שלכאורה מתנגד, הוא גם זה שהפיץ את ההודעה שניסח גולן, מהנייד שלו, לכתבים הפוליטיים.
תחשבו על זה רגע: נתניהו רצה ועדיין רוצה, מאוד, להביא את קלוגהפט לתפקיד הקריטי הזה בקמפיין הדרמטי ביותר בחייו. נתניהו עובד על הפרויקט הזה שבועות ארוכים. שעתיים אחרי שהמשימה הושלמה, היא בוטלה כאילו לא הייתה מעולם. לא על ידי בנימין נתניהו אלא, כנראה, על ידי נתניהו אחר.

אני מטריד אתכם עם הסיפור הזה כי אין כאן רכילות, אין כאן צהבהבות, אין כאן זוטי דברים. כך מתנהלת סביבת נתניהו וכך התנהלה גם מדינת ישראל בשנים האחרונות. קוראי הטור הזה מכירים דוגמאות רבות להחלטות חשובות, חלקן ביטחוניות, מדיניות או כלכליות, שהתקבלו על ידי נתניהו והתהפכו לאחר שהתנגשו בבנו, או ברעייתו, או בשניהם.

בהתחלה זה הצחיק, אחר כך זה הצחיק פחות. בישראל מסתובבים עשרות אנשים שנשאו תפקידים בכירים מאוד, בכירים פחות וזוטרים בסביבת נתניהו, אך קיפחו את תפקידיהם ומעמדם רק כי מישהו בקומת המגורים החליט שהם לא באים לו טוב בעיניים. זה כולל בעלי תפקידים רשמיים, פוליטיקאים, יועצים בכירים ומקורבים. כל מי שהיה שם אי־פעם, יודע.

יש עוד משהו: כמה ימים לפני הפארסה הזו, הלך קלוגהפט להופעה של אביב גפן. זה עדיין חוקי. לרוע מזלו, לאותה הופעה הלך גם שר הביטחון בני גנץ. הם נתקלו זה בזה באקראי. מעיין ישראלי, ראשת המטה של גנץ, המיודדת עם קלוגהפט, קראה לו. הוא בא. הם עמדו שם, בין שמונה לעשר דקות, ופטפטו. מישהו צילם. מישהו העלה לרשת. פוף. היה קלוגהפט, ואיננו עוד.

זה היה הסיכול הממוקד הקל ביותר בתולדות גנץ. גם הוא, שזכה בצה"ל לכינוי "בניחותא", לא פילל שזה יקרה. שהתמונה התמימה שלו מקשקש כמה דברי נימוסין עם יועץ אסטרטגי מוכר, תטלטל את קמפיין הבחירות ותגרום לנתניהו לאבד את יועצו הבכיר. אבל זה קרה. עד לא מזמן, כך התנהלה המדינה.
הנתניהו'ז חיים בתוך עולם קונספירטיבי, על סטרואידים. פעם ביטל נתניהו מינוי של איש עסקים בכיר לתפקיד יו"ר רשות השידור (יולי אדלשטיין היה אז השר הממונה והוא הביא את המינוי) רק כי מישהו סיפר שאותו מועמד נתקל פעם בציפי לבני בחוף הצוק ופטפט איתה כמה דקות.

שגריר ישראל באוסטרליה, שיועד להיות ראש הסגל של נתניהו ארז, קנה כרטיסים לישראל - ואז ביטל אותם ופרק את המזוודות כי מישהו סיפר למישהי שמדובר במינוי שהוא "חבר של בן כספית". כך, במקור.
אחד המנכ"לים במשרד ראש הממשלה כמעט איבד את משרתו כשעלו על זה שפעם תרם לפריימריז של גדעון סער (כשסער היה בליכוד, כן?). הם למדו משפטים ביחד, אז הוא העביר כמה שקלים לקמפיין. זה לא מספיק כדי לנצח בפריימריז, זה כנראה מספיק כדי לאבד את עולמך.

ואלה רק דוגמאות. המשפחה הזו אוספת כל היום מודיעין על כל מי שלא בא לה טוב בעיניים. אם לפחות היה מדובר במודיעין איכותי. ככל הידוע, המוסד לא שיתף פעולה עם זה. קצין האיסוף הראשי הוא בדרך כלל נתן אשל, שהוא גם צלם חובב, גם קצין תצפית קדמי, וגם הקב"ר המשפחתי וראש המוסד החליפי, אבל לא רק. מספיק זנב שמועה וקמצוץ השערה כדי לקפד ראשים, בכירים ככל האפשר. קלוגהפט הוא המקופד האלפיים, בערך.

הביביסטים מעוררים בשבועות האחרונים מהומה סביב מה שהם מגדירים "תרבות הפסילות והחרמות". איך יכול להיות שמחרימים את ביבי??!! הם מתפלצים, מאיפה הגיעה תרבות הפסילות הזו? בקצב הזה הם תכף יגערו בלפיד, גנץ וסער מדוע הם גוררים את ישראל לסדרה אינסופית של מערכות בחירות. הרי כל מה שצריך לעשות זה לשבת עם ביבי בממשלה יציבה, לא? אז למה אתם מחרימים?

מדובר בטרלול מגוחך. משל ביבי היה התלמיד השקדן שמלכת הכיתה החליטה להטיל עליו חרם על לא עוול בכפו. המסכן מכין שיעורי בית לכולם וחוטף בתמורה שיימינג מביש. שומו שמיים ממש. הם עושים את כל זה, במקום לפתור את הבעיה באופן פשוט: להסיר את החרם ולהקים ממשלה יציבה בראשות ביבי, לתפארת מדינת ישראל.

רגע, לא היינו כבר בסרט הזה? הרי גנץ כבר ישב תחת נתניהו בממשלה יציבה, לא? ומה קרה? דקה לאחר שהממשלה הזו הוקמה, נתניהו ירק על ההסכם, על ההתחייבות, על החתימה ועל המדינה - והחליט לא להעביר את התקציב הדו־שנתי שישראל נזקקה לו כאוויר לנשימה. למה? כפי שזאב אלקין סיפר בשבוע שעבר, הסיבה הייתה פשוטה: "אם לא נפרק את הממשלה, הם ימנו את פרקליט המדינה!", אמר לו נתניהו.

הדרך היחידה לפרק את הממשלה הייתה באמצעות אי־העברת תקציב. זו הנקודה היחידה שעליה לא חשבו אדריכלי הסכם הרוטציה ההוא. כשמישהו אמר אז: חברים, זהירות, אתם משאירים לביבי אפשרות להפר את הרוטציה אם לא יעביר תקציב, קם שר המשפטים המיועד אבי ניסנקורן ואמר: השתגעתם? אתם חושבים שהוא יפר את ההסכם הקואליציוני מיד עם הקמת הממשלה? אתם באמת מאמינים שהוא לא יעביר תקציב? הרי זה הוא שהעלה את הדרישה להעביר תקציב דו־שנתי מיד, לא?

כן. הוא העלה את הדרישה, והוא הפר אותה מיד אחר כך. כי מדובר באירוע פשוט: אף אחד לא מחרים את נתניהו. נתניהו הוא זה שמחרים את המדינה. הוא זה שמוכן לזרוק לכל הרוחות את כלכלת ישראל, את ביטחון ישראל, את האינטרסים הממלכתיים הכי חשובים של ישראל, ובלבד שיישאר בשלטון. זה קרה והוכח פעמים רבות. וזו הסיבה שרבים כל כך במערכת הפוליטית, הביטחונית, הכלכלית והציבורית פשוט משכו את ידיהם מהאיש הזה, ממשפחתו ומכל מה שהם מסמלים.

הוא לא מהסס לקרוע את החברה הישראלית מבפנים על ידי סוכניו המשוטים. אחד מהם המציא את תיאוריית "ישראל הראשונה והשנייה", השני מוביל קמפיין ארסי של "שמאלנים בוגדים", חבורות שלמות מטנפות באופן שיטתי את שומרי הסף, את התובעת במשפט, את כל מי שלא נשבע בשמה של משפחת המלוכה. האחרון שחטף היה ג'ונתן פולארד.

ודבר קטן אחד אחרון: פעם, אפילו דודי אמסלם ואבי דיכטר אמרו שראש ממשלה עם כתב אישום באשמת שוחד לא יכול לכהן. לא יעלה על הדעת. בינתיים הדעת השתבשה קצת אצל חלק מאיתנו, אבל לא אצל כולם. כן, זה לגיטימי לחשוב שלא מוסרי להניח לאדם הנאשם בפשעים חמורים לנהל מדינה כמדינת ישראל. החוק מתיר לו לעשות את זה, אבל זה לא עניין חוקי. זה עניין ציבורי, מוסרי, ערכי, אתי.
אם קלוגהפט לא היה מושלך אל מתחת לגלגלי הביבי־באס עוד בטרם התחיל לעבוד, אני משער שהוא היה מייעץ לנתניהו לרדת מפארסת ההופעות מול קהל בכלוב זכוכית שקופה, וגם מהמאמצים המיוזעים והשקופים להיפטר מאביגדור ליברמן.

לליברמן יש תדמית מאפיונרית במקצת לא מהיום. הוא הרוויח אותה ביושר מסוים. זה לא אומר שהציבור יאמין למישהו שיצוץ אחרי 20 שנה עם הסיפור הפנטסטי על חיסולו של ניצב משה מזרחי תמורת 100 אלף דולר. בעיקר כשהמישהו הזה הוא מעליל סדרתי (תשאלו את רם בן־ברק) שתבע ונתבע אין ספור פעמים, גם על ידי המדינה, כשהוא בדרך כלל בצד המפסיד.

הסיפור פשוט: נתניהו יודע שאם לא ישאיר את אחת ממפלגות הגוש הנגדי מתחת לאחוז החסימה, הסיכוי שלו לצלוח את מחסום ה־61 מנדטים אינו גבוה. בעניין העבודה ומרצ הוא לא צריך להתערב, הן מסתדרות לבד. מה שנשאר לו לעשות, זה מה שהוא מנסה לעשות בכל הקמפיינים האחרונים: לחסל את ליברמן. נדמה לי שגם הפעם זה לא יסתייע.

אנחנו רגילים לדבר על החזית הצפונית במונחים אפוקליפטיים. "מלחמת הצפון הגדולה" הפכה לחרב מתהפכת מעל ראשנו, מפלצת עתידנית רב־טילית, שמאיימת להמיט על ישראל אסון מהסוג שטרם חוותה. מאיימים עלינו עם אלפי רקטות וטילים מדויקים ליום, עם "כיבוש הגליל" בידי הקומנדו של נסראללה (כוח רדוואן), עם הרס חסר תקדים בעורף.

דווקא האיש האחראי על החזית המורכבת והנפיצה הזו בשלוש וחצי השנים האחרונות, אלוף אמיר ברעם, רגוע בהרבה מסך איומיה. ברעם ימסור את הפיקוד מחרתיים לאלוף אורי גורדין. באופן מוזר, הוא דווקא חושב שהמצב לא רע בכלל. אף אחד לא יכבוש את הגליל, נסראללה הוא איש בודד, דמות טרגית, אדם הכלוא בדילמה אכזרית, שבה אף ברירה לא מלבבת. בקיצור, אין צורך להגזים. הגליל פורח, רמת הגולן משגשגת, הפיקוד הצליח לבלום ולמנוע באופן מוחלט את הפיכתה של רמת הגולן ל"חזית השנייה" של נסראללה, והכל, או לפחות הרוב, לא רע בכלל. צריך לעבוד קשה כדי שזה יישאר ככה, אסור להעריך הערכת חסר את האיום, צריך להיות ערוכים בכל רגע לרע מכל, אבל אין סיבה להלך אימים.

נסראללה היה מתחלף עם צה"ל בכל רגע נתון. יש לו בעיות בבית, יש לו סדקים בבייס, גם השיעים זה לא מה שהיה פעם. בביירות ואפילו בדרום לבנון מתחילים לשאול שאלות קשות. יש כבר עיתונאים לבנונים שמכנים את חיזבאללה "ארגון טרור שמתנהל כמו מאפיה" (תעקבו אחרי מודעות האבל). טוקבקיסטים בביירות מלגלגים על נסראללה ואומרים "שמע, היינו מתים להיות במצב של אלה שהבסת". ברעם הוא "פריק" של תקשורת ורשתות חברתיות בלבנון. הוא חי, מבין ונושם את נסראללה ובסופו של דבר קובע שמדובר ב"איש בודד. כל שותפיו ובעלי הבריתו הקרובים, כבר אינם. אני לא מקנא בו".

ברעם עוד לא יודע לאן מועדות פניו. מציעים לו להיות סגן רמטכ"ל ראשון, אבל הוא לא באמת מתלהב. האיש הזה בילה את 35 השנים האחרונות בשפיץ החד והמרוחק ביותר של לחימה שיש לצה"ל להציע. מפקד פלנ"ט צנחנים, מפקד סיירת צנחנים, מפקד גדוד 890, מפקד מגלן, מפקד חטיבת שומרון, מח"ט הצנחנים, מפקד אוגדה 98, מפקד אוגדה 91, מפקד הגיס הצפוני ומפקד פיקוד הצפון. אין אבן בגליל או בגולן שהוא לא מכיר באופן אישי. בתוך כל זה, עוד לא יצא לו לעשות אף תפקיד מטה. הצבא השליך אותו, באופן קבוע, לחזיתות הבוערות ביותר. לא שיש לו טענות. אין לו. הוא בן 53, על מדים מגיל 14 (פנימייה צבאית) והיה נשאר על מדים, לו זה היה אפשרי, עד גיל 94. מהטיפוסים שהיו רוצים לבלות גם את ימי הדיור המוגן שלהם במחנה צבאי. אם יסתייע שיישאר בצה"ל, הוא יישאר בו בשמחה. אם לא? לא נורא.

ברעם עוקב אחר התהליך שעוברת לבנון בנשימה עצורה. גם השיעים, כאמור, זה לא מה שהיה פעם. הולך ופוחת הדור. נסראללה, הוא אומר, ביקר לא מעט משפחות שכולות. ערך חיי האדם בקרב השיעים, בלבנון וגם באיראן, עלה מאוד בעידן הנוכחי. נגמרו הימים שבהם אפשר היה להקריב מספר לא מוגבל של לוחמים. קונספציית "המתאבד השיעי" חלפה מן העולם. היום, רוב המתאבדים במזרח התיכון הם סונים קיצוניים. האיראנים מקפידים לשלוח לחזית "מיליציות", נסראללה משתדל לשמור על חיי אנשיו. הם לא מקדשים את המוות. זה נגמר. הם רוצים לחיות וכן, הם רוצים שהחיים יהיו נוחים.

כן, ברעם הוא אופטימיסט כרוני. חשוך מרפא. במסמך סיכום מפורט שהכין לקראת סוף התפקיד, הוא קובע ש"אני באמת מאמין שהתנועה הציונית ניצחה. אין למדינת ישראל איום קיומי חיצוני (איני מתייחס כאן לאיום המתהווה מאיראן), והבעיות הקשות ביותר שלנו הן בעיקר אלו הפנימיות. ישראל היא מדינת עולם ראשון המוקפת במדינות עולם שלישי, בוודאי בזירה הצפונית. אלו ישויות מדיניות מלאכותיות, קיצוניות בחלק ממרכיביהן ובעלות משילות פנימית רופפת".

בשיחות סגורות ברעם מספר על ההבדל: כשאתה עומד במשגב עם ומסתכל צפונה, בלילה, דרום לבנון חשוכה כמעט לגמרי. סובב את המבט דרומה, ישראל מוארת כולה, באור יקרות. אותו סיפור ברמת הגולן. מבט לעבר סוריה, מדבר שממה. מבט לגולן הישראלי, גן פורח. אם אין לך ברירה ואתה חייב להגר לאחת ממדינות האויב בגבולנו, הוא אומר, לך לעזה. המצב שם טוב מאשר בלבנון או בסוריה. וזה הסיפור כולו, בקליפת אגוז נקוב.

ההצלחה הבולטת ביותר שלו, כאמור, היא סיכול הקמתה של "החזית השנייה" שניסה נסראללה להקים בדרום סוריה. "דרום סוריה לא תהיה דרום לבנון", הגדיר ברעם מטרה כשנכנס לתפקיד. כשהוא יוצא, מתברר שזה הצליח. אבל זה לא מובן מאליו. "צה"ל עובד על זה כל יום, כל היום. פושטים, תוקפים, גם באוויר, גם ביבשה, בכל מקום". רוב הפעילות הזו נותרה חשאית, כולל - על פי דיווחים - סיכולים ממוקדים מרהיבים למדי, שבהם מגולמת עוצמתו המשולבת של הצבא ויכולות המודיעין שלו: כטב"מים מכל הסוגים, יכולת שיגור קינטית אינסופית, מודיעין אנושי, סיגינטי, חזותי ומתוחכם. פעילי הטרור השיעים מועברים ביעילות לעולם הבא. כאן, בעולם הנוכחי, הם לא יציבו איום על ישראל בחזית הגולן. נקודה. הכל מתועד, מצולם, מתוחקר.

למרות ההצלחה, ברעם משתדל לא לעוף על עצמו יותר מדי (זוהי אחת מחולשותיו). לדבריו, כישלון אחד על הגדר יאלץ אותו לעשות חרקירי. הוא יודע שהערכת חסר יכולה להיות קטלנית. ההצלחה מובנת מאליה. הכישלונות יכולים להיות הרי גורל. ועדיין, הוא בוטח לחלוטין ביכולתו של צה"ל לעמוד באיומים בהצלחה ולהרתיע.

במסמך הסיכום שלו הוא מפרט את האתגרים הצבאיים הגדולים של צה"ל בחזית הצפונית: היכולת הטילאית והרקטית של הצד השני (כולל כטב"מים, רחפנים וכו'), המגבלות המסוימות לחופש הפעולה של צה"ל (בעיקר מול לבנון) המגולמות בכללי המשחק שגובשו מול חיזבאללה ו"נושאים שונים במוכנות למערכה יבשתית רחבה". כאן, בתמרון הקרקעי הנדרש להכריע את הסבב הבא, אפשר לזהות את עקב אכילס של צה"ל. העקב הזה נחשף במלוא חולשתו במלחמת לבנון השנייה. האם צה"ל הצליח לייצר יכולת לתמרון יבשתי בזירה בעייתית כמו הזירה הלבנונית? על פי האלוף בדימוס יצחק בריק, לא. ממש לא. רחוק מזה. על פי האלוף אמיר ברעם, לא ברור או כנראה שלא ממש.

ומה עם חסן נסראללה? בשיחות רקע שקיימתי בשנים האחרונות עם גורמים צבאיים וביטחוניים בכירים ביותר, נשמעה דעה ברורה, משותפת כמעט לכולם: ישראל צריכה להתפלל לשלומו ובריאותו של נסראללה שלוש פעמים ביום. הוא אויב מר, אבל מוכר. חכם, פרגמטי, מדויק, אפשר לעשות איתו עסקים, להגיע איתו להבנות. עדיף בהרבה על אלטרנטיבות כאוטיות מהסוג שיש לנו בזירות אחרות.

ברעם חושב קצת אחרת. הוא חי ונושם נסראללה, מנסה להבין מה הוא מרגיש, מה עובר עליו. נסראללה, לתפיסתו, הוא אדם בודד. אולי אפילו דמות טרגית. עימאד מורניה, יד ימינו, נלקח ממנו. קאסם סולימאני, פטרונו ושותפו הגדול, נלקח ממנו. את מוסטפא באדר א־דין, אחד האנשים החזקים בחיזבאללה שנחשב למקורבו של נסראללה, מישהו חיסל ב־2016 (ההערכה היא כי זו עבודה של נסראללה עצמו). הוא נותר לבד. בבונקר, רוב הזמן לא רואה אור יום, יוצא רק כשמוכרח, נטל הצרות הנערם על כתפיו רק הולך וגדל, לבנון מתפרקת, ושום דבר טוב לא מאיים עליו מאף כיוון.

מצב בריאותו של נסראללה לא ברור, אבל הוא לא יכול להיות טוב. הוא סובל מעודף משקל, מחסור באור שמש לא הועיל אף פעם לאף אחד. הוא מחזיק בתואר שהעניק לעצמו כ"מגן לבנון", אבל לבנון נמצאת בהליך קריסה מהיר. בתוך כל זה הוא רואה פתאום אסדת גז ישראלית ענקית חוצה את תעלת סואץ וחונה מול המים הכלכליים של לבנון, רואה את ממשלת לבנון מנהלת מו"מ עם ישראל, מבין מה קורה והוא מנסה לגזור לעצמו חלק מהאקשן.

האם הוא טיפס על עץ גבוה? כן. האם הוא רוצה מלחמה עם ישראל? לא. האם הוא מכיר את יכולותיה של ישראל? כן. האם הוא בוטח ביכולותיו־הוא? גם כן. כל האמור לעיל מעמיד אותו בדילמה אכזרית. הוא חייב לשכנע את הציבור הלבנוני שיש לו חלק בחגיגה. הוא לא יכול להיות האחראי לזה שלבנון לא תצליח להפיק גז. אז הוא מתפרע. במילים אחרות: הסיכוי למלחמה עם נסראללה על רקע מו"מ הגז נמוך מאוד, אבל קיים. מיסקלקולציה וכו'.

נסראללה מכיר את החברה הישראלית לפרטי פרטים, הוא יודע שהתלהמות מצדו תגרור תגובה תקשורתית היסטרית בצד השני, אז הוא ממצה את זה. התקשורת, לתפיסתו של ברעם, מהדהדת את המסרים שלו ומעצימה אותם. בסך הכל, הוא יודע מה הוא מסוגל להשיג, והוא מכיר את מגבלותיו. לא צריך להיבהל, אבל גם לא צריך לזלזל. צריך לשמור על פרופורציות, להכין את הפיקוד לרע מכל ולא להוריד את העיניים מהמטרה העיקרית: הבטחת עתידה של אסדת "כריש" וחתירה למצב שבו גם ללבנון תהיה אסדת גז באזור, מה שיוריד הרבה מאוד כאבי ראש לישראל.

הסכסוך על הגז, אומר מפקד הפיקוד בשיחות סגורות, פתיר ולא מהותי. זה סכסוך על פרשנות איפה עובר הקו המפריד בין המים הכלכליים של מדינות שכנות. שני הצדדים, לבנון וישראל, רוצים את אותו הדבר: שתהיה אסדה לבנונית מול האסדה הישראלית. "כריש" נשאר, בכל מקרה, בידיים שלנו. ישראל תקבל נתח כלשהו ממאגר קאנא הלבנוני ברובו, דרך חברת ההפקה. עכשיו מתווכחים על גודל הנתח, אבל זה בשוליים.

בתוך כל זה, המצב של נסראללה מגולם בהופעתו של שר האנרגיה הלבנוני לפני כמה ימים ליד הגדר מול מטולה. השר, שיעי איש חיזבאללה, נעמד והחל ליידות אבנים בגדר. "מי שגר בארמון זכוכית, לא כדאי שיזרוק אבנים על השכנים", הגיבו טוקבקיסטים לבנונים. ישראל, לשיטתו של ברעם, מכילה את האירוע ומתאזרת בסבלנות, אבל מחזיקה בידה נבוט גדול. גם נסראללה יודע את זה.

בינתיים, מתחת לרדאר, משקיע צה"ל מאמצי ענק בהשלמת המכשול לאורך הגדר. בעוד שנתיים־שלוש תהיה שם חומה כמעט בלתי עבירה, מצוידת במיטב הטכנולוגיה הישראלית, מראש הנקרה עד הר דב. מבצע הנדסי מטורף, כמעט לא ייאמן, שקורה לנגד עיניו של נסראללה. כשזה יושלם, יהיה לקומנדו רדוואן הרבה יותר קשה להפתיע את צה"ל. קשה, אבל אפשרי. אסור לשכוח את זה. "אין מכשול בלתי עביר", מדגיש ברעם, "אסור לנו לשכוח את זה לרגע".