אתמול נפלה בידי הזכות לראות קבוצה של ילדים מקבלת הסבר על פליטים בתערוכה המוצגת אצלנו במוזיאון בימים אלה. יכולתי לחוש את הלב הנפתח, את העיניים הנפקחות לרווחה, את החמלה המתהווה. יכולתי להרגיש את "גלגלי השיניים" של המעשה החינוכי שהייתי עד לו.
המלחמה באוקראינה ניטשת כבר חצי שנה, ואת הידיעות על כך ניתן למצוא רק בעמודים הפנימיים של העיתון. עשרות אלפי אנשים, ובהם המוני אזרחים, קיפחו את חייהם. מיליוני בני אדם, ובהם מיליוני ילדים, נעקרו מבתיהם והפכו לפליטים בארצם ומחוצה לה.
תחושת הפליטוּת מלווה אותנו כחברה אנושית זה שנים. העם היהודי עבר נדודים, הגליות וגירושים, ששיאם בשואת העם היהודי. מלחמת העולם השנייה הצמיחה עשרות מיליוני פליטים, בני לאומים שונים.
חוויית הפליטוּת נשארת צרובה בנפש גם אחרי שנים. הקושי הפיזי שבהפיכה לפליט הופך לפצע פתוח בנפש. היטיבה לתאר זאת נעמי יודקובסקי, ממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות, עשרות שנים אחרי השחרור: "עד היום מקננת בי הרגשה שאיני בטוחה בעולם. משהו מהפליטוּת שתול עמוק בנפשי. בכל רגע יכולה לצוף המחשבה, ההרגשה, שמי יודע מה יהיה מחר. אין גרוע מלהיות פליט. אני פוחדת עד היום שאהיה פליטה... קשה לי להשתחרר מהפחד הזה".
פרופ' יהודה באואר, חוקר השואה, אמר בנאום שנשא בפני הפרלמנט הגרמני: "יש להוסיף שלושה דיברות נוספים בעקבות השואה: לא תהיה מבצע, לא תהיה קורבן ולעולם לא תעמוד מן הצד". דברים אלה מהדהדים בי בימים אלה.
לנוכח המתרחש כעת באוקראינה יש לנו, החברה הישראלית, אחריות גדולה לא לעמוד מן הצד. עלינו להניח בצד את הציניות ואת ההאשמות (המוצדקות בחלקן) לגבי עברו של העם האוקראיני ולהישיר מבט לפצע הנפער בנפשם של מיליוני פליטים. עלינו להבין שאם לא יטופל, פצע זה עלול להעלות מוגלה אשר תפגע במעגלים רחבים יותר בחברה האנושית.
איך לא לעמוד מן הצד? יש בחברה הישראלית תופעות יפות: קליטת פליטים יהודים ולא יהודים, עזרה חומרית וסיוע בדרכים נוספות. כל פעולות הסיוע האלה יפות וראויות, אולם כדי להבנות את אותה חמלה לכדי מעשה יש צורך בחינוך: חינוך בבית, חינוך במסגרות השונות, פורמליות ובלתי פורמליות, ובעצם בכל הזדמנות אפשרית: חינוך המונחה מלמעלה אך גם צומח מלמטה, חינוך המבנה בנו מגיל צעיר את האכפתיות לגורלו של האחר, חינוך השם את הדאגה לאחר כברירת מחדל טבעית, ראשונה במעלה.
החיים מזמנים לנו עומס רב, דאגות וטרדות. בתוך כל אלה מוטל עלינו, הורים, מחנכים, מובילי דעת קהל וכל מבוגר משמעותי באשר הוא, להעלות נושא זה אל "ראש הערימה", לעסוק בו ולהבין כי בנפשנו הדבר. חובה עלינו לעצור רגע, להתבונן ולפתוח את הלב בכל פעם מחדש. אם לא בשבילם אז בשבילנו, בשביל הילדים שלנו, בשביל החברה שאליה הם יגדלו ויצמחו.
ב-6 בספטמבר תיפתח בבית לוחמי הגטאות תערוכתה של האמנית אורנה בן עמי, "חומר, רוח וגעגוע", העוסקת בחוויית הפליטוּת ובדרך הדהודה בחיינו כיום.
הכותב הוא מנכ"ל בית לוחמי הגטאות