הם עמידים בפני קורונה, מבצעים צבאיים וכל מצב חירום אחר, לא זקוקים לחופש או לזמן התארגנות בין סיום שנה לפתיחת אחת חדשה ובעלי יכולת הכלה בלתי נגמרת מול הורים ומערכת. גיבורות וגיבורי העל האלו הם אנשי החינוך המיוחד, המורות והגננות, הסייעות והמטפלות של מקצועות הבריאות, עובדי האחזקה והמנהלות.
מתוך החשיבות שבפעילות החינוך המיוחד לילדים, מוחרגים המסגרות והעובדים מכל הטבה, הסכמי שכר, שביתות, אסונות טבע, מלחמות ומגפות. מדובר ברכבת נוסעת שלא עוצרת לרגע להתרעננות, תחזוקה או התחדשות. נדמה שבעיני כל השאר ובעיקר האנשים והמשרדים האמונים על החוקים והכללים, את הטיפול בילדי החינוך המיוחד מבצעים רובוטים שלא זקוקים לשום התייחסות, הכרת תודה, שיפור תנאים או מתן כלים מתאימים לביצוע עבודתם.
החינוך המיוחד עובד כל שנה, ללא חופשות, עד ל-15 באוגוסט - ואם נוריד את ימי ההערכות הנדרשים להכנת שנת הלימודים, פגישות עם הילדים החדשים, הכנת תכניות העבודה ועוד, נגיע לחופשת קיץ של שמונה ימים, אחרי שנה ללא הפסקה (!) לקחת אוויר משנת לימודים מורכבת, פיזית ורגשית, אינטנסיבית וכמעט חסרת הפסקות. שמונה ימים, שמישהו חשב שמספיקים כדי לחזור ב-1 בספטמבר כמו חדשים, לעוד שנה של עשייה מקצועית ומורכבת.
במציאות הנוכחית (והרבה לפניה) של שוק העבודה ושל יוקר המחייה, האנשים המדהימים שעובדים בחינוך המיוחד, במאות הארגונים החברתיים המחזיקים את מרבית העשייה בתחום ונותנים מענה לאלפי ילדים ומשפחות, פשוט לא נספרים. לא על ידי המדינה, לא על ידי ההורים ולא על ידי התקשורת.
מעט המהלכים המקדמים שיפור בתנאי העבודה לא חלים על מרבית העובדים בתחום. אפילו הנחיות שנועדו לשמור על חייהם ובריאותם של האזרחים כמו בידוד. הגיבורים האלו נדרשים להשאיר את ילדיהם הפרטיים לבד בתקופת הקורונה ולהגיע לעבודה, להשאיר את המשפחה בעת מלחמה ולהגיע לעבודה.
גם כיום, כשהמשבר העצום במערכות החינוך והרווחה ידוע לכל, אלפי העובדים החסרים לאורך ולרוחב התפקידים בחינוך המיוחד, החוסר במשאבים לרכישת ציוד טיפולי והנגשת מבנים, גם כיום, הציפייה וההנחיה לכל אותן גיבורות וגיבורי על היא להוריד את הראש, לחרוק שיניים ולהתלות בערכים החברתיים שאיתם הגיעו לתפקיד כדי להמשיך לתפקד.
הבועה הזו עומדת להתפוצץ, וכשזה יקרה, לא יעזרו משפטים כמו "עבודת קודש" או "ערך חברתי נעלה". כשזה יתפוצץ לכולנו בפנים, הראשונים להיפגע יהיו הילדים שיישארו ללא מי שייתן להם מענה, ההורים שיישארו ללא צוות מקצועי שמנחה ותומך, ומערכת שלא תהיה מסוגלת לטפל באלו שהכי זקוקים לעזרה.
טועה מי שחושב שהמאבק הוא של הארגונים החברתיים בלבד - המאבק הוא של כולנו כחברה, של ההורים, של מוסדות המדינה, של התורמים ושל כל המגזרים והזרמים הקיימים פה. כבר כיום, נסגרו עשרות מסגרות, ילדים רבים יושבים בבית או מקבלים שרות לא מלא ואם לא נתעורר, לא ירחק היום שבו המערכת תעצור מלכת וייקח שנים להניע אותה מחדש.
ההבנה כי הכלי החשוב ביותר לקידום הילדים הוא הצוות שמטפל בהם, יותר מכל אמצעי אחר, היא זו שצריכה להוביל בתכנון הפתרון הנדרש. במשולש שבין המדינה, ההורים וארגוני החינוך המיוחד אין מקום למחנאות.
ההתבצרות במציאות שבה פועל כיום החינוך המיוחד לא מאפשרת ולא תאפשר את השינוי הנדרש, יש לחשוב מחדש על שינוי היקף ימי העבודה ושעות העבודה, הכשרות הצוותים, היקף התקנים, כמות ומגוון המסגרות המוצעות כיום למשפחות. המשמעות היא לא רק תקציבית אלא גם הסתכלות מקצועית ובעיקר אנושית על הצד שלא נספר בדרך כלל במשוואה - הצוות המקצועי שמטפל בילדים.
חינוך הוא חינוך. לא מיוחד ולא מוחרג, בדיוק כפי שילד הוא ילד ללא קשר ליכולות או למגבלות שלו, ועל כולנו החובה לראות, פשוט לראות את אותן גיבורות וגיבורי .
גיא סלומון הוא מנכ"ל עמותת צעד קדימה, שהוקמה לפני 35 שנה ע"י הורים לילדים עם מוגבלות שהביאו לישראל את שיטת החינוך המדריך. הארגון מפעיל רצף תכניות ושירותים חינוכיים-שיקומיים, בפריסה ארצית, לתינוקות, ילדים ובוגרים עם מוגבלויות פיזיות.