נשים חיות במציאות יומיומית בה הטרדות מיניות הן עניין שבשגרה. לא מעט מהכותרות בכלי התקשורת עוסקות בחשדות וכתבי אישום נגד עברייני מין, בעיקר מפורסמים. אך קיימים לא מעט מקרים בהם נשים מותקפות במקומות בהם לכאורה הן אמורות להרגיש הכי בטוחות. אם זה במקום העבודה, בצבא, ואפילו בבתיהן. וואלה! אספה עדויות של חמש נשים שעברו הטרדה מינית דווקא במקום בהן לא ציפו שדבר כזה יקרה. הן סיפרו על ההתמודדות, הקושי והחשש להתלונן ולהתעמת עם המטרידים, וגם על היחס אותו קיבלו מצד בעלי הסמכות ומצד מערכות האכיפה.
לי חדד, בת 32, מכוכב יאיר, בזוגיות עם ילד, סטודנטית לפסיכותרפיה, עברה אונס בילדות, ומספרת על חוויית הפוסט טראומה שהתפרצה בגיל 23 בעקבות המקרה. "לקח זמן עד שהגעתי לפסיכיאטר ואובחנתי. התחלתי להשתקם, והחלטתי שאני רוצה גם להיות מטפלת, ולעזור לאנשים כמוני להשתקם. הפכתי להיות מדריכת שיקום בעמותה שעוזרת לאנשים עם התמודדות".
דווקא במקום העבודה הבטוח כביכול, בה עבדה קרוב לשנה, מספרת לי על הטרדה שחוותה. "כחצי שנה מתוך התקופה שלי שם הוטרדתי מינית על ידי העובד הסוציאלי של המקום. הוא התקדם בעבודה תוך כדי שהוא מטריד אותי, וגם אחרות אני בטוחה. התלוננתי, והמנהלת זרקה שהיו בנות לפני שבחרו לא להתלונן עליו. במשך חמישה חודשים הדחקתי שהוא מטריד אותי בכל פעם שאנו נפגשים. פתאום התחלתי לא לישון בלילות, להסתגר בשירותים, להקיא, היו הפרעות אכילה. כל החיים התהפכו וחזרו להיות מה שהייתי בגיל 23".
לדבריה, היא החליטה לפעול בעקבות עצת חבריה. "יום אחד פנו אלי שני חברים טובים ששמו לב שאני במצוקה. סיפרתי להם בתמימות על דברים שקורים בעבודה, והם היו בשוק ופתחו לי את העיניים שמה שאני עוברת לא תקין ושזו הטרדה".
"הוא היה מריח אותי ואומר שיש לי ריח טוב ושבא לו לבוא אלי הביתה. הוא היה מחבק ומנשק בצורה לא נעימה. נוגע, מלטף, נשיקות רטובות על הלחי, הערות לא במקום. בחרתי להתלונן כי הגעתי למצב של חוסר תפקוד. יצאתי לחופשת מחלה והתלוננתי בעבודה. הם אמרו שבגלל שלא נפתח תיק פלילי ואין החלטה בעניין שלו הם לא יכולים לפטר אותו. הציעו לי להמשיך לעבוד אבל לא איתו, להחליף לאזור אחר". בהמשך גם הגישה תלונה במשטרה. "אמרו שחקרו אותו, עברה חצי שנה מאז הפעם האחרונה. אני מחכה לעימות איתו".
בתווך גילתה לי שהיא בהריון. "הייתי בהריון מתקדם עם תסמינים של פוסט-טראומה. איך אמצא עבודה חדשה? נשארתי בלי כלום, והוא עדיין עובד שם. כשהייתי בחודש שמיני התקשרו אלי ושאלו לגבי מועד עימות, אמרתי שאני לקראת לידה ושיתחשבו בזה. אמרו שאין בעיה ומאז לא דיברו איתי". היא הביעה את חששה לגבי נשים נוספות שיעבדו עם העובד הסוציאלי. "הוא עובד עם אוכלוסיה מוחלשת, אני בטוחה שאם השם שלו יעלה עוד בנות ילכו להגיש תלונה. באות לעמותה הזו בנות לעבודה זמנית שם, צעירות, סטודנטיות. לא רוצה לדעת מה הוא מסוגל לעשות. אם עשה את זה לי, אישה בת 31 עם ידע וניסיון, והוא ידע שאני פוסט טראומטית, לא רוצה לחשוב מה עלול לקרות לבנות צעירות יותר".
שרון לשם, בת 31, מתל אביב, מספרת על הטרדה שחוותה ממקום לא צפוי. "אני וחבר שלי עברנו לגור יחד, הזמנו בסיס מיטה. תיאמנו הובלה. הוא הגיע בבוקר, התעוררתי עם פיג'מה, פתחתי לו והוא התקין באמת את המיטה. כשהוא סיים את העבודה, ביקש ממני לחתום על טופס שהכל סבבה. היה לי שולחן עבודה בסלון והתכופפתי לחתום. פתאום הרגשתי שהוא תופס לי את העורף. אני זוכרת שמה שעבר לי בראש הוא שהחיים שלי הולכים להשתנות. הייתי לבד, בן הזוג שלי הלך כבר לעבודה. זה היה רגע מפחיד. קפאתי בהתחלה. אני חושבת שאחד הדברים שהיו לי בראש, באמת איך להגיב: לקפוא, להילחם או לברוח. באותה תקופה עבדתי על סרט קצר שלי - "אלמה", סרט שעסק באלימות מינית כלפי נשים. עניין מרכזי בסרט הוא תגובה בסיטואציה כזו".
שרון מספרת כיצד התמודדה עם הסיטואציה המבהילה. "הוא עשה לי מעין מסאז' בצוואר. אמרתי לעצמי אני אתן 'פייט', צרחתי עליו בטירוף 'תעוף לי מהעיניים, מה נראה לך שאתה עושה'. הוא נבהל ופשוט ברח. התקשרתי לחברה בוכה. קלטתי מה היה. היא אמרה לי דבר שממש חיזק אותי להמשך: 'שרון, מה שאמרת לי עכשיו שקרה זה מה שקרה. כי מה שיקרה זה שישכנעו אותך שזה לא מה שקרה. אל תשני את הזיכרון הזה'. זה נתן לי המון ביטחון שזו לא אי-הבנה. זה באמת מה שקרה. התקשרתי לבן הזוג שלי, הוא הגיע הביתה מהעבודה והתקשר לבוס שלו. הרגשתי שחובה לעשות משהו".
"הרבה אולי באמת קופאות, זו בטח שיטת מצליח שלו", מוסיפה שרון ומספרת על התגובה של המנהלים בחברת ההובלה, לאחר שפנתה להתלונן. "הבוס שלו מאוד התנגד לגרסה שלי. הוא אמר שזה לא הגיוני, ושהוא מכיר אותו ואת המשפחה שלו. היה ברור לי שהוא לא יעשה כלום. הגרסה של המטריד הייתה שאולי הניילון של האריזה נגע לי בעורף וזה יצר בלבול. זה שטויות, הרגשתי את היד שלו מלטפת ומעסה את העורף".
גם שרון התלוננה במשטרה, ובינה ובין העובד נערך עימות, סיטואציה אותה היא מתארת כמורכבת. "זה היה קשה, אבל מאוד מספק. הוא שיקר ואמר שהוא לא זוכר אותי בכלל. זה נגמר אחרי חודשיים מחוסר ראיות. מאז יש בי דריכות כשמישהו בא לתקן משהו אצלי בדירה. זה דפק לי משהו באמון באנשים. אפילו אם אזמין פיצה אשים חזייה, כי אז הייתי בפיג'מה ובלי חזייה".
ש', מכפר סבא, בשנות ה-50 לחייה, עבדה בבניין מגורים, שהוא גם מלון דירות, בתור פקידת לובי של הבניין. "עבד לידי בחור שהיה פקיד קבלה של המלון. הוא היה ותיק ולימד אותי את העבודה שם. הוא היה שולח ידיים. יד לטוסיק, הכניס לי יד לתוך התחתונים. פחדתי לדבר, פחדתי שיפטרו אותי. דיברתי עם מישהו מהעבודה, סיפרתי למנהל של הבניין. הם בהתחלה אמרו שיפטרו אותו. אבל הייתה לי הרגשה לא טובה. הרגשה שזה לא הולך להיגמר ככה. התחלתי להקליט שיחות במקום העבודה. כל השיחות שקשורות לעבודה אני מקליטה כדי לשמור על עצמי".
לדבריה, כשהתלוננה במקום העבודה, המעשה פעל דווקא לרעתה. "התברר לי שהעבירו אותו לבניין אחר, והחזירו אותו. לקחו אותי לשיחות שאשאר, שנעשה משמרות לא באותן ימים ושעות. זה עושה לי צמרמורת לראות אותו. אחרי שלושה חודשים הפסיקו לתת לי משמרות. השאירו אותי בבית בלי עבודה. ככה פתאום".
גם כשהתלוננה במשטרה והגיעה לעימות עם התוקף, המערכת לא פעלה לטובתה. "היה עימות והרגשתי שהשוטרת הייתה בעדו. התחילה להגיד 'את יודעת, הוא יכול לשבת בכלא'. כשהתיק הפלילי נסגר, הגשתי תלונה אזרחית. בבית המשפט ניצחתי בתביעה. ניסו להגיד בדיונים שאני לא טובה בעבודה. למזלי היו לי הקלטות שמנהלת הקבלה של מלון הדירות אומרת שהיא רואה שאני עובדת יפה. ובבית המשפט הם אומרים בדיוק את ההפך".
לטענתה של ש', מאז המקרה, האמון בגברים נפגע לה באופן אנוש. "מאז אני תופסת מרחק מגברים. אני רואה גבר ואני בהיכון. הייתי נשואה לגבר שחשב שאני חפץ מיני. נשים צריכות להבין שאנחנו לא צריכות להתבייש, הם הפוגעים צריכים להתבייש".
מקרים של הטרדות מיניות לא פוסחות גם על הצבא. שחר פתאל, בת 26, חוותה אחת בעת שירותה בצה"ל. "הייתי מש"קית חינוך. בחפיפה, המש"קית חינוך שהייתה לפניי אמרה לי לא להתקרב אל בחור אחד, ולהזהר ממנו. סיפרה שהכניס לה ידיים, בזמן שעוד היה לה בן זוג. הוא היה קצין. הגעתי ליחידה והוא נתפס עלי, כל הזמן היה מגיע אליי למשרד, אומר בואי נשב לסיגריה. הוא היה קצין אג"מ, אז הכל היה עובר דרכו. הייתי צריכה להיות ביחסים טובים איתו בגלל התפקיד".
שחר מתארת את מעשיו של הקצין. "הוא היה עושה דברים לא נעימים. שם את היד שלו ומלטף את הירך. הייתי מבולבלת, היינו כאילו ידידים, אבל זה היה לי מוזר. כל הזמן רצה שנשב יחד. קלטתי שאם אני לא אומרת לו סבבה, אז דברים נופלים לי בכל מה שקשור לעבודה שהייתי צריכה לעשות. הוא היה פוגע לי בעבודה. הייתי במצב שהרגשתי שאני צריכה להיות נחמדה אליו".
"אם הוא היה מקפיץ אותי למגורים הוא היה מקרב אותי, מלטף לי את השיער, תופס את העורף. לא נישק, אבל תמיד היה על הקצה. הוא הגיע לשבעה של אבא שלי ושם עליי בקטע לא טוב יד על הירך.
זוכרת שהיה פרויקט של פורים שהצמידו לי אותו, עשינו סרטון בתוך קרון, היה צריך לצלם ב-6 בבוקר כדי שהקרון יהיה ריק. אני זוכרת שפחדתי שיאנוס אותי. הייתי לי תחושה של סכנה כל הזמן. הוא היה נכנס אליי וסוגר את הדלת. היה מקרב את הכיסא שלי אליו בצורה כזו שהמפשעה שלו עליי. הצמיד את הגוף שלו לגוף שלי. זה נחשב כאילו אזור אפור. לא היה משהו אקטיבי, אבל זה לא נעים".
שחר מספרת על התלונה שהוגשה נגד הקצין על ידי קצינה אחרת שהוטרדה על ידו. "הוא ממש מישש אותה, הצמיד אותה לקיר והיא הגישה תלונה. היא חיפשה עוד בנות שנפגעו על ידו, וזה פתח תיבת פנדורה. הגענו חמש בנות, כולנו היינו חיילות חוץ מהקצינה. המשטרה הצבאית אמרה שצריך לעשות עימות איתו, לא היו לי את הכוחות והחלטתי לפרוש. אני מתחרטת על זה, כי אחריי כל החיילות פרשו, והקצינה יצאה 'שקרנית'. ביחידה מיררו לה את החיים עד שהיא החליטה לפרוש. סיפרה שיש לה עדיין סיוטים. ממש אכזבה שזה מה שקרה.
היא מספרת על מקרים נוספים ביחידה. "הוא הקפיץ חיילת הביתה, נישק אותה והיא אמרה לו 'מה נסגר?'. הוא אמר לה 'מה יש לך תזרמי'. הייתה חיילת נהגת שהוא שם את היד שלו על המפשעה שלה.
מאמינה שיש עוד בנות שלא דיברו. בדקתי עליו, הוא עובד היום בהייטק. הייתי מתה שיידעו מה הוא עשה. הוא התקדם והצליח בחיים וזה קשה". היא מתארת את תחושת הפספוס על כך שלא התלוננה נגדו. "בא לי לצאת עליו ואני מפחדת. הרגשתי אז שאני בתחום אפור ואין לי מה לעשות עם זה. אם הייתי חוזרת אחורה בזמן לא הייתי מוותרת לו, אז לא הבנתי שזה לא נעצר אצלי, לא הבנתי כמה זה יכול ללכת קדימה אם לא עוצרים את זה. המקרה הזה יושב עלי".
מקרה אחרון קרה באחד מהקיבוצים בצפון הארץ, לאריאל, תושבת הקיבוץ. "היה לנו מרכז עסקים בקיבוץ, וחבר קיבוץ מכובד שהיה אחראי על המרכז הזה, הטריד אותי מספר פעמים. אני מכירה את הילדים שלו, הנכדים שלו בגן עם הילדים שלי. אנחנו חיים בחברה קטנה, ההורים שלו בעלי שם. יש מחיר ללהתלונן. התחושה הייתה מרה, הוא גם סגר לי את העסק בעקבות הכוח שלו. סיפרתי לחברה והיא עצמה הוטרדה ממנו. היא אמרה לי שאנחנו חייבות לעצור את זה, כי אנחנו לא היחידות, ושהוא שנים מטריד בנות. כמובן ששיתפתי את המשפחה, ידעתי שאם תהיה תמיכה מהמשפחה אוכל לעשות את זה. גם החברה אמרה שתספר שהוא דחף לה לשון לפה".
אריאל מספרת על התקופה הלא פשוטה שעברה מאז שהחליטה היא ונשים נוספות להתלונן. "הלכנו למשטרה, אחרינו עוד מישהי סיפרה על מעשה שקרה לפני שלוש שנים. הלכתי לבדוק שנים אחורה. הוא בחר נשים שהן לרוב לא מהקיבוץ במקור, או אמהות חד הוריות. אני לא בת קיבוץ. לייחוס משפחתי יש משמעות בקיבוץ. ישר היו מחנות בקיבוץ - האחראית הטרדות מיניות עלתה אליו לרגל, הייתה במחנה שלו. היה ברור שלאנשים בקיבוץ קשה איך יתפסו את הקיבוץ מבחוץ. קיבלנו תגובות קשות בפייסבוק 'איך אנחנו מעזות לעשות את זה'".
כמו במקרים דומים, התיק הפלילי נסגר, אך הנשים זכו בתביעה אזרחית בבית המשפט. "זכינו בפסק דין אזרחי, השופטת אמרה שאין ספק שהוא עשה את מה שעשה. הגענו גם לסיפורים מלפני 30 שנה, קיבלנו גם פיצויים. פסק הדין היה כמעט לפני חצי שנה, אבל הוטל עליו איסור פרסום. תבענו על התנכלות, את זה היה קשה להוכיח. לא קבעה חד משמעית. הוא מציע את עצמו לתפקיד מפתח בקיבוץ. הוא מואשם בשלוש פגיעות מיניות, אמנם בהליך אזרחי. זה מקומם כי אני לא יכולה לספר את פסק הדין. נבקש להסיר את זה בערעור".
עו"ד רוני סדובניק, שייצגה את אריאל ואת ש' מכפר סבא, מותחת ביקורת על מערכות החוק, החל מהמשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט, בכל הנוגע לעבירות מין ואלימות. "חשבתי לתומי בתחילת הדרך שהמדינה מייצגת את הבנות בהליך הפלילי. דרך תיקים רבים הבנתי שזה לא ככה. היום אני מלווה את הנפגעות, וגם נפגעים, עוד לפני שהן הולכות להתלונן במשטרה. זו סכנת נפשות להגיש תלונה כשהמתלוננת לא מדברת בשפה המשפטית ותגיד 'נראה לי', או 'אני חושבת'. הרבה פעמים בנות מקטינות את מה שקרה, ואת עצמן. למשל, הן שמות סימן שאלה ולא סימן קריאה בטון הדיבור, ואז אומרים שזו תלונת שווא. היום כשאישה נכנסת לתלונה, יש אזהרה שאם התלונה תימצא לא נכונה ולא מבוססת זה ישמש נגדה. תראו לי מתלונן על גניבה, או על כל דבר אחר, לא אומרים לו תיזהר לפני שאתה מגיש תלונה".
לדברי עו"ד סבודניק, יש בעייתיות בחקירה של המתלוננות, מכיוון שהן לא תמיד מבינות כיצד להתנהל מול החוקרים, שנצמדים לניסוחים משפטיים. "הם שומעים חוסר ביטחון והססנות, ונשאלות שאלות חודרניות, כדי להבין במה מדובר, אם במעשה מגונה או אונס. הבנות לא מבינות שלא שואלים כדי להביך, אלא כדי להבין איזה מעשה או איזו עבירה נעברה. לגבי ראיות, יכול להיות שמתלוננת זוכרת שהיא לבשה חצאית פעם אחת ובפעם אחרת מכנס. זה לא אומר שהגרעין הקשה הוא לא אמת. המשטרה צריכה להכיר בזה. הפרקליטות רוצה לסגור תיקים בהסדר טיעון. בדרך כלל, נותנים שנתיים לפוגע כי הוא מודה. רוב הנפגעות לא מעוניינות בהסדר טיעון. הנאשמים מודים ואחר כך אומרים שסתם הודו כדי לסיים את הפרשה. הנחת היסוד של בית משפט נזיקין היא שאונס לא גורם נזק. חובת ההוכחה היא על המתלוננת, להוכיח שנגרם לה נזק".