בשנת 2019 הוגשו לבתי הדין הרבניים 437 תביעות "שלום בית". כך עולה מהדוח השנתי האחרון שבית הדין פרסם. האם ידעתם שיש כזה דבר בישראל? שאפשר ללכת לערכאת שיפוט של המדינה ולתבוע שהיא תתערב ביחסים הזוגיים ותיאלץ את בן או בת הזוג לפעול למען שיקום הנישואים? קשה להאמין, לא?
אומנם צריך לומר שמעטות מאוד מהתביעות האלה מתקבלות. בדו"ח של בית הדין הדברים מנוסחים כך: תחת הכותרת "שלום בית" מופיע המשפט "רק 2% מכלל התביעות לשלום בית אושרו ע"י בתי הדין הרבניים". כלומר, בית הדין עצמו מתפאר בסיכומו השנתי בכך שרוב מוחלט של תביעות שלום הבית לא מתקבלות. הוא עצמו מבין שלהחזיק אדם במערכת זוגית בכוח זה דבר בלתי סביר בעליל.
2% (התביעות שמתקבלות) מתוך 437 (התביעות שמוגשות) הם כעשרה תיקים. קשה להתעלם מעשרה אנשים בשנה שהמדינה הדמוקרטית שלנו כופה עליהם לחיות יחד עם בן זוג שאינם רוצים בו, אבל הבעיה היא חמורה אפילו יותר. האמת היא שגם בלי שהתביעות מתקבלות, יש להן משמעות פרקטית. כלומר, אכן, בית הדין כמעט אף פעם לא באמת יפסוק פסק דין המכריח אדם להמשיך לחיות עם אדם שאינו רוצה בו, אבל הוא כן עלול להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ, למשל, כדי למנוע מבן הזוג הנתבע "לסכל את ההליך המשפטי". בית הדין גם יכול להוציא צו המונע את פירוק השיתוף של הבית המשותף, ובכך למנוע למעשה את פירוק הנישואים.
דוגמה להוצאת צו עיכוב יציאה במסגרת תביעת שלום בית, אפשר למצוא בסיפוריהן של שתי לקוחות שייצגנו בארגון מבוי סתום, חווה וקורינה, שממש לאחרונה הצלחנו סוף סוף להשיג להן גט. חווה סבלה מאלימות נוראית. היא ביקשה להתגרש וניסתה להגיע להסכמות עם בעלה, אולם הוא התעקש על שלום בית. לא שהוא רצה שלום בית, אבל הסירוב להתגרש שימש לו דרך נוחה להמשיך להתעלל באשתו אחרי שהצליחה סוף סוף להיחלץ מהחיים איתו. הוא ביקש, וקיבל, צו הקובע שלחווה אסור לצאת מהארץ. ככה פשוט. רק בעקבות מאמצים מצידנו הוחלף צו העיכוב בהפקדת ערבות. מעט מדי ומאוחר מדי. קורינה הייתה מסורבת גט 33 שנים, שבהן שוב ושוב היא ביקשה להתגרש ושוב ושוב בעלה האלים ביקש שלום בית. שוב ושוב היא עוכבה בארץ, כלואה בנישואיה גם מבחינה רשמית וגם מבחינה פרקטית.
בג"ץ לאה לב המפורסם שניתן בשנת 1994 עסק במקרה דומה: צו עיכוב יציאה מהארץ שהוציא בית הדין הרבני כנגד אישה במסגרת תביעה לשלום בית מצד הבעל. זאת בטענה כי יציאת האישה מהארץ תגרום לקרע סופי בין בני הזוג. בג"ץ קיבל את העתירה, והסביר שבית הדין מוסמך לתת צו עיכוב יציאה רק כדי למנוע סיכול של ההליך, ולא כדי למנוע סיכול של שלום הבית עצמו. הוא קבע שבאותו מקרה ראוי היה להסתפק בערבות. אולם מסקנה זאת אינה מספיקה.
שלום בית הוא דבר חשוב מאין כמותו, אבל תביעות שלום הבית הן מוסד מיותר ומזיק. הדרך להשיג איחוי של מערכת יחסים היא ממש לא באמצעות תביעה משפטית. אם המדינה מעוניינת להשקיע משאבים בשלום בית, שתעשה זאת באמצעות מימון טיפול זוגי לזוגות המעוניינים בכך, באמצעות חינוך, באמצעות תרבות. מערכת המשפט לא יכולה להפוך בית שאין בו שלום לבית שיש בו שלום, וכשהיא מנסה לעשות זאת כולנו יוצאים קירחים מכאן ומכאן: גם השלום נפגע וגם המשפט.
כותבת הטור היא מנכ"לית עמותת "מבוי סתום" המסייעת לנשים מסורבות גט ועגונות.