בלי כל אופק: בני הנוער בחברה הערבית הופכים טרף קל לעבריינים

שיעור עבריינות הנוער בחברה הערבית גבוה מזה שבחברה היהודית ובתחומים מסויימים, אף דומיננטי מאוד - כך עולה מנתוני המשטרה. כך למשל, שיעור העבירות של רצח והריגה במעורבות בני נוער ערבים עומד על 68% מהעבירות, פי שלושה משיעור התושבים הערבים בישראל (21%). בעבירות כלכליות שיעור בני הנוער הערבים הוא 57%, בעבירות תקיפה 36%, ובעבירות רכוש 33%. בעבירות ביטחון חלקם של בני הנוער הערבים עומד על 78%.

"על הברזלים" - סיקור מיוחד | כל הכתבות

הנתונים של המשטרה מתייחסים לתיקים שנפתחו לקטינים תושבי ישראל בשנים 2021-2019, במסמך שהכינה מחלקת המחקר והמידע של הכנסת לבקשת חבר הכנסת אוסאמה סעדי (הרשימה המשותפת), שעניינו פשיעה ואלימות בקרב בני נוער בחברה הערבית.

מוחמד (שם בדוי), בן 16 העולה לכיתה י"א באום אל-פחם, העיד כי אין הרבה מה לעשות בעיר, בקיץ ובכלל. לחופים בחדרה הסמוכה כבר לא הולכים, כי מסוכן שם לערבים. אם נוסעים אז רק לחיפה, עיר רחוקה מכדי לנסוע אליה באופן יומיומי. בחור צעיר יבלה לרוב במכון הכושר או בבית הקפה בעיר. "קל להסתבך", אמר, "מי שמחפשים כסף 'מסנג'רים' סמים, מקבלים אקדח ויורים על אנשים, שורפים מכונית. מקבלים על זה אלף שקל וצפונה".

הנערים לא מפחדים מהמשטרה. "רק כשיש הפגנות הם יודעים להגיע לבתים ולעצור אנשים", אמר על תחושת אי-הנוכחות המשטרתית ברחובות העיר. מוחמד, נער נורמטיבי, תיאר כיצד קשה, גם לנער בגילו, להימנע מחיכוך בעבריינות נוער ואיך את הסכסוכים פותרים לבד, בלי לערב משטרה. במקרה שלו זה התחיל בדחיפות בתור לקיוסק בבית הספר. "היה צפוף, מישהו חשב שדחפתי אותו, התחילה קטטה ומכות", שחזר. "אם לא הייתי הולך אחר כך לבית שלו עם אבא שלי לסגור את זה, אז בטוח היו מחכים לי מחוץ לבית הספר ומכים או דוקרים. אירועים כאלה בעבר כבר הסתיימו כמעט ברצח", אמר. "פעם באו לתוך בית הספר, ירו על מישהו שישב באוטו והסתלקו. המשטרה באה, ספרה כדורים, צילמה והלכה. לא שמענו על זה מאז כלום".

עבד (שם בדוי), גם הוא תלמיד י"א בן 16 מאום אל-פחם, סיפר, "לכולם יש נשק וכולם יורים. זה מעין מודל של גבריות. אני בטוח שלא ככה בתל אביב אבל, כאן מפחדים מאלה יותר מאשר מפחדים מהמשטרה". גם הוא לקח חלק השנה באירוע שהתלקח בשניות. "ישבנו כמה חברים בבית קפה נרגילות בעיר, פתאום אחד התעצבן על משהו שאמרתי. אחר כך התחלתי לקבל טלפונים שאבוא לפגוש אותו בקניון 'סבן' בכניסה לעיר. אמר שאבוא לבד אבל ידעתי שהוא יביא חברים אז גם אני לא באתי לבד.

"ירדנו שנינו לדבר לבד, פתאום חבר שלו יצא מאיזה מקום ודקר אותי בצוואר. מזל שחבר שלי תצפת מרחוק ובא והשכיב אותו והשתלט עליו אחרת אולי היה הורג אותי. הרופא אמר שאם המברג היה נכנס עוד סנטימטר הייתי היום בעולם אחר. אבל אחרי האירוע הזה המשכתי לקבל טלפונים מאיימים שהסתבכתי עם מישהו שמקושר למשפחת חרירי. הלכתי עם אבא שלי וכאילו סגרנו את זה אבל אני לא מרגיש שהנושא סגור בכלל. הבחור הזה כל פעם שאני רואה אותו שואל מה אני מסתכל עליו וחבר שלו בא מחבק אותי ואומר שהכול בסדר, אבל זה בדיוק מה שמפחיד, שאני יודע שלא בסדר. לא הולכים למשטרה עם דבר כזה. במשטרה חושבים תמיד שאנחנו הצעירים מסתלבטים עליהם ולא מאמינים לנו לשום דבר".

על פי נתוני הלמ"ס לשנת 2019, שיעור המורשעים ל-1,000 נפש בקרב הקטינים הערבים הוא 1.1 - כמעט כפול משיעור היהודים שעומד על 0.6. סקרים שערך משרד החינוך מראים שהנוער הערבי נותר חשוף גם בבית הספר. כך למשל בסקר "אקלים וסביבה פדגוגית" שנערך בחודשים ינואר-מרץ 2020, ברוב מדדי הסקר, שיעור התלמידים בחינוך הערבי החשוף לאלימות היה גבוה משיעור התלמידים בחינוך העברי, ובמיוחד בחטיבות העליונות. המדדים כללו: היעדר תחושת מוגנות של התלמידים, מעורבות באירועי אלימות, אלימות מילולית, אלימות דיגיטלית והיחשפות לבריונות.

כך גם בסקר ניטור אלימות בבתי הספר שנערך בשנת 2019, רוב המדדים מראים תמונה דומה של שיעורים גבוהים יותר של תופעות אלימות בבתי הספר דוברי הערבית. המדדים כוללים: אלימות חמורה, הבאת נשק קר לבית הספר, אלימות כלפי הצוות החינוכי והימנעות מהגעה לבית הספר מחשש לפגיעה. חמור עוד יותר מכך הוא מצבם של מי שנשלחים למסגרת חוץ-ביתית, כעולה מתלונות על אלימות והטרדה מינית בפנימיות לנוער בסיכון בחברה הערבית.

לדברי יו"ר ועדת העבודה והרווחה בכנסת, אפרת רייטן (העבודה), נודע על אלימות קשה והזנחה של ילדים ונוער המצויים במסגרות רווחה בחברה הערבית, ללא קשר עם הוריהם, וללא טיפול וליווי. "אפילו אין נתונים עדכניים בידי הרשויות. המספרים - הלא-מעודכנים - הם מטלטלים ומזעזעים. לא דמיינו שהמצב כה חמור. רק מלקרוא אפשר פשוט לבכות". בדיון שקיימה בחודש פברואר מצאה הוועדה כי כ-47% מהילדים הערבים מצויים בסיכון וקיים מחסור במסגרות חלופות-מעצר, פנימיות, וקהילות טיפוליות.

אם הכל מתחיל בבית, אז ראוי לציין כי מנתוני המועצה לשלום הילד מ-2020 עולה שיותר ממחצית (50.2%) בני הנוער הערבים בישראל חיים בעוני. זהו שיעור גבוה ביותר מפי שניים משיעור הנוער בישראל בכלל המצוי מתחת לקו העוני. כ-13 אלף בני נוער ערבים בני 17-15 אינם עובדים ואינם לומדים כלל. זה מספר גבוה יותר ממספר הנערים היהודים שאינם לומדים או עובדים (למרות שהערבים מהווים רק כחמישית מאוכלוסיית ישראל), ושיעורם של הערבים שאינם לומדים או עובדים (7%) גם הוא כמעט כפול משיעור בני הנוער היהודים (4%) שאינם לומדים או עובדים. מי מהם שאינם עובדים למרות נכונותם, ברוב המקרים אינם יכולים לקבל דמי אבטלה, הניתנים למי שטרם מלאו לו 20 בתנאים שונים התלויים בקיום שירות צבאי. להערכת עמותת "איתך-מעכי", יותר מ-8,000 צעירים ערבים מובטלים נפגעים מכך.

"הנתונים האלה צריכים להדליק נורה אדומה לכל האחראים בכל התחומים, כולל חינוך ורווחה, אבל גם ברשויות אכיפת החוק", אמר לוואלה ח"כ לשעבר יוסף ג'בארין, מרצה למשפט וחינוך במכללה האקדמית תל-חי, שכיהן כראש הוועדה לזכויות הילד. "יש כאן פוטנציאל מסוכן לנוער בסיכון שבהגדרתו אינו לומד ואינו עובד, להתדרדרות לפשיעה בהיקפים רחבים. זה אולי כבר מסביר את ההתדרדרות באלימות שאנחנו עדים לה בשנים האחרונות". לדבריו, "ברור גם שצריך התמודדות מערכתית של כל הגורמים המעורבים כדי להגיע לטיפול שורש ולא יעזרו אינספור טיפולים קוסמטיים".

ג'בארין סיפר כי במשך התקופה בה שימש יו"ר הוועדה ובביקוריו ברשויות המקומיות נחשף לנתונים מדאיגים, מהם עולה כי אלפי בני נוער ערבים מצויים ללא מסגרת כלל, מתגודדים ברחובות, משוטטים ולפעמים מנותקי קשר מהרשויות שלא מצליחות לאתר אותם כדי שאפשר יהיה להציע להם מסגרת מתאימה. "ואז כשכבר מאתרים אותם מתברר שאין משאבים ואין תקנים של כוח אדם ואין מספיק מסגרות ראויות ביישובים הערבים ובכלל. כל זה בהיעדר אופק חיובי של השתכרות ושל דיור לאחר מכן שהם הבסיס לבניית משפחה. זה מתכון להתדרדרות מהירה לאלימות ולפשע".

הוא הוסיף כי "כשמזהים ומבינים את עומק המשבר והמצוקה, כמעט בכל הישובים הערבים אנחנו חרדים לגבי עתידה של החברה הערבית בהיעדר פעילות אסטרטגית מקיפה שתתמודד עם המצוקות. אני אישית לא ישן בלילה בחרדה שיכול להיות שתמונת המצב הזו עלולה אף להחמיר מעבר למה שאנחנו רואים היום. חוקרים שדיברתי איתם כבר מזהים סימנים ראשונים שעל רקע המתואר וכן נוכחותם של ארגוני פשיעה בסמוך, משהו רחב וחמור הרבה יותר עלול להתפתח, עד כדי התדרדרות למלחמת אזרחים".

"עבריינים השתלטו על כל חלקה טובה ברחוב הערבי ובני הנוער שגדלים בתוך המציאות הזו לצערנו רואים בהם מודל לחיקוי. אפילו רואים את זה במדים האחידים של בגדים שחורים וכובע מצחייה, בתספורות ובקעקועים", אמר לוואלה! עו"ד חמודי מסרי, סנגור המייצג רבים מהם בבתי המשפט לנוער, ושמכהן גם כיו"ר ועד שכונת ואדי ניסנס בחיפה.

"היום עבריינים כבר לא מסתירים את היותם עבריינים. פעם היו מתביישים בזה. היום הכול גלוי, והכי חמור זה שהם מתגאים בהיותם עבריינים 'ובהישגיהם' העבריינים. בכסף, בבגדים, באופנועים, במכוניות והנוער שעובד למחייתו הפך להיות מקור ללעג במעגלים רחבים. המצב הזה הוא קטסטרופלי כי הוא מייצר עוד ועוד עבריינים. כמו בכל ארגון, שכן מביא שכן, חבר מביא חבר, אח מביא אח. ההורים איבדו שליטה במצב, הנוער הוא שמנהל את הבית היום. המצב הולך ומתדרדר, השכונה מחולקת למספר קבוצות והדור הצעיר שבעבר הגן על הבתים והשכנים הפך להיות מטרד כי סכסוכים בין כנופיות מסתיימים בירי לכל עבר המסכן את התושבים. לצערנו המשטרה ובתי המשפט לא השכילו להפוך לגורם מרתיע במשוואה הזו ואני כמו כל אזרח מודאג מאד מכך".

"התשתית לעבריינות נוער אצלנו רחבה מאד ועמוקה מאד, לצערנו. כל גורמי הסיכון שיכולים להעביר נער לעולם העברייני קיימים כאן", מסביר איימן שרבגי מעיריית אום אל פחם, מתכנן יישובי לילדים ונוער בסיכון מגיל 18-0. "נער ללא אופק חיובי הוא טרף קל לגורמי פשיעה וזה מזין את עצמו כי הוא מיד מגייס עוד נערים. במגזר היהודי נער בשנות העשרה מכין את עצמו לגיוס לצבא, יש לו מקומות בילוי, יש לו מסגרות, יש לו מרחבים פתוחים. אצלנו אם הוא נשר מבית הספר הוא במקרה הטוב ילך לעבוד בבניין או במסעדה, מבין שלא יצליח מזה לבנות בית, שזה אומר שגם לא יתחתן, ואז מישהו מציע לו אלף שקל בתמורה שיעשה פנצ'ר למישהו, ומכאן הדרך להסתבכות ולהתדרדרות קצרה מאוד".

שרבגי, מנהל באום אל פחם את התוכנית הלאומית '360' לילדים ובני נוער בסיכון, מציין וונדליזם כבעיה רווחת מאד אצל הנוער המשועמם שגם משפיעה על כלל הציבור. "פוגעים בכל רכוש הרשות", הוא אומר ומוסיף כי שימוש וסחר בסמים הם בעיה קשה. "סקרים הראו שרבע מהבנים בגילאי 18-6 היו חשופים לסמים או השתמשו בסמים". בעיה נוספת שהתווספה בשנים האחרונות לדבריו, היא סחיטה "אחד סוחט את השני. הטלפונים הניידים והמדיה החברתית העצימו את הבעיה הזו מאוד אצלנו. בנים סוחטים בנים, בנים סוחטים בנות. בנות סוחטות בנות. זה, בריונות ברשת, ועבירות מין ברשת. לפעמים מספיקה שמועה ומתחילה בעייה קשה מאוד".

שרבגי מוסיף כי "מול גורמי הסיכון הגדולים מאוד, לצערי המשאבים מאד מצומצמים. המשפחה של פעם כבר לא קיימת. הצוות הבית ספרי בסוף נמדד על השכלה. המורים לא יכולים לטפל בכל הבעיות האלה. אין לנו חברה למתנ"סים, אז המתנ"ס בא על חשבון תקציבים אחרים של העירייה. בכלל, המשאבים המקומיים מצומצמים, וכך יוצא שאנחנו מטפלים רק בקצה קרחון, אם 40% מהנוער שלנו בסיכון אז אנחנו מצליחים להגיע לעשירית מהם אולי".

לדבריו, הוא ושותפיו מפתחים תכניות בעצמם, ולא מחכים לתוכניות ממשלתיות. "יש לנו הצלחות. לא יכול להיות שמענה שמתאים לחדרה או חיפה יתאים אוטומטי לאום אל פחם, אבל לצערי משרדי הממשלה בעניין הזה מקובעים. יושב מישהו שפיתח תכנית במשרד החינוך או במשרד הרווחה ואותה הוא רוצה להעביר ליישום בכל הארץ, והרי ברור לכל איש מקצוע שזה לא הגיוני. הפתרונות לא יכולים לבוא מלמעלה. הכסף והפיקוח צריכים לבוא מלמעלה, לתכניות מאושרות שאנחנו מפתחים ומתאימים ליישובים באופן מקומי".

"מגמה מעוררת דאגה היא השתלבותן בשנים האחרונות של יותר ויותר נערות במעגלי הפשע", מציינת ד"ר נסרין חדאד חאג' יחיא, ראש התכנית לחברה הערבית במכון הישראלי לדמוקרטיה. ⁦"⁩הנתונים מצביעים על עלייה בשיעורי הנערות והצעירות שמעורבות בפשיעה".

היא מסבירה את התופעה בשימוש גובר של נערות בסמים קלים וקשים לעומת העשורים האחרונים, סחיטה מצד ארגוני פשיעה בעקבות שימוש לא מושכל ברשתות החברתיות ואיום בהפצת תמונות לא צנועות. "חלקן מבינות שאת מה שלא קיבלו בבית, וזה כולל את הצרכים הבסיסיים ביותר, אפשר לקבל בעבודה שלא דורשת מאמץ מבלי להבין לאיזה עולם הן נכנסות וכנראה שגם לקורונה הייתה השפעה על היקף התופעה, כשבנות התגייסו לסייע כלכלית למשפחות שלהן לשרוד".

"את הטעות הגדולה ביותר שהביאה לשיעורי הפשיעה הגבוהים פי שניים ושלושה בחברה הערבית עשתה מדינת ישראל", אומר הסוציולוג והקרימינולוג אריה רטנר, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה, שם כיהן בין היתר כראש בית הספר לקרימינולוגיה וכיום נשיא המכללה האקדמית לחינוך ע"ש קיי. "שכחו אותם, דחפו אותם לשוליים. למדינה זה היה נוח, התפתחה חוסר המשילות ונוצרה אווירת 'מערב פרוע' בו 'החזק מנצח'. במקום ללכת למשטרה או בית משפט פותרים סכסוכים 'לבד', שאנחנו יודעים מה זה אומר, והמציאות הזו טופחת לנו היום בפנים.

"על רקע המציאות הזו, ובתווך מחסור במורים ומחנכים, התפתחו שיעורי נשירה גבוהים, עם עבריינות ילדים ונוער שחלק מהם נשלחים למוסדות, שלצערנו הם לא מקום אידיאלי לנפש צעירה להתחנך בהם. מילת המפתח היא פיקוח חברתי וככל שהוא חלש יותר הנוער נגרר יותר לרחוב ומתפתחת אצלו התנהגות לא נורמטיבית ועבריינית. רואים הרבה ונדליזם, אלימות, שימוש לא חוקי בנשק וברכב, ובעיקר רואים שעל המצע הזה גדל נוער עם שיעורי פשיעה כפולים ומכופלים שמבחינת עבריינות הוא מתוחכם יותר, שאפתני יותר ואלים יותר".

ואם לא די בכך, יש לקחת בחשבון את ההשלכות שיהיו לעבריינות הנוער על עתידה של החברה הערבית ככלל בעתיד, בהתחשב בכך שילדים ונוער עד גיל 18 מהווים כמחצית מאוכלוסיית החברה הערבית. "אני קורא למקבלי ההחלטות לפעול באופן מידי לפני שנגיע לשם. שלא יגידו לא ידענו", מסכם ג'בארין.