בישראל חיים יותר ממיליון אנשים וילדים שיש להם מוגבלות תפקודית חמורה. מאות אלפים עם מוגבלות פיזית, חירשות ועיוורון. מאות אלפים מתוכם עם מוגבלויות שונות: נפשיות, שכליות או על הרצף האוטיסטי שיכולת ההבנה שלהם של סיטואציות שונה מזו של כלל האוכלוסייה. לכן ההתמודדות, הפרסומים והחשש מפני האזעקות והטילים, מכניסים אותם לחוסר ודאות ולחרדות - אין להם דרך להתגונן.
הכרתי בחורה עם מוגבלות שמתגוררת בעוטף עזה, שנולדה עם יד אחת. יש לה 15 שניות להגיע למרחב מוגן, כלומר לחדר המדרגות. תחשבו שבלילה, היא מתעוררת באזעקה, לוקח לה הרבה יותר זמן להתלבש, ולצאת לחדר המדרגות. כך גם לגבי אנשים עם מוגבלויות אחרות. זה גורם להם ולהן לחרדות, לא לישון בלילה ולהיות בסכנת חיים עצומה.
במהלך מבצע "שומר חומות" לפני שנה בערך אישה עם מוגבלות כתבה לי: "כבר כמה ימים אני לא ישנה טוב, בגלל הדריכות ובגלל שאני אשכרה ישנה על הספה כדי שיהיה לי סיכוי להגיע לחדר מדרגות כמה שיותר מהר. אני מרגישה שהגוף שלי מאוד נפגע מחוסר השינה ומנוחה נורמלית שהוא צריך. שלא נדבר על זה שחדר המדרגות קטן והרבה פעמים אני מרגישה שזה כל הקודם זוכה גם כי השכנים לא משכילים להיכנס יותר פנימה".
כולנו זוכרים את גרשון פרנקו, שנרצח במבצע שומר החומות. המוגבלות מנעה ממנו להתגונן מהטיל של רוצחי החמאס שנפל ברמת גן, בסמוך לביתו. לגרשון לא היה שום סיכוי להגיע למרחב המוגן השכונתי בדקה וחצי. לכן הוא בחר להישאר ביחידת הדיור הצנועה הרעועה שלו, עם הקירות הדקים. שם הוא נרצח מרסיסים של טיל ששיגרו רוצחים מעזה.
אני כותב שורות אלה כאבא לילדה שלומדת בחינוך המיוחד. כולנו תומכים ומחזקים את צה"ל - אבל המדינה חייבת לדאוג לאנשים עם מוגבלות במצבים כאלה. מצבי חירום גורמים לחרדה קיצונית, חוסר יכולת להבין את המציאות ולהתמודד עימה ולהתגונן מפניה. גם בני המשפחה, נאלצים להתמודד עם צורך להסביר מציאות מורכבת וקיצונית - לאנשים שלא מסוגלים להבין אותה.
ילד או אדם על הרצף האוטיסטי או מוגבלות שכלית שצריך להישאר בבית או בממ"ד, או אדם עם מוגבלות נפשית שעלול להיכנס לחוסר איזון בשל חרדות, או ילד עם מוגבלות שכלית שלא מבין מדוע אימו צריכה להישאר בממ"ד - כל אלה לא מצליחים להתגונן ועלולים להיהרג. לצערי, אין כמעט הנגשה של המידע והמציאות - ברמת פישוט לשוני לאנשים עם מוגבלות שכלית, לוחות תקשורת לאנשים על הרצף האוטיסטי, גם לא לעיוורים וחירשים או לאנשים עם מוגבלות נפשית.
חשוב להבין: חשיבה על הנגשה מסוגים שונים, לאו דווקא שפת סימנים וברייל, של האזעקות, המלחמה, ובקורונה של הבידוד, הריחוק והצעדים להתגוננות מפני הנגיף למי שיכולת ההבנה שלו שונה מאחרים ודורשת התייחסות אחרת ורגישה יותר.
מדובר באינטרס ציבורי ולאומי ראשון במעלה של המדינה ושל כולנו, מכיוון שמי שלא מבין את הסיטואציה - לא יפעל על פי ההנחיות. ואנשים עם מוגבלות עלולים להיקלע לסיטואציה וכתוצאה מחוסר הבנה או חוסר ידיעה או יכולת, לא ממלאים את ההוראות ונפגעים. כל זה קורה, כי בתהליך קבלת ההחלטות בחירום - אין מי שמייצג את בסוגייה של אנשים עם מוגבלות. אני לא מאמין שההתעלמות מהציבור הזה מכוונת. אבל הפתרון פשוט מאוד, וקוראים לו גיוון.
כל ההחלטות על צעדי החירום, וגם כל ההחלטות בשגרה, שמשפיעות על חייהם ומעמדם של אנשים עם מוגבלות מתקבלות בגופים ממשלתיים: משרדי ממשלה; עיריות. שם - כמעט ולא עובדים אנשים עם מוגבלות. הם לא חלק מתהליך קבלת ההחלטות לגביהם. הכל נקבע לגביהם - בלעדיהם. עובדים עם מוגבלות הופכים להיות סוכני שינוי בארגון ובהתנהלות מול ציבור האנשים עם מוגבלות בישראל. הם משפיעים על תהליך קבלת ההחלטות וגם על ההחלטות.
חובה גם לשתף בצוותי החירום מומחים לאוכלוסיית האנשים עם מוגבלות. כך, במקרה שעימו אנחנו מתמודדים וגם בעתיד, צרכיהם המיוחדים של כ- 15% מאוכלוסיית ישראל יילקחו בחשבון. לכן, השינוי יבוא רק ממקום אחד: שילוב אמיתי ומלא של אנשים עם מוגבלות.
המדינה חייבת לקחת אחריות על יותר ממיליון אזרחיות ואזרחים עם מוגבלות, שבמצבי חירום הרבה יותר פגיעים: בהסברה נגישה, במוגנות, בטיפול מיוחד בהם ובהחלטות שיקחו בחשבון גם את האוכלוסייה המוחלשת הזו. חוץ מהמדינה, גם אנחנו, שכנים, חברים וכל מי שמכיר אנשים עם מוגבלות, שמתקשים להתמודד עם מצב החירום - חייבים להיות קשובים אליהם ולהציע עזרה או תמיכה, בכדי שלא יישארו לבד וחלילה ייפגעו.
הכותב הוא אבא מיוחד; מייסד דף הפייסבוק "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה ולשעבר מנכ"ל לשכת העיתונות הממשלתית.