המצרים הוכיחו את יעילותם כגורם מתווך שמביא להחזרת השקט והיציבות לעוטף עזה - אך הסיבה המרכזית להפסקת העימות היא עוצמתם של צה"ל, שב"כ והיכולת המבצעית שהתבססה על מודיעין והביאה לכדי תוצאות מבצעיות מרשימות שגרמו לכך שהג'יהאד הבין שעדיף לו להפסיק את ההתקפות על ישראל.
מבחינת מטרות המבצע, שהן חשובות מאוד, ההישגים מדברים בעד עצמם. בראש בראשונה נשמר חופש הפעולה הישראלי ביהודה ושומרון בכדי למנוע מארגוני המחבלים ביצוע מעשי רצח וטרור בישראל. היכולת הפעולה המשולבת הזו נגד קיני הטרור היא הסיבה הבלעדית לשקט ברחובות ישראל.
ההישג השני הוא שלמרות הניסיון של הג'יהאד האסלאמי לכפות מודל של שיתוק חיים בנגב המערבי כאמצעי לחץ על ישראל - האיום הוסר באמצעות מודיעין מדויק ומשולב. חוליות הנ"ט נפגעו, ומפקדים בכירים שאחראים למעשי רצח רבים חוסלו. גם ההרג של אזרחים פלסטינים בעזה כתוצאה מפגיעות של הג'יהאד נבע מכישלונם, או מהצלחה של ישראל, למנוע הברחת אמצעי לחימה תקניים מאיראן. זהו הישג הולך ומצטבר - ובעל משמעות, כפי שראינו בעימות האחרון.
כמו כן, פיקוד העורף השתכלל, מערכות ההגנה בדמות כיפת ברזל הוכיחו יעילות ולכך יש ערך בשמירה על פגיעה באזרחים לא מעורבים. הפגיעה באזרחים מצד צה"ל הייתה נמוכה מאוד, מה שמקל עליה בזירה הבינלאומית. הישג ביטחוני חשוב נוסף הוא כל כישלון הניסיונות להצתת עימותים בין יהודים וערבים בערים המעורבות.
חמאס בעימות זה היה לכאורה פטור מאחריות, אולם האחריות על המתרחש בחמאסטן, הלא היא רצועת עזה, מוטלת על כתפיו. הארגון מונע בידי אסטרטגיה אידאולוגית-דתית להשמיד את ישראל, ללא נכונות להכרה כלשהי, פשרה או משא ומתן מדיני. יש מי שחולקים על כך ואומרים שהוא התמתן - אך זו טעות.
זהו ארגון דתי שפועל להשמדת ישראל, ואין שום תימוכין לגרסאות אחרות. הוא מתרגם את האידיאולוגיה הזו להתעצמות, וחותר לעימות עם ישראל. לארגון כמות רקטות בסדר גודל רציני, הוא חפר פרויקט עתיר ממון של מנהרות. אולם במאזן הכולל הצבאי ידם על התחתונה, אך הם יחתרו שוב ושוב לנצל הזדמנויות כדי להפוך את העימות לדתי, בין ישראל לאסלאם, ולא רק עם ארגוני הטרור. לראייתם, הג'יהאד האסלאמי צריך לעזור להם בעימות מול ישראל - והם בשום אופן לא אמורים להיגרר אחריו. לכן הם עמדו מהצד במקרה זה.
על כן, מדיניות הגזרים הכלכליים היא נכונה - אבל לא תשפיע על הארגון לסטות מדרכו אם תהיה לו הזדמנות לעשת זאת, במיוחד בעיתויים רגישים כמו החגים המתקרבים. חמאס והג'יהאד האסלאמי, הינם אתגר אסטרטגי למדינת ישראל - שכן בראיית איראן הם חלק מהמערך שהם מנסים לבנות סביבה.
ואיראן היא הסכנה האמיתית. המדינה המוסלמית מתקדמת במסלול הגרעיני של יצירת אופציה צבאית ויצירת איום בליסטי-טילי. זאת, באמצעות שיגור רקטות מאיראן עצמה וממדינות כושלות שיש לה חופש פעולה בהן כמו לבנון, סוריה, תימן ועיראק.
כעת נמצא באופק חודש ספטמבר, ובו תעלה מחדש סוגית אסדת כריש. ארה"ב משקיעה מאמץ אדיר לכונן הסכם בין לבנון וישראל לתיחום שדות הגז, וחשוב מאד שיהיה הסכם כזה - ברקע האיומים של נסראללה לפגוע בישראל. בהתבסס על הסבב האחרון, ברור לנסראללה שישראל תגיב בעוצמה רבה בעימות אפשרי.
מעבר לכל הסוגיות הללו, מן הראוי עכשיו להציף את השאלה - מהי האסטרטגיה של ישראל בסוגיית הליבה של היחסים עם הפלסטינים? ישראל מתקדמת למדינה אחת, יש איום על אופייה כמדינה דמוקרטית-יהודית. במערכת הבחירות הזו כמעט ואין קשב לעניין זה, ואם תיכון בארץ ממשלה קבועה - מן הראוי שתטפל בכך.
הכותב הינו ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן, ולשעבר ראש האגף הביטחוני מדיני במשרד הביטחון