התקשורת התמכרה לגילויי השנאה. גם היא צריכה לעשות חשבון נפש

אחד המשפטים המוכרים סביב תשעה באב, הוא ש"בגלל שנאת חינם חרבה ירושלים". המקור נמצא במאמר התלמודי לפיו בית המקדש הראשון חרב בגלל עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות ואילו הבית השני חרב רק בשל שנאת החינם שהיתה בו (יומא ט ע"ב). אלא שגם בעלי המסורת עצמם וגם המחקר ההיסטורי מלמדים שהשנאה של אותם הימים היתה רחוקה מלהיות שנאת חינם. היתה זו שנאה אמתית ויוקדת שנשענה על מחלוקות רעיוניות, דתיות ופוליטיות עמוקות ואלימות. שום דבר סתמי או מקרי לא היה בה.

אם כך, איזו משמעות צריך לייחס לביטוי "שנאת חינם", שהפך לסיסמתה של המסורת ביחס לחורבן השני, והאם בכלל טמון בו מסר רלוונטי לחברה הישראלית? את התשובה לשאלה הזו מספק שיח השנאה שמציף את הרשתות החברתיות, את אולפני הערוצים ואת הרחובות והכיכרות בשנים האחרונות.

"שנאת החינם" מפניה יש לחשוש אינה שנאה סתמית או מקרית אלא אותה שנאה אמיתית הנקנית בחינם, מבלי שיש לה תג מחיר; שנאה שהנושא והמפיץ אותה - אינו נדרש לשלם דבר. כזו בדיוק הפכה להיות השנאה הפוליטית, האידאולוגית והדתית, המתפשטת בישראל, וביתר שאת בשנה האחרונה.

השנאה הזו הפכה למוצר עממי ונפוץ להחריד, שלא מודבק לו כל תג מחיר חברתי, ציבורי או משפטי. בניגוד לעבר, החברה הישראלית אינה גובה דבר ממחולליה ומפיציה, שאט-אט הופכים לבעלי חסינות דה-פקטו. במידה רבה מתרחש התהליך ההפוך. מפיצי השנאה זוכים למעמד של סלבריטאים, מחוזרים על ידי אמצעי התקשורת, ומוצגים כמי שמייצגים קהלים גדולים בהרבה.

"קריסת המחירים" של השנאה בישראל לא קרתה סתם כך. הסיבה הראשונה להתרחשותה טמונה בכלל הפשוט של ההיצע והביקוש. מהפכת האינטרנט העניקה לכל אחד את האפשרות לשנוא בפומבי, בפשטות ובזול. תרבות הטוקבקים פרצה את הסכר. הרשתות החברתיות הביאו לשיטפון. פעם, על מנת להיות שונא רציני נדרש המגדף והבריון להיות פעיל בארגון קיצוני וחצי מחתרתי ולשלם על כך מחיר אישי, משפחתי וציבורי. היום, די במקלדת ובשפה עסיסית על מנת להרעיל אלפי דפי פייסבוק, מתוך חיקו החמים של המיינסטרים הישראלי. עם מעט כריזמה ואבק של סליברטאיות קל גם לשפוך את הרעל לרחובות העיר.

הסיבה השנייה, אם להמשיך באותה לשון "כלכלית", היא הקריסה המוחלטת של מנגנון "פיקוח המחירים" הציבורי והמשפטי, שנועד לגבות מחיר בגין חרחור השנאה. הביקורת המוטחת ברשויות אכיפת החוק בהקשר הזה מוצדקת. עבירת ההסתה לגזענות הפכה לאות מתה בספר החוקים הישראלי. במקרים הנדירים בהם היא קמה לתחיה הדבר מתרחש לטובת הטיפול בדגי רקק הקוראים קריאות גזעניות ביציעי האצטדיונים. המסיתים הגדולים לגזענות ואלו שמתרגמים את שנאתם הפוליטית לפעילות אלימה נותרים ללא פגע.

אולם עוד קודם להפניית האצבע המאשימה כלפי רשויות החוק צריך להכיר בעובדה שחלקים גדולים בציבור נמנעים מגביית מחיר מפוליטיקאים, אישי ציבור וידוענים וגם מעמיתיהם לעבודה או משכניהם מפיצי השנאה. חלק גדול מהחברה הישראלית אינו שותף לעוצמות השנאה, אך מעדיף לשתוק ולהמשיך הלאה במקום להתעמת ולהציב קווים אדומים, בדומה להרבה נושאים אחרים המכערים ומזהמים את הרחוב הישראלי. כאן טמון גם כישלונה של מערכת החינוך הפורמאלית והבלתי פורמאלית, שאינן מצליחות - וספק אם מנסות ברצינות - להנחיל קוד אתי של שיח ציבורי דמוקרטי וסובלני, המתבסס על שוק פתוח של דעות והשולל את שיח השנאה. יותר משמערכות קריטיות אלו מסוגלות להשפיע על השוליים, הן אמורה להטמיע בתוך הרוב המכריע של בוגריהן את הסלידה מהשיח הזה ואת תחושת החובה לגבות בגינו מחיר.

מערכות החינוך ואכיפת החוק צריכות לעבור לתודעה של מצב חירום, כאילו ירושלים נצורה מבחוץ והבריונים דוקרים את ארונו של רבן יוחנן בן זכאי, המבקש לצאת ממנה. כל אחת מהן צריכה לפעול אמנם במתינות ובזהירות, אבל גם מתוך מחויבות אמיתית להתמודדות עם התופעה. חשבון הנפש צריך להיות גם מנת חלקה של התקשורת, שהתמכרה לגילויי השנאה, הרבה מעבר לדיווח העיתונאי המחויב בעניינם. מעל לכל זו משימה ציבורית רחבה, שתיפול ותקום על יכולתו של הרוב הישראלי מכל המגזרים, להפנים שעל שנאת חינם כזו, שאין בגינה גביית מחיר, חרבה ירושלים ויכולה להיחרב בשלישית.

אגדת קמצא ובר קמצא הפכה להיות הסמל הטקסטואלי של שנאת החינם המדוברת. ספק אם מי מחכמינו ייחס באמת את חורבן העיר לבלבול השמות שמתואר במסכת גטין. אם יש באגדה כדי ללמד על סיבת החורבן הרי היא טמונה לא בשנאתו של בעל הבית לאורחו הלא קרוא, אלא בשתיקתם של החכמים לנוכח אותה שנאה ולעובדה שכשלו לגבות עליה מחיר והותירוה שנאת חינם.