למה נתניהו שותק ואיך זה קשור ללפיד?

בעוד מאות אלפים מתושבי הדרום נתונים בעוצר, בעזה חוגגים. רק שבישראל אף אחד לא לוקח אחריות - ואפילו באופוזיציה מעדיפים לשתוק. למה? כי השיטה שמשרתת היום את לפיד, שירתה את נתניהו בעבר - וכולו תקווה שתשרת אותו גם בעתיד.

הצבא החזק (והמוסרי!) בעולם עומד נכלם אל מול איום של ירי נ"ט, מכניס את תושבי הדרום לעוצר - ופתרון אינו נראה באופק. למה? אולי כי מי שמכתיב את המדיניות הביטחונית בישראל הלכה למעשה, אינו ראש הממשלה, אלא הרמטכ"ל.

במשך השנים, בעיקר בזכות תעמולה מימין, נצרבה תודעה כוזבת בציבוריות הישראלית, לפיה צה"ל יכול לחסל את כל אויבי ישראל בתוך דקות, אם הפוליטיקאים רק יתנו לו. זוכרים את הסלוגן: "תנו לצה"ל לנצח?"

המציאות לא יכולה להיות הפוכה יותר: צה"ל הוא זה שמכתיב איפוק, אפילו כופה אותו על הפוליטיקאים. יהיה מי שיאמר שמדובר בסימפטום לתופעה רחבה הרבה יותר, לפיה קובעי המדיניות בישראל אינם מי שנבחרו על ידי העם אלא פקידים (במדים או על אזרחי), אבל במישור הביטחוני זה צורם במיוחד, כשתושבי יישובים בדרום נאלצים לצאת מיישובם בחשאי, לאחר רדת החשכה, כאילו מישהו מוציא שיירה מהבופור לשער פאטמה בדרום לבנון, או מעביר מזון ותרופות לירושלים הנצורה של תש"ח.

יהיה מי שיאמר שמוטב כך, שגורמי המקצוע הם המקבלים את ההכרעה בנושאים שבהם הם מתמצאים, אבל אם כך הוא הדבר - מדוע נדרשים לנו בכלל שרים, ולמה לטרוח לקיים מראית עין של דמוקרטיה? אדרבא, ינהל הצבא את הביטחון, נגיד בנק ישראל את הכלכלה, נשיאת בית המשפט העליון את מערכת החוק ויו"רית הסתדרות המורים את החינוך.

אני לא מחרחר מלחמה חלילה, לא שש אלי קרב (אם כי בהחלט יש לי בעיה עם זה שהרמטכ"ל שלי אינו כזה) - ובהחלט מבין את הרצון שלא להסתכן בפיגוע מיותר שמחירו יהיה כבד. אלא שלצד ההבנה לשיקול החשוב הזה, מסתנן אל הלב גם החשש שלא רק אחריות עומדת כאן לנגד מקבלי ההחלטות, אלא חוסר האחריות, או ליתר דיוק: חוסר היכולת לקבל אחריות
.
למשל, ראש ממשלה שהיה אומר לצבא: חברים, עם כל הכבוד, להחליט מי נוסע איפה ומי נשאר בבית הן לא ההחלטות שלכם. אתם צריכים לתפוס את המפגעים או להודות בכישלון, לא להלך אימים על מאות אלפי אנשים.

לכאורה זה היה אמור להיות שבוע מהחלומות לאופוזיציה: תושבי הדרום נתונים בעוצר בגלל איומים מעזה? אלא שנתניהו שנבחר בשנת 2009 על רקע הבטחתו "למוטט את שלטון חמאס" מחריש. למה? כי הוא אולי רוצה לרשת את לפיד בעוד כמה חודשים, אבל לא באמת מעוניין לשנות את השיטה.

נוח לו שכולנו מתרגלים לכך שבכל הקשור לאיום הביטחוני מעזה (או מלבנון, בעתיד - גם מאיראן), צה"ל הוא הסמכות העליונה. נתניהו של 2009 רצה רק לכבוש את השלטון, נתניהו המנוסה של 2022 חושב כבר על היום שאחרי: עזה זה לא אני, אלא כוכבי (או מי שיחליף אותו).

אם יש מנהיג שמסוגל לקחת אחריות (כן, גם על פיגוע אפשרי!) ולהכריז ששגרת החיים של תושבי ישראל (הדרום הוא עדיין חלק מישראל, נכון?) חשובה מכל סכנה, שהרי זו מהות הרעיון הציוני שלפיו המחרשה קודמת לטנק, אנא יופיע מיד.

הבעיה היא שמה שמתחולל עכשיו בדרום מלמד על עומק המשבר המנהיגותי ועל הנורמה החדשה לפיה "המנהיגים" מריחים צרות ובורחים מאחריות. במקרה הזה, האשמה רובצת על שני הטוענים לראשות הממשלה: הראשון על אי-עשייה, השני על השתיקה.