זה כבר היום השני שבזמן שבמדינת ישראל, זו שמעבר להרי העוטף, החיים מתנהלים על מי מנוחות, במין שגרה חמה ולחה של החופש הגדול, ואצלנו, במדינת הנגב המערבי, המוכרת יותר בשם עוטף עזה, החיים חסומים והשגרה הפכה באחת ל"שיגרע".
כבר יומיים שאנחנו חווים כאן תחושה של מלחמה באוויר. על הכבישים יש תנועה מוגברת של רכבים צבאיים, כל הכבישים שמובלים מהעוטף לאזור המרכז וממנו חסומים. בכל הצמתים יש מחסומים שבהם מוצבים חיילים שעוצרים את הרכבים ובודקים מה יעד הנסיעה. תנועת הרכבות הופסקה והגישה למקומות מסוימים בתוך הישובים שלנו הוגבלה, וכל זאת למה?
כל זאת בגלל שכמאתיים ק"מ מאיתנו, בג'נין, נעצר מחבל מהג'יהאד האיסלמי. נו, מסתבר שככה זה עובד במדינת ישראל. בין אם מדובר בצעדת הדגלים בירושלים, בין אם מדובר בירי למרכז, ובין אם מדובר בבריחת אסירים ביטחוניים מהכלא, בסופו של דבר אנחנו בעוטף משלמים את המחיר.
כבר יומיים שלמרות שלא נורה ולו פצמ"ר אחד, שגרת חייהם של אלפי אנשים (וילדים!) השתבשה לגמרי (חופש גדול-זוכרים?), החוסן הנפשי של אלפי תושבי העוטף החל להתערער, והחרדה החלה לטפס במעלה הגרון והבטן.
כבר יומיים שאלפי תושבים (רובם עצמאיים) נפגעו כלכלית בשל המצב, בלי שאף גוף מתכוון או שוקל בכלל לפצות אותם על הפגיעה והנזק שהם סופגים. חקלאים לא מורשים לעבד את השדות שלהם, מסעדות נאלצו לסגור את דלתותיהם כי הסועדים לא יכולים להגיע למסעדה, בעלי עסקים לא יכולים להגיע לעסק שלהם, או לתפעל אותו, אתרי התיירות נאלצו גם הם לבטל את כל הפעילות המתכוננת, עסקים, בהם מפעלים, לא יכולים לספק את הסחורה שלהם ללקוחות, חלק מההורים לא הצליחו לצאת לעבודה כי הם נאלצו להישאר לשמור על ילדיהם, שהפעילות החינוכית שלהם בוטלה.
וכאמור, הצורך במנגנון פיצויים למי שנפגע מהמצב לא נראה למקבלי ההחלטות כמשהו הכרחי ומובן מאליו. ואני תוהה לעצמי, מה היה קורה במקרה שבו היו צריכים לחסום אזורים מרכזיים מהבירה הכלכלית של ישראל, במקרה שבו היתה נמנעת גישה לאזורי תעשייה ובילוי במדינת תל אביב ובפרבריה, במקרה שמאות אלפי תושבי מדינת ישראל היום סופגים נזק כלכלי בגלל המצב הביטחוני ללא כל פיצוי מהמדינה. האם התנהלות כזאת הייתה מתקבלת בכזאת הבנה ובכזאת הסכמה? האם היא בכלל הייתה מתאפשרת?
אבל לא, זה לא קרה במדינת תל אביב, זה קרה אצלנו, בעוטף עזה. ואצלנו, מתברר, שהתנהלות כזאת לגמרי אפשרית ואפילו מתקבלת בהבנה, בעיקר של מקבלי ההחלטות.
כי אתם יודעים... רחוק מהעין רחוק מהלב...
הכותבת היא תושבת עין השלושה