נראה שאין טרנד שמרני רפובליקני, הישר מארצות הברית, שהימין הקיצוני בישראל לא מאמץ. הברית ההיסטורית ארוכת שנים בין תנועת העבודה לציונות הדתית המתונה והסוציאלית נראית רחוקה מאי פעם. נציגי הציבור אשר נושאים (לשווא) את התואר "ציונות דתית", הפכו לאויבי זכויות נשים ומיעוטים, נאבקים כדי לפרק כל תשתית של כל ישראל ערבים זה לזה.
הימין הקיצוני האמריקני וחלקים מהציונות הדתית חברו ומקדמים יחד- לאומיות הגובלת בלאומנות, הטלת ספק במערכות שלטון החוק וכמובן הפקרת האדם והחברה לכוחות השוק- רק החזק שורד והכל בשם "חירות" הפרט. החופש להיות בלי שכר מינימום, החופש לא לקבל ביטוח רפואי הולם, החופש להיות עני, החופש לעשות בגופן של נשים כרצונם, החופש לאיסור התאגדות - זה החופש שהם מחפשים לתת לנו.
אבי מעוז, סמוטריץ', אביר קארה וחבריהם החליטו שלצד המאמץ המדיני בניחוח בושם פאשיזם, נכון וראוי שיהיה להם גם מאמץ כלכלי, זאת בהובלת פורום קהלת, מכון תמנוני עם תפיסת עולם שמרנית קיצונית, שטעון בכסף גדול של לא-ישראלים. בקהלת לא מסתפקים רק בלדבר על "הציונות הדתית" כפי שהם תופסים ציונות ויהדות - הכי רחוק שאפשר מהמקור, או על יהודה ושומרון כאילו קדושת האדמה חזקה מקדושת החיים, אלא יוצקים שלל רעיונות מסוכנים למרקם החברתי הישראלי ובעיקר: היהודי. מי שקורא אותם מבין שגם בכלכלה הם שכחו שם, מה זה להיות יהודים. ההצעות של קהלת רבות ומגוונות וכולן, מסוכנות לאדם הפשוט, העובד: חיסול החקלאות הישראלית, התנגדות לעליית שכר מינימום, הגבלת זכות השביתה, הגבלת התמיכה בקולנוע הישראלי, התנגדות להצטרפותה של ישראל לאמנה בינ"ל להגנה על נשים ועוד פגיעה בשלל ציבורים וסקטורים, כאשר לנגד עיניהם רק שורה אחת: שורת הרווח של מעטים על חשבון הרבים.
כשנוצרה הברית ההיסטורית בין תנועת העבודה לציונות הדתית, היה זה ברור שלשתיים ברית משותפת המבוססת על ערכים סוציאליים דומים, על מקום דומה לערכי עבודה וצדק חברתי. מה נותר מהתנועה שקמה על ידי הפועל המזרחי והקיבוץ הדתי? יוסף בורג וזרח ורהפטיג היו מצביעים למפלגת העבודה הרבה לפני שהם היו שוקלים להצביע למפלגת הקיצוניות הדתית. מה בינם ובין איילת שקד, שמחה רוטמן ופייגלין? אלה קידמו דאגה לחלש, ליתום, לגר ולאלמנה בשם המוסר היהודי ובשם המוסר החברתי, בעוד האחרונים פועלים לפרק כל מה שנותר מן הסולידריות הישראלית כי בצלם אלוקים שלהם נבראו רק יהודים חזקים.
התורה מצווה עלינו שוב ושוב דרך מצוות השבת, המעשר, השמיטה, היובל, דרך הדאגה לגר ליתום לעני לעובד השכיר ולאלמנה, לא לשכוח מאין באנו ולאן אנו הולכים. בתפילת שחרית של שבת, גם אנשי קהלת וסמוטריץ' אומרים "מציל עני מחזק ממנו ועני ואביון מגוזלו".
במסורת שלנו אין ציווי של פגיעה בזכויות עובדים ובזכותם הבסיסית לשבות, כדי שיקבלו זכויות סוציאליות טובות יותר, אבל איכשהו לפי מי שמעזים לקרוא לעצמם "הציונות הדתית" ונושאים את שמה של היהדות לשווא, המדינה היא הבעיה ועובדי המדינה הם האויב. משרתי הציבור הנאמנים - המורות והמורים, הרופאות והרופאים, הגננות, האחיות, העובדות הסוציאליות - עצלנים ועצלניות, כולן לא יעילות ועדיף להפריטן לידי חברה פרטית שתפקיר את החינוך, הבריאות והרווחה של כולנו לטייקון התורן.
אידיאולוגיה שלמה שמנסה לכאורה לשמור על הקופה של המדינה ובשם תיאוריות ארכאיות להשאיר את המדינה עשירה ואת האזרחים הישראלים עניים, קורסים תחת הנטל וללא שירותים ציבוריים הולמים ומתפקדים.
מי שזוכר מה זה להיות יהודי, זוכר שהדאגה לחלש - לאלמנה, ליתום ולגר - זה הבסיס של היהדות וגם הבסיס לציונות. תנועת העבודה ההיסטורית היא זו שבנתה את הבסיסים עליהם נשענת החברה שלנו. מערכת בריאות ציבורית חזקה, שכר מינימום ופנסיה חובה ועוד עוגנים משמעותיים המגשימים את המוסר היהודי. עלינו מוטלת החובה המוסרית לבנות חוזה חדש בין האזרחים למדינה ואולי גם על הדרך בין הציונות הדתית המתונה לתנועת העבודה.
הכותב מייסד לובי 99 ודמוקרטtv, מועמד לפריימריז מטעם מפלגת העבודה.