הכל מתייקר בזמן האחרון: מחיר החשמל, מחיר הלחם, מחירי הדירות, מחירי השכירות, וכעת מנסים גם לייקר את מחירי המעונות. העלייה המוצעת בתעריף שכר הלימוד לא נותנת פתרון לקריסת המעונות. שינוי המחיר המוצע, אינו משפר את שכרן של עובדות המעונות והוא מוסיף נטל מטורף על ההורים הצעירים שגם כך מתקשים להתמודד עם העלייה ביוקר המחיה.
מדובר בפתרון הזוי שאינו פתרון לבעיה האמתית של חוסר צוות. כדי שנוכל לשלם על החשמל, הלחם והשכירות (מי חולם בכלל על לקנות דירה) אנחנו חייבים לצאת לעבוד. הזכות הזו הולכת להיגזל מעשרות אלפי הורים כשעשרת אלפים פעוטות ימצאו את עצמם בלי מעון בשנה"ל הקרובה.
המדינה מתעלמת כבר שנים מכל נורות האזהרה. כיתות שלמות נסגרות. אתם הורים לפעוטות? אתם אלה שתשלמו את המחיר.
מה שווה הפעילות שלנו לקידום נשים? הרי בסוף, לפי מחקרי הלמ"ס, האישה תאלץ להישאר בבית עם הילד, או בגלל המחיר הגבוה של המעון או בגלל שאיו לילד מעון. מה שוות ההצהרות על נקודות זיכוי במס, אם אין לאם תלוש משכורת? המספרים נכונים לעת עתה, אך גדלים גם תוך כדי כתיבת שורות אלו. מאות כיתות במעונות יום כבר נסגרו, עוד כ-200, לא יפתחו בשנת תשפ"ג, ואין מחנכות ומטפלות. המשבר מחריף כבר שנים אך נגיף הקורונה הוא הקש ששבר את גב צוות המעון. אין כמעט הורה שלא נתקל בתופעת סגירת המעון לימים שלמים. ולמה אין צוות? הכל מתחיל ומסתיים בשכר, בעבודה הקשה ובמעמד המקצועי.
מערכת החינוך בישראל, מסיבות לא ענייניות הנובעות מכוחן של קבוצות לחץ, בחרה להפלות את עובדות המעונות. שכר גבוה יותר ניתן על ידי המדינה והרשויות לסייעות בגני עירייה, למרות פרופיל מקצועי דומה. המחנכות-מטפלות במעונות היום (גילאי 3 חודשים-3 שנים) עובדות יותר קשה, מרימות את הפעוטות, מחליפות חיתולים, מאכילות, מחנכות ועוד. הן עובדות יותר ימים ויותר שעות, בשכר נמוך מהסייעות. הן מחנכות אבל שקופות בעיני הממשלה.
הגיעה העת שמשרדי האוצר, החינוך והכלכלה וחברי ועדת הסל, יבינו את חומרת המצב וישוו את שכר מטפלות המעונות לשכר הסייעות בגנים. השוואה זו, לצד שינוי התקינה, יאפשר לקלוט מטפלות חדשות והכי חשוב יאפשר להן להעניק את הטיפול המיטבי לכל ילד. לשינוי התקינה שהוצג כבשורה על ידי שרת החינוך, אין משמעות ללא העלאת שכר. להיפך, במציאות הנוכחית, כשאין מספיק מטפלות, שינוי התקינה רק יוביל למחסור נוסף של נשות צוות ויביא לסגירת כיתות נוספות, שלא יעמדו בדרישות התקינה החדשה.
הפתרון לשינוי מהותי הוא שדרוג שכר המחנכות-מטפלות ולא הפרחת סיסמאות על הכשרות ושינויי התקינה בלבד. תגבור הכשרות אינו רלוונטי במצב של נטישת הענף על ידי העובדות. מעל מחצית מהעובדות החדשות עוזבות במהלך השנה הראשונה, השקענו בהכשרתן -והן עוזבות בגלל השכר. המחנכות-מטפלות, שרואות שליחות בעבודתן, הן נהדרות ומסורות. תפסיקו להגיד להן שהן עושות עבודת קודש ותתחילו לאפשר להן לגמור את החודש.
בישראל רמת ההשקעה הציבורית במסגרות לילדים מתחת גיל שלוש נמוכה בהשוואה למדינות אחרות ועומדת על 0.8% מהתל"ג, כשמתוכם ההוצאה על גילאי לידה עד שנתיים עומדת על 0.2% בלבד, כמחצית מממוצע הOECD. מחקרים מוכיחים כי תקופת החיים מלידה עד שלוש היא שלב מכונן בעתיד הילד ובהתמודדותו עם פערים אישיים וחברתיים. החינוך והטיפול במעונות מצמצם פערים חברתיים. המעונות מסייעים לשילוב נשים במשק, לקידום שוויון מגדרי ותומכים בכלכלת ישראל ובחוסנה. רוצים שינוי? שהאוצר יתן לתחום החשוב הזה את המשאבים הנדרשים לו. ולא , לא על חשבון ההורים.
הרמנו מספיק דגלים אדומים. ישראל התדרדרה מחלוצת החינוך לגיל הרך למובילת חינוך לגיל הרש. דרוש שמישהו יתעורר, יכנס במלוא הרצינות לתחום ויחולל בו מהפכה נדרשת. מכירים מישהו שאכפת לו באמת, לא רק בסיסמאות? מישהו שמסוגל לדבר על חזון התחום וגם לבצע? שלחו אותו אלינו בצירוף קו"ח, אולי אפילו נצביע עבורו בבחירות הקרובות. כי עם כל הכבוד והחשיבות לכלכלה ולביטחון, הילד שלי - במקום הראשון.
ליאורה מינקה היא יו"ר תנועת אמונה המפעילה כ-120 מעונות ברחבי הארץ