אזור אסון: נתניהו לעולם לא לוקח אחריות - ועכשיו הוא רוצה לאחוז שוב בהגה

הוא לא ידע. לא אמרו לו. זה עבר לו מתחת לרדאר וחמק לו בצוק איתן. מכתב ההתראה של המפכ"ל, שהיה ממוען אליו, לא הגיע אליו. גם לא המכתב של יו"ר ועדת הפנים מירי רגב, שהיה ממוען אליו, אבל מעשה שטן, לא הגיע אליו. גם לא הפניה של יו"ר ועדת הפנים דודי אמסלם וגם לא זו של ניצב (דימוס) דודו צור. כל זב ומצורע במדינה ידע שעלול להתרחש אסון במירון, חוץ ממי שעמד בראש המדינה. ראש פירמידת האטימות, ההוא שחסידיו טוענים שהוא "ליגה אחרת", לא ידע, לא שמע, לא ראה, אפילו לא הריח. שלושת הקופים מגולמים במנהיג אחד.

מבקר המדינה פרסם דוח קשה על החלטת הממשלה לטפל במירון שלא טופלה, אבל אף אחד לא סיפר לו. המבקר הבין שלא סופרים אותו, אז כתב במפורש, שחור על גבי לבן, את המשפט הזה: "לדעת משרד מבקר המדינה, על ראש הממשלה להיכנס בעובי הקורה ולהחיש את הטיפול בהצעת ההחלטה". אבל למרבה הצער, לא היה שם מי שיגיד את זה לנמען עצמו, כלומר לראש הממשלה.

הוא היה ראש ממשלה 15 שנים, מהן 12 ברצף. יותר מכל אחד אחר בהיסטוריה שלנו. הוא ראש הממשלה היחיד שנלחם בשיניים ובציפורניים לא להקים אף ועדת חקירה ממלכתית במשמרת שלו. אין צורך. הכל בסדר. היום אנחנו מבינים למה. אם זה מה שקורה בוועדת מירון, תארו לעצמכם מה יתגלה לעינינו בוועדת החקירה לעניין פרשת הצוללות, אם זו תתחיל לעבוד אי פעם. האיש שהעיד אתמול בפני הוועדה הוא המנהל הכושל בתבל. הוא מקיף את עצמו בחדלי אישים, הוא מתעניין רק בעצמו, הוא לא יודע, לא שומע, לא מבין, לא רואה, לא מרגיש. וגם לא מתבייש בכל זה. להיפך.

אתמול, למראה העדות הלא תיאמן של בנימין נתניהו מול השופטת דבורה ברלינר וחברי הוועדה האלוף שלמה ינאי והרב מרדכי קרליץ, נזכרתי באסון הקודם שרשום על שמו. אסון השריפה בכרמל. אותה כרוניקה של הזנחה רשלנית ופושעת, שנגמרה בדיוק באותה צורה. דמיון מצמרר ממש: אז, גילינו שאין בישראל מערך כיבוי. פשוט לא קיים. זה עלה לנו ב-44 גופות (כבאים ושוטרים). במירון גילינו שיש בישראל מתחם אקס טריטוריאלי שכולו ריקבון, שחיתות, הזנחה ובעיקר רשלנות פושעת. זה עלה לנו ב-45 גופות (חרדים מאמינים שכל חטאם היה הרצון לחגוג את הילולת הרשב"י). יש עוד נקודת דמיון מחרידה בין אז להיום: כאז, כן היום, למי שעמד בראש הפירמידה, למי שנשא באחריות העליונה, אין שום קשר לאירוע. הוא לא ידע.

אז, היה נתניהו במצב אחר לגמרי. הוא הפעיל את ערכת הגאג"ע (גלגול אחריות, גלגול עיניים) שלו. כבר בעיצומה של השריפה הוא עלה לשטח "לצפות" על האירוע ו"לסקור" את מימדי האסון. חדי העין שבינינו יכולים היו להבחין באשם האמיתי באסון: מי שהיה אז שר הפנים, אלי ישי. נתניהו, מקורביו וחנפיו דחקו את ישי לפינה ונתנו למצלמות להתמקד בו. ראש הממשלה עמד במרכז אזור התצפית, מוקף באנשיו, אלי ישי נזנח בפינה, אות קין וירטואלית על מצחו. הוא שר הפנים, בעיה שלו. העובדה שישי היה היחיד במערכת שהתריע שוב ושוב על מימדי ההזנחה במערך הכבאות של ישראל הייתה שולית מבחינתם.

אחר כך מצא המזכיר הצבאי של נתניהו את ה"סופרטנקר" בגוגל. למרות שכבר לא היינו זקוקים לו, שילמה המדינה הון כדי להביא את המפלצת האווירית הזו לכאן. הוא ביצע כמה יעפי ראווה מעל הכרמל (השריפה כבתה שעות קודם, בעזרת שינוי כיוון הרוח והתקררות מזג האוויר), נתניהו עוד הספיק לעשות איתו סלפי (כן, ביימו לו תמונה עם הסופרטנקר בגובה נמוך מאחוריו), וזהו. לא, הממשלה לא הקימה ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת האסון. נתניהו מעולם לא הקים ועדת חקירה ממלכתית. זה לא בשבילו. למזלנו, הוא הוחלף לפני שנה וזה איפשר להקים את הוועדה הנוכחית, שבודקת את מחדל מירון.
יש בכל זאת הבדל בין אז לעכשיו. נתניהו יכול היה, לכאורה, לבחור לעצמו קורבן נוח ולסמן אותו גם הפעם: יש לו את השר לביטחון הפנים לשעבר אמיר אוחנה, בעל החזון "אני אחראי אבל לא אשם", האחראי הישיר לאירוע. ויש, כמו תמיד, את שר הפנים דרעי, שעל פי לא מעט עדויות בחש בקדירת האירוע במירון בחישה נמרצת. ויש את שר הדתות באותו זמן. מה שאין, זו יכולת פוליטית. בניגוד לאסון בכרמל, האסון במירון תפס את נתניהו במצב רגיש. הוא לא יכול להסתכסך עם ש"ס, או עם אף גורם אחר בקואליציה התיאורטית שלו. הוא שבוי שלהם, הם שבויים שלו. אז מה שנשאר לו זה להגיד "לא ידעתי".

בואו ניזכר בכל הדברים שנתניהו לא ידע, לא ראה, לא שמע, לא יכול היה לצפות או להעריך או למנוע, או להבין או משהו, בשנות שלטונו. נתחיל בקדנציה הראשונה, בניינטיז: הוא לא ידע שפתיחת מנהרת הכותל בעיתוי ההוא עלולה להביא למהומות דמים (אבל בזכות האירוע "מצא חבר" בבית הלבן, יאסר ערפאת שמו). הוא לא ידע שניסיון לחסל את חאלד משעל על אדמת ירדן יאלץ אותו גם להציל את משעל וגם לשחרר את אחמד יאסין ועוד כמה רוצחים.

נדלג לעידן המודרני: נתניהו לא העריך (אבל השב"כ דווקא כן) ששחרור 1,100 אסירים (מהם 400 רוצחים) תמורת חייל אחד עלול לייצר גל טרור חדש. הוא לא חשב ששחרור יחיא סנוואר מהכלא באותה עסקה תייצר לישראל אויב מר חדש. הוא לא ידע כמה רקטות שוגרו לעבר ישראל (נשאל על כך על ידי אילה חסון). הוא לא ידע את גובה הגרעון (נשאל על כך בריאיון). הוא לא ידע שעורך דינו ובן דודו דוד שמרון מייצג את תיסנקרופ בישראל. וגם לא ידע שראש הסגל שלו, דוד שרן, מעורבב בחשד למתן שוחד בפרשה הזו. הוא לא ידע ואפילו לא חלם על האפשרות ש"ראש הסגל" שלו ומקורבו נתן אשל יתעלל נפשית ויצלם את אחת מעובדות הלשכה מתחת לחצאיתה. אגב, הוא לא יודע את זה עד היום, כי אשל ממשיך להוציא, להביא (ואולי גם לצלם) בסביבתו.

הוא גם לא יודע שיועציו ניסו לכאורה להטריד את עד המדינה נגדו. הוא לא יודע שאותו עד מדינה "עובד אצל בזק" (על פי עדותו), במקום לעבוד אצלנו. הוא הוא לא ידע על התנגדות משרד התקשורת לעסקת בזק-יס. הוא לא ידע שרעייתו מקבלת ארגזי שמפניה ורודה ממיליארדרים בהיקף מסחרי מאחורי גבו. הוא לא ידע על ההתעללויות במעונו. הוא לא יודע לאן נעלמו המתנות שניתנו למדינה בתקופתו. הוא לא ידע שהזמין חשמלאי לביתו בקיסריה ביום כיפור. הוא לא יודע שבנושאים כמו מינויים, נסיעות לחו"ל, מימונים, החלטות ניהול יומיומיות והחלטות ממלכתיות כבדות, הסמכות ניתנה לרעייתו, לא לו. הוא כנראה שכח שאלה ההנחיות שהעביר לכל אנשיו, כל השנים ("תעשו מה שהיא אומרת").

הוא לא ידע שבן דודו נתן מיליקובסקי קשור בעקיפין לעסקים עם תיסנקרופ. הוא לא ידע על סכנת המנהרות מעזה ולכן גם לא הכין את הצבא לכך לפני "צוק איתן". הוא לא ידע שהמשילות בנגב ובגליל הוצאה בתקופתו למכירה פומבית (ונרכשה במחיר מגוחך ע"י משפחות פשע מהמגזר). הוא לא ידע שלשכנע את דונלד טראמפ לצאת מהסכם הגרעין ללא תוכנית גיבוי תציב אותנו בפני שוקת שבורה. הוא לא יודע שסיסמת ההפגנות לטובתו היא "שמאלנים בוגדים". הוא מעולם לא שמע את ראשי חסידיו, רמי בן-יהודה, אורלי לב, בני הזוג זרקא וכו' מקללים מישהו. הוא גם לא יודע שהאיש שהציב במקום ה-40 בליכוד הוביל את ההפגנות והגידופים מול ביתה של התובעת ליאת בן-ארי.

הוא לא ידע שצפוף במירון. הוא לא העריך שיכול להיות שם אסון, למרות ששוגרו אליו אין ספור מכתבי התראה בנושא. כשאישר לפתוח את האתר במירון ללא שום הגבלה, הוא שכח שארבעה ימים קודם חתם על צו המאריך את תקופת החירום עקב הקורונה. הוא לא ידע שתקנות הקורונה הופכות את האירוע במירון ללא חוקי. הוא שכח לחתום על צו המחריג את ההילולה במירון מהתקנות האמורות. הוא שכח שימים ספורים לפני ההילולה כתבה ד"ר שרון אלרעי-פרייס, ראש שירותי בריאות הציבור במשרד הבריאות, את זה: "היעדר מצב של חסינות עדר מחייב המשך הטלת מגבלות ובפרט במקומות או פעילויות המתאפיינים בסיכון גבוה להדבקה כגון פעילות המתאפיינת בריבוי משתתפים". הוא כנראה לא ידע שלמירון יגיעו 200 אלף איש. הוא היחידי שלא ידע.

הוא גם כנראה לא יודע את מספר הטלפון של בתו הבכורה נועה, ולכן נאלץ לברך אותה השבוע בטוויטר לרגל הולדת נכדו החמישי. הוא חתם על הברכה בשם "ביבי". אני מקווה שהוא יודע שהוא סבא.

בנימין נתניהו הוא איש מבריק, אינטליגנטי, ידען וחכם. אני לא בטוח שאי פעם כיהן בתפקיד ראש הממשלה בישראל אדם מבריק ממנו. אני שואל את עצמי איך יכול להיות שהוא לא מבין שהופעתו אתמול בפני ועדת החקירה הממלכתית הייתה מביכה, עלובה, מעוררת קבס ורחמים בעת ובעונה אחת. אני לא מצליח להבין איך יכול להיות שהוא לא ביקש את זכות הדיבור בפתיחה ואמר משהו כמו "מכובדי חברי ועדת החקירה, גבירתי השופטת, אני מבקש לפתוח את עדותי בכמה מילים אישיות: מאז האסון, בו קיפחו את חייהם 45 ישראלים חפים מפשע, אני לא יודע מנוח. שנתי נודדת. האנשים האלה לא היו צריכים למות. האנשים האלה שילמו מחיר אישי כבד בגלל מחדלים של המדינה. אני מבטיח לכם שלא אנוח ולא אשקוט עד שהליקויים האלה יתוקנו. אין בדברי אלה להטיל אחריות על מאן דהוא, יש בהם לקיחת אחריות של המדינה על מה שקרה".

לא, הוא לא אמר את זה. לא רק שהוא לא אמר את זה, הוא לא הצליח לחלץ מגרונו אמפטיה כלשהי. כשנשאל ביציאה איך היה, אמר שכאב לו קצת הגב. לא, לא הלב. הגב. 45 ישראלים חרדים נהרגו שם. הם הבייס שלו. הם רואים בו מלך ישראל. הוא לא רואה אותם ממטר. הוא רואה רק את עצמו. "מנעתי אסון אפידמיולוגי", הוא אמר במהלך העדות, תוך שהוא משתמש בלשון יחיד, אבל כשנשאל על האסון האנושי דיבר בשפת רבים. "ההחלטות שעמדו לפנינו".

מזלו של נתניהו שיש במדינה הזו, עדיין, פקידים ויועמ"שים. אם יחזור לשלטון, הוא מבטיח להיפטר מהם. למזלו, טרם חזר לשלטון, אחרת את מי היה מאשים עכשיו? כשהשופטת דבורה ברלינר סיפרה לו על דוח מבקר המדינה בעניין מירון, שמצביע על ליקויים קשים, סכנה בטיחותית וכו', וציינה שיש שם פרק שנקרא "הערות ראש הממשלה על דוח הביקורת", הוא טען שזה לא הובא לידיעתו. "זה אולי נקרא הערות ראש הממשלה", אמר ראש הממשלה לשעבר, "אבל זה נעשה על ידי הדרג הפקידותי במשרד ראש הממשלה. זה לא הובא לידיעתי".

אחר כך הוא הוסיף תיאור פלסטי משכנע: "אם הייתי יודע את הדברים (כל המכתבים, התראות, דוחות ואזהרות ששוגרו אליו במהלך השנים) וזה כן היה מגיע אליי וכן היו תופסים אותי בדש מעילי ואומרים לי הולך להיות אסון נורא, אני מבטיח שהייתי מטפל".

הוא מבטיח שהיה מטפל. אז למה לא אמרתם לו? הרי הוא לא יודע כלום ולא אחראי לכלום. אפילו את אותו דש מעיל, בו לא אחזתם, קנה מישהו אחר. מה אתם רוצים מחייו של נתניהו, למען השם?
מדובר בדפוס קבוע: כשיש קרדיט לקבל, קופון לגזור או כבוד לנחול, נתניהו זוכר, יודע, מטפל, מצהיר ומתרברב. כך, בשנת 2015 הוא מאשים את ממשלת אולמרט במשבר הנדל"ן ואילו עכשיו הוא תובע קרדיט על סגירת הגירעון והעלמת האבטלה. כשמציבים בפניו שאלות לא נעימות על אחריות או מחדלים שעלולים ללחך את שולי גלימתו, הוא מאבד את הזיכרון. כך היה בחקירות המשטרה, בהן האיש לא זכר כלום על שום דבר, וכך אתמול בוועדת החקירה. האיש עם הזיכרון הפנומנלי, שיורד לכל פרט ובקיא בכל רזולוציה, לא זוכר דיונים, לא זוכר פניות, לא מכיר ולא יודע. הוא מנסה להפיל את זה על משרד הדתות, על משרד התיירות, על המשרד לחיפוש קרובים (או אשמים), העיקר לא על עצמו.

כשהשופטת מזכירה לו שדרעי סיפר שרצה להתקין תקנות שיאפשרו עליה על ההר אבל זה נסחב ונסחב והגיע לשיחת ועידה עם נתניהו עצמו והיועצים המשפטיים חיברו מסמך החרגה כי המצב החוקי לא איפשר לפתוח את מירון בלעדיו, הוא מגרש אותה כמו שמגרשים יתוש מעצבן. לא ידעתי שצריך תקנות, למה היועצים המשפטיים לא אמרו לי, זה הם אשמים.

במה הוא כן בקיא? בפרטי הפרטים של ידיעות שוליים במדור הרכילות של וואלה (בזמנו). בזה הוא בקיא מאוד. בצורך הדחוף לשתול באתר החדשות ההוא ידיעות מכפישות על אביו או רעייתו של נפתלי בנט. או כמו שניסח את זה האלוף ינאי: "אולי המכתב הזה הוא באמת רק פיקסל, אז בוא נדבר על התמונה הכוללת. הזכרת את אסון ערד שבו נהרגו בגלל צפיפות, שזה מעורר אנלוגיות מתבקשות לצפיפות במקום אחר. היבטי סיכונים בטיחותיים, אסון פל-קל, אסון המכביה. יש תקשורת, קוראים. אני מניח שמביאים לך לקט עיתונים פעם ביום, אני מתקשה להבין איך נושא כזה לא עלה אליך". "לא", ענה נתניהו. "אני לא קורא את כל העיתונים". יכול להיות שהוא מסתפק בערוץ 14 ובברדוגו. טוב, שם אין הערות על תפקודו.

האיש הזה רוצה לחזור ליטול את הגה הספינה שלנו. הוא, שכבר מזמן לא מקבל את ההחלטות לבד במעונו. הוא, שהפקיר את המדינה והטביע אותה לשנתיים של כאוס שלטוני כספינה ללא נווט, כעדר ללא רואה, בלי תקציב, בלי מינויים חיוניים, בלי תוכניות אופרטיביות, בלי התעצמות צה"ל, בלי הסוגיה האיראנית. הוא טוען שהוא "ליגה אחרת". במקרה הטוב, מדובר בליגה למקומות עבודה. שבני ביתו, חלילה, לא ייאלצו לחפש עבודה.

בואו נניח שיש לו 61 מנדטים. אנחנו לא יודעים מה יהיו תוצאות הבחירות, אבל לצורך הדיון כאן נקבע שנתניהו, יחד עם סמוטריץ', בן גביר (לא בהכרח בסדר הזה) והחרדים, מתייצב על הקו המיוחל של 61 מנדטים. השאלה היא מיהו המנדט ה-61 של נתניהו? התשובה: כולם. כו-לם. אורית סטרוק, שהמינימום שלה הוא סיפוח חברון הערבית. ישראל אייכלר, שהמינימום שלו הוא מיליארדים לחסידות בעלז ואיסור גיוס נשים. אבי מעוז, שהמינימום שלו הוא הוצאת הלהט"ב מחוץ לחוק, איסור נישואים מעורבים ולך תדע מה עוד. דודי אמסלם, שהמינימום שלו הוא תפקיד שר המשפטים. איתמר בן גביר, שהמינימום שלו, בעצם בואו לא נחשוב על זה. לנתניהו לא תהיה הפריבילגיה לתמרן בין כל אלה. הוא יצטרך לרצות אותם כל יום, כל היום, 24/7, כדי לקדם את תוכניתו הגדולה. לא תהיה לו ברירה אחרת. התקרובת שתוגש להם, תהיה מדינת ישראל, דמותה, ערכיה, עקרונותיה, כפי שגובשו על ידי דור המייסדים.

לא רק בתי המשפט, המשטרה ושומרי הסף יופצו כאן לכל עבר, אם אכן יגיע נתניהו למנדטים הנדרשים לו. אף אחד לא יהיה חסין. דוגמית קטנה, על החשבון, קיבלנו השבוע. זה החל בפרסום מעניין של זאב קם (כאן רשת ב') תחת הכותרת "הבקשה החריגה של שב"כ מחברת הכנסת". הסיפור מוזר ומדיף ריח של דיקטטורה צבאית. בשבוע שבו פוזרה הכנסת, סיפר קם, הגיעו שלושה בכירי שב"כ ללשכתה של ח"כ סטרוק וניסו לשכנע אותה שהיא וסיעתה יסכימו לחקיקת חוק שמחריג את הארגון מפסיקת בג"ץ בעניין מרחב המחייה לעצורים.

הקטע המדהים מגיע עכשיו. סטרוק לא נענתה לבקשה. היא אמרה לקם ש"הדבר דורש שינוי כולל בהגדרת תפקיד שב"כ". למעשה, היא ביקשה לבטל את המחלקה היהודית בשב"כ. בתגובה לידיעה של קם היא אמרה שהסבירה לאנשי השב"כ כי "האופן שבו הם מנצלים את היכולות המיוחדות שהכנסת מעניקה להם הוא בלתי מתקבל על הדעת. לא ייתכן שבחור שפעל מתוך הגנה עצמית באירוע לינץ' ליד אריאל ייחקר במרתפי שב"כ בעינויים." וגו'. "משהו יסודי חייב להשתנות בהתנהלות שב"כ לאחר הבחירות", היא הוסיפה.

הנה הסיפור: בג"ץ פסק לפני כמה שנים פסיקה שמחייבת מרחב מחיה מינימלי (כ-4 מ"ר) לכל אסיר המוחזק בשירות בתי הסוהר. גם השב"כ, כידוע, מחזיק עצירים ונחקרים לתקופות שונות. השב"כ ביקש החרגה זמנית מהפסיקה הזו. כדי להגדיל את מרחב המחיה לאסיר צריך תוכנית, צריך תקציב, זה לוקח זמן. השב"כ הציג את התוכנית והתקציב וביקש החרגה לתקופה קצובה.

עד היום, הממשלה תיקנה הוראת שעה שחודשה מדי שנה, שמחריגה את השב"כ. אלא שהממשלה נפלה. הוראת השעה הנוכחית מתפוגגת בסוף השנה. אין מי שיאריך אותה. כדי להאריך אותה, בתוך כאוס הבחירות, נדרש חוק. הצעת חוק נוסחה ועברה קריאה ראשונה. נותרו קריאה שנייה ושלישית. הזמן אוזל. יש עוד כשבוע ימים בו אפשר להעביר חוקים. אחרי הקריאה הטרומית הגיעה הצעת החוק לוועדת החוץ והביטחון. נציגי שב"כ הוזמנו, הגיעו והסבירו את הצורך הביטחוני הדחוף. ח"כ סטרוק הגיעה לשם כמשקיפה, העלתה הסתייגויות ושאלה שאלות. לגיטימי.

בשלב הזה התפרקה הממשלה. בשב"כ הבינו את הבעיה. ממשלת המעבר יכולה להעביר חוקים רק אם זה בהסכמה כוללת, קואליציה ואופוזיציה כאחד. בשלב הזה ביקשו ראש אגף החקירות של השב"כ, מלווה ביועץ המשפטי של הארגון ובבכירה נוספת, לפגוש את סטרוק. פגישה גלויה, רשומה בסדר היום, שהתקיימה בכנסת. הם ביקשו להסביר לה את המצב במלוא רגישותו ואני מעריך (אין לי דרך לוודא את זה) שהם היו משוכנעים שהיא תבין.

כי הסיפור פשוט: אם השב"כ לא יוחרג מפסיקת בג"ץ, הוא יצטרך לשחרר מיד לא מעט נחקרים. כלומר מחבלים. זאת, ועוד - הוא יעצור פחות. הוא יהיה מוגבל לאותם 4 מ"ר ולא יוכל לתפקד כארגון ביטחוני שמטרתו להציל חיים במצבי חירום וגם בעיתות שיגרה. השב"כ לא מבקש החרגה תמידית, אלא זמנית. הוא לא מבקש את זה כדי לצ'פר את עצמו, אלא כדי להגן עלינו.

אז סטרוק סירבה. החוק לא יעבור. מדבריה ניתן להבין שהיא לא מוכנה שיחקרו יהודים כחשודים בטרור. אין טרור יהודי. אירוע דומא לא קרה. מוחמד אבו חדיר לא נשרף למוות. אין יידוי אבנים, אין תקיפת חיילים צה"ל, אין חדירות לבסיסי צה"ל, "חבורת המרד" לא הייתה ולא נבראה. היא התבקשה לאפשר לשב"כ להמשיך להחזיק חשודים בטרור ולחקור אותם, אבל התנתה את זה בהתחייבות לא לחקור יותר יהודים וניצלה את האירוע "לשטוף" את בכירי השב"כ על שהעזו לחקור את היהודי החשוד בדקירתו למוות של ערבי סמוך לאריאל. כן, בקרוב יש סיכוי שלא רק בנימין נתניהו יהיה בן ערובה בידיה של סטרוק ושל עוד כמה חבר'ה מהסוג שלה, אלא גם אנחנו. והשב"כ. ולכו תדעו מי עוד.

איילת שקד טרם החליטה אם לרוץ עד הסוף ועוד לא סגרה כלום עם יועז הנדל וצבי האוזר. היא כן החליטה לבעוט באופן סופי בממלכתיות, וזה לא מתאים לה. בעימות בין המתנחלים שהקימו ארבעה מאחזים חדשים וממש לא חוקיים בלילה שבין רביעי לחמישי לבין כוחות הביטחון, היא לקחה את הצד של המתנחלים, נגד כוחות הביטחון.

שקד היא שרת הפנים של מדינת ישראל. גם ברגע זה. שרת פנים מצטיינת, חותרת לשינוי, מחוללת מהפכות ומשנה מציאות. כל זה נאמר ללא ציניות. הרכיב היחיד שחסר בתבשיל הזה הופך אותו לחסר טעם במקרה הטוב, רעיל במקרה הרע. לא, שרת פנים לא יכולה לצאת נגד המשטרה, עליה היא אחראית. גם לא נגד הצבא, הסר לפיקודה של הממשלה בה היא חברה. בעיקר לא במקרה ברור של הפרת חוק וסדר מצד מתנחלים שיודעים שאסור להם לעלות על הקרקע בלי אישורים מתאימים, אבל עולים על הקרקע בכל אופן.

נכון, שקד מתקוטטת על שאריות המנדטים בין בן גביר לסמוטריץ', בין נתניהו לדרעי, ואין לה הרבה ברירות. למרות שהממשלה הנוכחית לא עשתה שום מעשה "שמאלני", למרות ששקד נלחמה נגד ההתנתקות כפעילה צעירה בעוד מירי רגב דיבררה אותה ורקדה על הגבעות, אין לה הכשר לנהוג עכשיו כפורעת חוק. במדינה מתוקנת היה נפתלי בנט מפטר את איילת שקד אתמול בבוקר, אבל תנוח דעתכם. זה לא יקרה, זה לא עולה בדעתו של איש, זה דמיוני לגמרי. וגם זה, חלק מנזקיו המחרידים של האיש שישב אתמול מול שופטת, אלוף ורב, וניסה לברוח מאחריות.