"יש גם ילדי אמנים שהולכים בלי סנדביץ' לבית ספר"

לאמני ישראל נשבר. את תוכניות הקיצוץ של ממשלת ישראל בהקצבות המיועדות לתרבות הם רואים כהוכחה לאטימות לב ולעיוורון שסופו להמיט אסון על ישראל. ביום שישי האחרון נשאו ארון קבורה - סמל לתרבות הישראלית - מול ביתו של שר האוצר ואיימו להפוך את המדינה, אם זו לא תהפוך את עורה. אבל קשה לטלטל את הממשל בישראל. בעידן בו מחאה חברתית נראית כמו דרך להסיט את תשומת הלב הציבורית מהעניין הבטחוני, שוועתם של האנשים המופקדים על המוראל הלאומי נשמעת באוזני רבים כיבבה קנטרנית, מנותקת מעט מהקשר נכון של זמן, מקום וחומרת המצב.

אתמול התנחלה מירי אלוני בכיכר דיזנגוף, חלצה גיטרה, פשטה כובע ולא התביישה לבקש מהעוברים ושבים מטבעות כסף להוכיח אמפטיה לה ולמאבק. אך אם הצעד הקיצוני הזה נתפס כמעשה אקצנטרי של דמות שמהדסת על שולי הסהרוריות, דברי ראש אמ"י יענקל'ה מנדל ויורם חטב יו"ר ש.ח.מ, מעידים כי מבחינת אמני ישראל, רגע האמת הגיע. הכפפות עדיין לא הוסרו, אבל היד כבר נקמצה לאגרוף.

מנדל: "המקרה של מירי אלוני הוא המציאות. אנשים צריכים להתעורר ולהבין שמירי אלוני מקבצת נדבות ברחוב כי היא ואחרים באמת נמצאים ברחוב. אין לנו עם מי לדבר. האמן לי, פנינו לכולם, אבל כלום. האטימות פשוט מבהילה.

"אבל עגלת המחאה יצאה לדרך ואי אפשר לעצור אותה. הקהל אתנו. לא יכול להיות שבמדינה כמו שלנו, שהאומנות והתרבות היא סם החיים שלה, אנחנו זוכים לתקציב וליחס שהוא אפס פסיק אפס נקודה כלום בריבוע.

"אנשים אחרים רעבים ללחם? גם רבים מאתנו כבר הגיעו לפת לחם. אנחנו איגוד מקצועי לכל דבר שמנהל מאבק חברתי אמיתי. על מה אנחנו מדברים פה? מה אנחנו דורשים מהמדינה? מה הם 50 מליון ¤? הרזרבות של משרד הדתות. פרוטות. ואפילו את זה אנחנו לא מצליחים לגרד. מבחינתנו כלו כל הקיצין, אין צעד שהוא קיצוני מדי. מירי אלוני היא רק דוגמא אחת מיני רבות של אמנים שמטה לחמם נשבר, שהם מובטלים, רעבים ללחם, היא טיפה בים".

יורם חטב, יו"ר ש.ח.מ זועם לא פחות ומפורש יותר: "המאבק הולך להתפרש על שלוש חזיתות: 1. פגישות מכתבים ושאר חובות אדמיניסטרטיביים, רק כדי להגיד שאנחנו הולכים גם במסלול הפורמאלי. 2. המשך הפגנות, ובמלוא הכוח, כנגד הפוליטיקאים האטומים שאחראים להרס התרבות ולחרפה. 3. עצרות ענק, בהן נזמין את הציבור לומר איתנו בקול רם את מה שהממשל לא מוכן לשמוע: התרבות היא המצרך השני בחשיבותו כיום, אחרי לחם.

"המאבק שלנו לא שונה מכל מאבק חברתי אחר וכל מלחמה אחרת בעוני ובעוולות נוראיות. הוא מאבק זהה בחשיבותו, משום שגם אנשינו רעבים ללחם. זה לא ביטוי, זו המציאות. גם בקהילה שלנו יש ילדי אמנים שהולכים בלי סנדביץ' לבית ספר.

"אנחנו מצויים במרי אזרחי. זה מה שזה – מרי אזרחי. אנחנו נאבקים כנגד שלטון אטום ונבער. כן, אנשים נפגשים אתנו, אבל חוץ מרוגלעך ומיץ אשכוליות אין להם שום דבר להציע לנו. גם בימים כתיקונם היחס לתרבות הוא כאל איזוטריה חסרת חשיבות למדינה, אבל הפעם הגענו לשפל שאי אפשר שלא להבליג עליו. הגענו למצב שאין לנו מה להפסיד, פשוט אבדנו את הכל.

"אם נגלה שלמרות הכל, ממשיכים להתעלם מקריאתנו אנחנו נשתמש בנשק יום הדין: סגירה של כל מוסדות התרבות בישראל. כבר עכשיו אנחנו ערוכים לזה. אין הצגות, אין מופעי בידור, אין מוסיקה בישראל. כלום, כלום. אם נגיע לשלב שנצטרך לעשות את זה, נעשה את זה ללא היסוס. אנשים מיואשים נוקטים בצעדים של ייאוש. אני לא מאיים, אלה פשוט פני הדברים".

פנינו גם למירי אלוני כדי לקבל את תגובתה. לטלפון ענה בעלה, שמואל אומני, שהתעניין מה היא ומי היא וואלה!, וכשהבין במה מדובר נהם, "אני לא מדבר עם האינטרנט". אבל למה? "ככה, מה זה למה? איזו מן שאלה זאת?". אנו מבקשים את תגובתך.. "שום תגובה ושום דבר! אני לא מדבר עם האינטרנט. זה עיקרון אצלי. זה רע למסחריות של מירי". מה הכוונה? אני לא מבין. "מה אתה לא מבין? אנחנו מדברים עם כולם, חוץ מהאינטרנט".