בשולי ביקורו של ביידן, הבית הלבן הודיע על אירוע שיתקיים במהלך הימים שהוא ישהה במזרח התיכון, ושבאופן לא מפתיע לא משך תשומת לב רבה. זאת למרות שיש בו לכאורה את כל המרכיבים של כותרת ראשית שאמורה להדהד היטב. ביידן היה אמור, כך נאמר בהודעה, לקיים פסגה וירטואלית עם מנהיגי ישראל, הודו ואיחוד האמירויות, שתעסוק בביטחון תזונתי.
העיתוי של הפסגה הזו, בניגוד למרכיבים אחרים של ביקורו של ביידן, שעיקר חשיבותם הוא בערך יחסי הציבור הגבוה שלהם, נובע מצורך ממשי. הוא נובע מההבנה שבקרוב יש סיכוי טוב שהכותרות שעיקר משמעותן קשור לדעת הקהל, אבל לא לשלום גופו, כמו תוכנית הגרעין האיראנית, יידחקו למקום הרבה יותר נמוך בסדר החשיבות. משהו אחר, ממשי, מסוכן הרבה יותר, מתדפק על הפתח, והמימדים שלו עתידים להיות עצומים. העולם עומד בפני משבר מזון אדיר, כזה שאי אפשר כבר לטאטא מתחת לשטיח.
מדובר בצירוף נסיבות יוצא דופן, שקשה לזכור משהו דוגמתו במילניום הנוכחי, וגם די הרבה זמן לפני תחילתו. כל אחד מהגורמים של המשבר המתהווה יכול לבדו לגרום לערעור של תהליכים ומוסדות שאחראים לתפוצה הגלובלית של מזון, שממילא אינה תקינה.
הגורם האחרון שנוסף לתמונה הוא כמובן המלחמה באוקראינה. היא יצרה כאוס שנובע מהקושי בייצוא מזון מאוקראינה עצמה ובעיות בהובלת הגז מרוסיה למקומות אחרים באירופה. לסנקציות הכלכליות על רוסיה יש כמובן מחיר שמגולם בהתייקרות הנפט ואפקט הדומינו שלה על כל מה שקשור בצריכה. האספקה הלא סדירה והעלייה המשמעותית שנגרמה במחירי הדשנים כתוצאה מהמלחמה היא פגיעה אנושה בהרבה מאוד כלכלות.
אבל המשבר האוקראיני הוא רק אלמנט אחד. קדם לו (ולא הסתיים עדיין) משבר הקורונה, שייצר קושי משמעותי בתנועה של סחורות וייקר את השינוע שלהן. הוא פגע בכלכלות מקומיות, כפי שחשנו היטב בארץ. ממשלות שהזרימו משאבים ליצרנים ולעסקים המקומיים הצליחו לשמר איים מתפקדים של פעילות כלכלית תקינה. ארצות הברית הזרימה כבר בתחילת המשבר שני טריליון דולר לעידוד המשק. בריטניה שפכה מיליארדים, וכמוהן רוב המדינות המפותחות, מסקנדינביה ועד אוסטרליה. בישראל, כרגיל, יצאו ידי חובה, חילקו קצת לפה וקצת לשם, אבל נדמה לי שאין ספק שהיקף הפעילות הכלכלית לא חזר למצב שלפני המגיפה. מה שחשוב עוד, בהקשר הזה, הוא שהפער בין המדינות המפותחות למדינות המתפתחות החריף בעקבות הקורונה.
הפער הזה כשלעצמו הוא גורם מערער. במדינות חלשות ממילא, שנפגעו מהמשברים השונים, התגברו סכסוכים מקומיים שממילא גבו מחיר קשה מהתושבים שלהן. יש התגברות משמעותית ומוחשית ביותר של חוסר יציבות פוליטית ושל סכסוכים אלימים במוקדים רבים ברחבי העולם, ובהם למשל אפגניסטן. המצב בסוריה, תימן, אתיופיה ומזרח אפריקה בכלל הולך ומחמיר, והסכנה העיקרית האורבת לתושבים ברוב המדינות האלה היא רעב.
מה שהיינו עדים לו בשבועות האחרונים בסרי לנקה אמנם מיוחס לחוסר אחריות שלטונית, אבל הדינמיקה שם דומה לזו שקיימת בארצות אחרות, מבחינה כלכלית: שיעבוד של הכלכלה המקומית לכוחות חיצוניים חזקים, והתערערות בעקבות הזעזועים בכלכלה העולמית. הגורם המיידי למהומות - שם ובמדינות אחרות רבות בשבועות האחרונים, כמו פנמה ואקוודור בדרום אמריקה, הוא מחסור באוכל ובמוצרי יסוד אחרים.
ויש גורם נוסף, שעוטף יפה את החבילה הרעילה הזאת - משבר האקלים. בדוח תוכנית המזון של האו"ם נכתב כי "מזג אוויר קיצוני כגון גשם כבד, סופות טרופיות, הוריקנים, הצפות, בצורת ועלייה בחוסר היציבות האקלימית הם בעלי השפעה רבה במדינות שונות. הישנות של תנאי אל ניניה מאז סוף שנת 2020 גורמים לאובדן יבול וחיות משק במיוחד במזרח אפריקה, במרכז אסיה ובאיים הקריביים". אבל גם באירופה, איטליה וצרפת סובלות מהבצורת החמורה ביותר ב-70 השנים האחרונות.
אין פלא, אם כן, שאנחנו עדים לסימנים המקדימים של משבר מזון גם אצלנו. העלייה באינפלציה, העלאת הריבית וההתייקרות של החשמל בקרוב ל-10% הם רק ההתחלה. ההתערערות הזאת עתידה להשפיע על הכול - התייקרות של המזון, המים, האנרגיה, שחיקה נוספת בשכר - כל הסימנים של מיתון עמוק. לנוכח מה שקורה בכל העולם, הסכנה האורבת כעת לפתחו של המשק חמורה יותר מזו של 2008, חמורה יותר מהמשבר העולמי בשנים 1997-1998 וגם מהעשור הקשה של שנות ה-80, עם התמוטטויות הבורסות וההיפר-אינפלציה. היעדר ביטחון תזונתי הוא לא רק תווית שמתייחסת לאפריקה. גם בישראל יש מי שארוחותיו אינן מובטחות, ועוד רבים אחרים נמצאים על הסף הזה, ובעקבות מה שקורה ספק רב אם הם לא ירדו אל מתחת לסף.
אז אפשר אולי לבחון את הביקור של ביידן לאור ה"הישג" הכביר של פתיחת המרחב האווירי הסעודי לתנועה של מטוסים ישראליים. אבל יש סכנה שלנוכח ההצטברות המדאיגה מאוד של גורמים שמסכנים את הביטחון הכלכלי הבסיסי, הרבה פחות אנשים יוכלו לנצל את הטיסות האלה, בתוך המשבר העולמי ההולך ומתעצם.