לפני קצת יותר משלושים שנים, ביום חורף קר, הגיע לצריפי משרד החקלאות ששכנו בקריה בתל אביב חקלאי ובידו ארגז עם פרי מוזר; סברס שגדל בחורף ושצבעו אדום. השר רפאל איתן הופתע, שהרי כל מי שגדל בישראל יודע שהסברס צבעו כתום והוא מבשיל בקיץ. "מדובר בחקלאי עקשן וקשה כמו אגוז שאוהב לעבוד לבד", הסבירה נחמה רונן, עוזרת השר. "אם כן, הוא יצליח", סיכם רפול.
היום אחרי יותר משלושים שנה, חוות "צברי אורלי" שבלום הקים וטיפח בנגב משתרעת על פני 1,167 דונמים ונחשבת סיפור הצלחה וסמל ליוזמה וחדשנות בעולם החקלאות.
לפני שבועיים הלך נועם בלום לעולמו והוא בן 73. "בעל חזון, דוגמא ומופת לאהבת הארץ", אמר עליו חיים אלוש, מנכ"ל תערוכת החקלאות - אגרומשוב. מספר ימים לפני מותו של בלום, הודיע אלוש לילדיו כי החליט להעניק לאביהם בתערוכה הקרובה פרס מפעל חיים בחקלאות. את הפרס יקבלו ילדיו, ממשיכי דרכו.
נועם בלום נולד במושב גבתון בשנת 1949 להוריו ציפורה ושמואל בלום. הוא היה ילדם השלישי, אחרי שתי בנות בוגרות ממנו. בני הזוג בלום הספיקו לעזוב את אירופה ערב מלחמת העולם השניה ועלו לארץ ישראל ב-1939. השניים התיישבו במושב גבתון, שנוסד שש שנים קודם לכן ליד רחובות. המושב הוקם במסגרת תוכנית "התיישבות האלף", להקמת ישובים חקלאיים ליד ערים, במטרה לסייע בהגנת הערים. המושב שהיום כמעט נבלע בתוך רחובות נחשב אז ישוב ספר. בשנה בה הגיעה משפחת בלום לגבתון, בעת המרד הערבי, נרצחו במושב אם ושני ילדיה.
לכל משפחה ניתנו ארבעה דונמים לגידולים חקלאיים ובחצר הבית הקימו לול קטן והחזיקו שתי פרות חולבות. נועם סיפר כי אביו אמר ש"כשנקנו הפרות זה היה סימן עבור המשפחה שיש להם ממה לחיות".
נועם גדל לתוך עולם החקלאות והיה נוהג לומר שהחזיק בידיו את חפירה לפני עט כתיבה.
בעידן שבו לא ידעו עדיין מה הם ליקויי למידה ובעיות קשב וריכוז, המורה להיסטוריה גם לא היה מסוגל להבין איך התלמיד נועם בלום מספר לפרטי פרטים על העבודה שהכין בנושא המהפיכה הצרפתית. כשביקש לראות את המחברת ונוכח שהדפים ריקים, סילק את הילד מהכתה. כשלא שב אחרי שבוע עם עבודה כתובה הוא סולק מהלימודים ולא שב לבית הספר. וכך באמצע כתה י' התמסר לעבודה במשק החקלאי.
כשהגיע מועד גיוסו, במאי 1967, ערב מלחמת ששת הימים, התגייס לחטיבת הצנחנים. בתחילת הטירונות פרצה המלחמה והוא וחבריו עדיין לא היו כשירים לקחת חלק בקרבות. הוא ברח מבסיס הטירונים וביקש להילחם. אחרי שהושב לבסיס, נשפט וסולק מהצנחנים. הוא התקבל לסיירת "שקד" עליה פיקד אז בנימין פואד בן אליעזר. היחידה נחשבה אז חוד החנית של פיקוד דרום בגזרת תעלת סואץ וגם השתתפה במבצעים בתוך ירדן.
עם שחרורו היה פעיל בהקמת "ועד פעולה של חיילים משוחררים". כשרואיין לעיתון "על המשמר" הסביר כי דרישתם היא מתן הקלות לחיילים משוחררים בדומה להקלות שמקבלים עולים חדשים. "הוועד רואה הצדקה מוסרית לדרישות אלה, כיוון שחיילים המשרתים בצה"ל 3 שנים בתנאים הקשים של היום, דומים במצבם לעולים או לתושבים חוזרים אשר זכאים להקלות דומות", הסביר בלום למראיין.
בשובו למשק המשפחתי הוא לא ראה עצמו כמי שממשיך לגדל שתי פרות ומעבד ארבעה דונמים. החלום שלו היה להצעיד את הענף קדימה, להכניס לענף החקלאות שיטות גידול חדשות ולפתח מיכון חקלאי. הוא למד הנדסת תעשיה וניהול בטכניון והחל ליזום ולפתח רעיונות רבים בהם חממות שהקמתן היתה זולה בהרבה מהחממות שהיו אז בשימוש החקלאים. עבור אותן חממות הוא גם פיתח מערכת תאורה שנועדה להחיש את צמיחת הגידולים ולכוון את מועד הבשלתם. בנוסף שכלל את שיטת גידול צמחים על מצע מנותק הן לצורכי חקלאות והן לגינון. בשיטת גידול זאת הקימה החברה שלו גינות גג רבות.
כבר אז, באמצע שנות השבעים, ראה את הצורך בפיתוח שיטות גידול שיביאו לחסכון במים ואת ההכרח לפתח גידולים שיענו על הביקוש העולמי למזון. "בשנים שאחרי מלחמת יום כיפור, של משבר הנפט ומצוקה כלכלית, הוא הבין שבעתיד חשוב להגיע לעצמאות תזונתית, וצפה שבעתיד יהיה קושי עולמי ביכולת לספק את כל כמויות המזון הדרושות", הסביר בנו, שחר.
הוא חיפש גידול שיכול לספק פרי בריא שעלות גידולו נמוכה יחסית, ושניתן להפיק מרוב חלקי הצמח חומרי גלם לתעשיית המזון. היום, ארבעים שנים מאוחר יותר, העקרונות שהדריכו אותו הם דבר מובן מאליו בתעשיית הפודקט המתפתחת.
הצמח שבו ראה פוטניצאל למימוש הרעיון שלו היה הצבר. ביחד עם איתמר גלזר, אז מסטרנט צעיר מהפקולטה לחקלאות ולימים פרופסור במכון וולקני, החלו לפני קרוב לחמישים שנה לפתח ולהשביח מיני צבר שיתאימו לתנאים בישראל.
התהליך היה ממושך ואחרי 17 שנות עבודה עם מינים רבים ועם אלפי שתילים, הגיעו לקו הגמר שישה זני צבר שהם פיתחו. בין הזנים החדשים צבר אדום שלא היה מוכר עד אז בשוק ומעבר לצבע המושך יש לו יתרונות בריאותיים.
במקביל הקדיש זמן גם לפיתוח ויצירה של מיכון חקלאי שיענה על הצרכים של גידול הצבר. לשם כך בנה בכוחות עצמו עגלות חשמליות עם תאורה לקטיף לילי, ומאוחר יותר פיתח מוטות מיוחדים לקטיף באמצעות ואקום. לצד שיווק פרי הצבר, החל לפתח מוצרים שונים שמופקים מהפרי ומשאר חלקי הצמח: ארטיק מצבר, קונפיטורה, מיצים, מקפא, אבקת צבר אדום, סלט, סחוג, קונפיטורה וענפי צבר כבושים.
את הצבר כינה "צמח העתיד לתזונה בריאה" והציג מחקרים שמגבים זאת, ולפיהם לצמח יכולת לסייע בהתמודדות עם השמנת יתר, סוכרת ומחלות מעיים. לדברי בנו, שחר, "הראש שלו עבד 25 שעות ביממה. הוא כל הזמן חשב מה עוד הוא יכול לעשות ולפתח. לפעמים היה מתעורר באמצע הלילה עם רעיון חדש, כותב את הדברים על פתק, חוזר לישון, ובבוקר קם ובודק אם אפשר ליישם את הרעיון".
החווה הוקמה בנגב לצד הכביש שבין דימונה לירוחם והוא קרא לה "חוות צברי אורלי". אורלי הוא שם בתם הבכורה שלו ושל אתי, אחות לרועי ולשחר. "החווה הפכה מרכז חייו והיתה בעצם ילד רביעי שלו", אמר שחר.
הקמת החווה לוותה במאבקים ביורוקרטיים רבים, ובהם גם כמעט עשור של מאבק לזכות בהקצאת מים. מי שעמד לצידו תמיד היה נעים אלעול, תושב הפזורה הבדואית, שהגיע לחווה כנער שעבודתו היתה תיקון טפטפות והיום הוא מנכ"ל חברת התפעול של החברה. לאחרונה נאלץ לנהל מאבק מול רשות מקרקעי ישראל נוכח הקושי לחדש את חוזה החכירה על אדמות החווה.
לפני חצי שנה התגלה כי הוא חולה בלוקמיה והחמרת המחלה היתה מהירה מאד, עד שהכריעה אותו לפני שבועיים. הבן, שחר, אמר בכאב כי ביום שבו קמו מהשבעה קיבלו מכתב על פינויים מהחווה. "המצבה של אבא היא לא זו שנקים על קברו, אלא החווה. זה מפעל חייו", אמר הבן.
בתחילת ספטמבר, בתערוכת אגרו-משוב שתערך בבנייני האומה בירושלים, יקבלו בני משפחתו בשמו פרס מפעל חיים בחקלאות. "נועם ייצג נאמנה את החקלאות הישראלית החדשנית והמקדמת ויישב את הנגב", הסביר חיים אלוש את ההחלטה על הענקת הפרס.