אחרי מאבק עיקש שארך 71 שנים שמו של קיבוץ "דבירה" שבצפון הנגב שונה באופן רשמי וייקרא מהיום - "דביר". כך החליטה ועדת השמות הממשלתית שנעתרה לבקשת היישוב.
בישיבת הוועדה שנערכה ב-22 ביוני הוחלט פה אחד לאשר את הבקשה לשינוי השם ובכך בעצם לתת חותמת רשמית לשם השגור בפי כל.
הקיבוץ הוקם בשנת 1951 בסמוך לתל בית מרסים, שזוהה כדביר המקראית ועל כן מייסדיו קראו לו "דביר". אבל זיהוי התל כדביר המקראית הוטל בספק ובעקבות כך החליטה ועדת השמות הממשלתית ששם הקיבוץ יהיה "דבירה", כלומר - בדרך לדביר, מילולית.
מבחינת ועדת השמות גם בכך היתה פשרה משום שהשם המועדף על חבריה היה "ירחיב".
באותה תקופה, שנים ספורות אחרי קום המדינה, ידיה של ועדת השמות הממשלתית היו עמוסות עבודה והחלטותיה נחשבו בעלות משקל גבוה.
ישובים רבים קמו אז ומוסדות המדינה הצעירה ראו חשיבות גבוהה בעיברות מפת המדינה. ישובים שביקשו לשאת את שמות הישובים הערביים ששכנו שם קודם, ננזפו נוכח התעקשותם, שמות של הרים וערוצים קיבלו שמות עבריים במקום שמותיהם הערבים.
כל פריט נוף - נחל, מעיין, הר, גבעה וגשר - קיבלו שם. כמובן שכך נקבע גם לגבי מונחים גיאוגרפיים. בוודאי שיש לומר "הר" ולא "ג'בל", "נחל" ולא "ואדי". אם היה ספק, מכתב ששלח בן-ציון אשל, מזכיר ועדת השמות, הבהיר באופן חד-משמעי כי "אנו משתמשים במונח 'נחל' ולא 'ואדי' בכל מקרה, בין אם מדובר בנחל איתן ובאין אם מדובר בנחל אכזב. ביטלנו איפוא כל שימוש במונח הערבי 'ואדי' ומן הראוי שתתנו פרסום להוראה זו, ובפרט למחברי ספרי הלימוד לידיעת המולדת המרבים ב'ואדיות', ב'ואדיים' וב'ואדי' סתם". אום רשרש הייתה לאילת, באב אל וואד הפך לשער הגיא, ואדי סראר היה לנחל שורק וואדי מוסררה נקרא מעכשיו נחל אילון. אלו דוגמאות בודדות למהפכה נרחבת.
הוועדה הורתה למורי ישראל להשריש בקרב התלמידים את השמות העבריים כמשימה שהוגדרה "חובת כבוד". בנוסף, הוועדה פעלה להפצת החלטותיה בדבר השמות החדשים שהעניקה לאלפי נקודות במפה. כך, לדוגמא, ב-17 בנובמבר 1953 נשלח עדכון כזה ל-115 ישובים ברחבי הגליל ובו "השמות העבריים להרים ולרמות, למעלות ולמצפות בגליל העליון ובגליל התחתון".
"הקנו ידיעתם לבני הדור הצעיר ושאפו בכל לב להשרשת השמות העבריים"
במכתב המצורף לרשימת השמות ציינה הוועדה כי "ההרים שברשימה נודעו עד עתה בכינויים ערביים ורבים מהם לא כונו בשם כלל. מעתה ייזכרו וייכתבו בשמם העברי". הבקשה הייתה "לעשות מצדכם ככל שבידכם לעשות, כדי להכיר את ההרים ולהכיר את שמותיהם העבריים. הקנו נא ידיעתם לרבים מבני הדור הצעיר ושאפו בכל לב להשרשת השמות העבריים למעשה בחיי היום-יום". קיבוץ מעין ברוך מיהר להשיב כי קיבל את הרשימה, תלה אותה על לוח המודעות וכי "נעשתה פנייה אישית לחברים המטיילים שלנו, להפנות את תשומת לבם לרשימה".
לעתים רחוקות הוועדה נסוגה בה מהחלטותיה ונוכח עקשנותם של ישובים בודדים, התרצתה וקיבלה את בקשתם. כך, לדוגמא, התקבל באופן רשמי השם "מנרה" לקיבוץ שהתיישב על הגבול עם לבנון. השם שהוצע לחברים על ידי הוועדה היה "רמים", אך הם סירבו בתוקף. הקיבוץ עלה על הקרקע כבר ב-1941 ואחרי עשור לא הסכימו לשנות כעת את השם. על פי סיפורי הפולקלור, נבע הסירוב מהחשש שהתשובה לשאלה למקום מגורי חברי המשק תהיה: "מרמים". לבסוף השם נותר על כנו ולא שונה.
חברי דביר התעקשו גם כן ופנו לועדה שוב ושוב, ובקשותיהם נדחו שוב ושוב באופן נחרץ.
"שובו נא מטעותכם, ושובו אל השם שנקבע ושאין לכם ושלא יכולה להיות כל התנגדות עקרונית לגביו ,הוא: דבירה", כתבה להם הוועדה ב-1953 והבהירה: "לא יוכל כל כוח בעולם להוריד את דביר הקדומה מההר אל השפלה...ולכן אין כל אפשרות שיישובכם יכונה בשם 'דביר'. ואמנם לא יועלה שם מקומכם על מפת הארץ בצורה זאת".
והממסד אכן הקפיד על השם הרשמי, דבר שגרם לא אחת למישהו מחברי הקיבוץ למחוק מהתמרור המכוון לקיבוץ את האות ה'. מכתב שנשלח למזכירות הקיבוץ מקרן היסוד מראה שהרשויות לא אהבו את אותם מעשים; "עברתי לשם ביקורת את ציוני הדרך שהוקמו ע"י קרן היסוד ולתימהוני מצאתי שכיסיתם את האות "ה" על השלט ל'דביר' במקום 'דבירה'... ועד שלא אקבל התחייבות מכם -שלא תשנו שוב את השם ,לא אחדש את השלט במקרה שיתקלקל", כתב פקיד הקרן היסוד.
עם השנים השם "דביר" הפך לשם השגור והמוכר בפי כל, לא רק בפיהם של תושבי הקיבוץ. הממסד מצידו המשיך להקפיד על השם הרשמי וכך, לדוגמא, היער הסמוך נקרא "יער דבירה" והצומת ממערב לקיבוץ נקרא "צומת דבירה".
כעת, אחרי שכבר מחקו אין סוף פעמים את האות ה' משם הישוב, מכירה בכך גם המדינה.