שלום לך, ראש הממשלה הבא, שלום 120 חברות וחברי הכנסת, תהיו אשר תהיו.
אני רוצה לספר על תמונה, על שיר, על אבן ועל ספסל. בתמונה המצהיבה שלושה ילדים יפים, תלמידי בית ספר "אחד העם" בחדרה, מחייכים אל המצלמה בטיול שנתי במצדה. על שלושתם מספרים שהיו טובי לב, רגישים, חכמים ואהובים.
בישראל של פעם הורגלנו לכך שילדים כאלה יהפכו לגיבורים. הורגלנו לשיר בטקסים שירי לוחמים לזכרו של מישהו קרוב ולא ידענו לזכרו של מי נשיר בשנים שיבואו. השכול היה עוד איבר מאיברי המשפחות פה. מבין חבריי יש כאלה שזוכרים איך בזמן מלחמת לבנון הקישו המבשרים בדלת הכיתה וביקשו מאחד הילדים או הילדות לצאת. כשבדלת נשמעו הנקישות, תמיד השתרר שקט: במי הלם הגורל?
שלושת הילדים המחויכים מהתמונה התגייסו לצה"ל ולכל אחד נכונה קריירה מזהירה. אמיר, בוגר הריאלי בחיפה, צמח להיות מפקד פלוגה מסייעת של גדוד ברק בגולני, ולמרות האבידות הכבדות שספגה היחידה במבואות ביירות, החליט להמשיך בשירות. לאחר קורס מפקדים יוקרתי בארצות הברית ושנת לימודים באוניברסיטה, חזר לתפקידו כמפקד.
תולי (תובל), שהיה ילד של כדורגל, סוסים וספרים היה כה כובש, שבת משפחתו, הזמרת רמה סמסונוב, הביטה בו מוקסמת כשהיה עם אמו בחוף הים בחדרה וכתבה עליו שיר מתוק ונאיבי. בצבא שימש מ"מ ומ"פ של פלוגה והיה על הטנק הראשון שנכנס ללבנון בציר המרכזי. התוכנית שלו הייתה ללמוד הנדסה תעשייתית ולחזור למפעל השימורים המשפחתי אבל כל שלושה חודשים חידש את החוזה עם צה"ל. אבי, שהיה מדריך בצופים, התגייס ואחרי קורס קציני חימוש מונה למ"מ וקיבל מיד דרגת סגן.
רס"ן תולי גבירצמן נהרג ב־1982 במלחמת לבנון הראשונה מפגיעה ישירה בזמן שרץ תחת אש כבדה ובידו מטף כיבוי לעבר נגמ"ש בוער שנלכדו בו לוחמי גולני פצועים. זה קרה שבועיים לאחר מועד שחרורו המתוכנן. סא"ל אמיר מי־טל, שהיה מפקד סיירת גולני, נהרג כשש שנים אחר כך, בפשיטת כוחות צה"ל על יעדי מחבלים בלבנון. סרן אבי חלפון נהרג בזמן שירותו הצבאי בתאונת דרכים ב־1984.
בשכונה שבה גדלתי ובה אני מגדלת את ילדיי ניצבת אנדרטה בלב גן ירוק, "גן העשרים", שמו. על האנדרטה חקוקה הכתובת: "לזכר בנינו שנפלו במלחמת הקוממיות. בית הכרם ושכונת הפועלים תשי"ב". בצדה השני שמותיהם של עשרים חללים בני השכונה, מהם 16 שנפלו במלחמת העצמאות. אחד השמות הוא יחיעם ויץ. מוזר עד כמה ההיסטוריה יודעת לסגור על הפרט. יום־יום נהגתי לעבור ליד האנדרטה הזו כילדה. אחר כך כאמא עם תינוק קטן בעגלה.
יחיעם, בן לרוחמה ויוסף ויץ, נולד ביבנאל ליוסף ורוחמה. יחיעם למד בגמנסיה, המשיך לעבודה במשמר העמק, עם פרוץ המאורעות הצטרף לקיבוץ של השומר הצעיר בראשון לציון והרחיק ללימודי כימיה ובוטניקה באוניברסיטת לונדון. בקיץ 1939 שב ארצה להמשך לימודים באוניברסיטה העברית בהר הצופים. הוא היה מראשוני המתגייסים לפלמ"ח וב־1942 נשא לאישה את רמה סמסונוב מחדרה. אותה רמה, שכתבה את השיר על תולי.
כארבע שנים לאחר מכן יצא עם יחידת הפלמ"ח בליל הגשרים לפוצץ שני גשרים ולא חזר. יחיעם נהרג במקום. הבנים שלי, האחד יסיים את שירותו הצבאי ממש בקרוב והשני ילבש מדים קצת אחריו, מכירים רק את המיתוס המשפחתי. באלבומים ובספרים המשפחתיים שלנו קו השבר ברור. סבתא רוחמה וסבא יוסף לפני ואחרי האובדן, תצלומים עם חיוך ובלעדיו.
אלו רק סיפורים בודדים שנשזרים זה בזה, סיפורים שמתכנסים בתמונה אחת, בשיר אחד, באבן אחת, ועכשיו יש גם ספסל בשם "ספסל החברים" לזכרם של גבירצמן, מי־טל וחלפון. ב־5 ביולי, בשעה 18:00, ייערך טקס להסרת הלוט מספסל שבשדרות אמיר בחדרה, בהנחיית אילן אוסטפלד, בן חדרה.
איש הטלוויזיה שמוליק כורזים, שלקח על עצמו להפיק את העניין בהתנדבות, מספר שבני משפחתו של אמיר מי־טל פנו אליו לפני מספר חודשים עם רעיון ההנצחה. אמיר היה חבר קרוב בימי התיכון אף שלמד בפנימייה הצבאית בחיפה. עם תולי למד ארבע שנים בתיכון חדרה במגמה הביולוגית והיו קרובים. את אבי הכיר מהכדורגל. היה לו ברור שהוא נענה לפנייה.
"פניתי לחברת מועצת העיר חדרה, חדווה יחזקאלי, וגם היא אמרה מיד כן ונתנה את כל הסיוע הדרוש מצד העירייה", אומר לי כורזים. "מה שמשמח בפרויקט העצוב הזה הוא ההתרגשות שהוא עורר במשפחות השכולות הנושאות את היגון והסבל כל כך הרבה שנים".
ראש הממשלה הבא, חברות וחברי הכנסת הבאים, תהיו מי שתהיו, הביטו בתמונה. עכשיו אתם שותפים לסוד שהמצולמים בה לא ידעו בזמן שהצטלמו בחיוך רחב. בואו לביקור בגן העשרים, הקשיבו לשיר עם קולו היפה של אושיק לוי ושבו לרגע על הספסל הזה, לזמן השתהות לפני שאתם עושים דברים שעלולים לעלות פה בעוד חיים יקרים. בהצלחה לכולנו.