פרויקט השופרות הגדול: כך כבש בנט את ליבה של עיתונות השמאל

נפתלי בנט יורד מן הבמה אחרי קדנציה קצרצרה, ובשבועות האחרונים הוא עובד במרץ כדי להטמיע בנו את ההבנה שזו הייתה השנה המופלאה בתולדותינו. כלי התקשורת, צריך לומר, משתפים פעולה בחדווה גדולה, עם הפרויקט השיווקי הזה שלקח על עצמו, ובכלל, התנהלותה של תקשורת ה"מיינסטרים" בימים האחרונים לא שונה מזו שסיגלה לעצמה מאז נכנס לתפקידו ראש הממשלה היוצא. רוב הפרשנים הפוליטיים המובילים המשיכו, גם אחרי כינונה של ממשלה ראשונה ללא בנימין נתניהו מזה שנים רבות, לחבוט בראש הממשלה הקודם, כאילו לא נערכו כאן בחירות, כאילו לא התחלפה כאן ממשלה, כאילו הזרוע המבצעת עדיין נתונה לשליטתו.

עיתוני סוף השבוע שעבר היו רק דוגמה רעה אחת למה שעבר כאן על העיתונות בשנה האחרונה. בן כספית עמיתי כתב "תודה לך, נפתלי בנט", קבע שהוא היה "ראש ממשלה טוב", ונזף בנתניהו שהביא להפלתו. יוסי ורטר, עמיתו מ"הארץ", דקלם את המחמאות שמעניק לעצמו בנט ("אני חושב שהייתי ראש ממשלה טוב", "אני מעביר ללפיד מדינה במצב הרבה יותר טוב ממה שקיבלתי", וכו') כשהוא מפליג בשבחים דביקים על האנושיות שלו, על ההגינות שלו, על היושרה שלו, על החברות שלו. נחום ברנע, ב"ידיעות אחרונות", לא נשאר מאחור. "בנט הוא איש הגון", "בנט באופוריה", "הוא מסיים את כהונתו מרצונו, בסגנונו". ברנע דיווח שבנט "גאה בהישגים שלו", וניכר בו, בכותב, שגם הוא עצמו גאה בהם. כשברנע מחמיא לראש הממשלה היוצא על סגנונו ה"ענייני", ה"תרבותי" ה"מרוסן", ו"המאחד", קשה להאמין שמדובר במי שכתב עליו בעבר שמדובר ב"ליצן", "מסוכן", "ילדותי", ו"בריון", ושהגדיר אותו כ"משיח השקר מרעננה", וכמי ש"לקח משהו או שמשהו לקח אותו".

במשך שנה הקיאו הכותבים הפוליטיים לתוך טוריהם את כל מה שהכתיב להם בנט בשיחות התדרוך שקיים עימם. פה ושם, למרבה המבוכה, מצאו את עצמם כותבים את אותן מילים ממש. ביותר מדי הזדמנויות בשנה האחרונה לא היה צורך לקרוא את כל הפרשנים. קראת אחד, קראת את כולם. זו הייתה שנתה המביכה של העיתונות.

בשנים האחרונות זכו העיתונאים התומכים בבנימין נתניהו בתואר המעליב "שופרות". עם תום כהונת בנט צריך לומר שהשוואה בין שופרותיו של נתניהו לאלה של בנט, מוציאה את אלה הביביסטים טוב יותר. הם עשו מה שעשו מתוך תמיכה בנתניהו, ומתוך אמונה שהוא הוא האיש הראוי להנהיג את המדינה. שופרותיו של בנט, לעומתם, לא הצביעו לו בעבר, ולא יצביעו לו בעתיד. הוא עבורם חמורו של משיח. את מה שעשו למענו, עשו מתוך הבנה שהוא היחיד שיכול, בנסיבות שנוצרו, להרחיק מהם את נתניהו שנוא נפשם.

לפני קצת פחות מחודשיים התווכחנו כאן, בן כספית ואנוכי, על אודות ממשלת בנט. כספית חשב שהיא מצוינת, אני חשבתי שהיא רעה. בתגובה לטור שבו נימקתי את עמדתי, השיב לי כספית בטור משלו. 32 פעמים הופיע בטור הזה שמו של בנימין נתניהו, עוד 5 פעמים שמו של נתן אשל, רק 14 פעמים שמו של ראש הממשלה נפתלי בנט, שסביבו נסוב הדיון כולו. וזה הסיפור כולו על רגל אחת. נדמה לי שגם אם עציץ של גרניום היה מתמנה לראש ממשלה אחרי נתניהו - ורטר, כספית וברנע היו משבחים אותו על תפקודו. זה לא הוא. זה הם. הם ונתניהו.

שבוע אחרי שבוע הם מכרו לנו את בנט ללא מילת ביקורת. כשהוא נפל בהצבעות, הם סיפרו לנו שהוא נהנה מכל רגע. כשהוא לא הצליח להעמיד רוב, הם דיווחו שהוא במצב רוח מרומם. כשחברי המפלגה שלו נטשו אותו בזה אחר זה, הם הסבירו לנו שהם-הם הבעייתיים. שקר הוא אמת, שחור הוא לבן, עקום הוא ישר.

יודעים מה? בואו נגיד, רק לצורך הדיון, שבנט של השנה האחרונה, ולא זה שרץ לבחירות, הוא הבנט הצודק. נגיד שנכון לשבת עם רע"ם ועם העבודה ועם מרצ ועם לפיד, ולא כמו שהסביר לנו בנט אך לפני שנה וקצת. נגיד שנכון יותר להקים ממשלה שמחברת יחד את כל הקטבים ולא ממשלת ימין צרה. אבל איך, לעזאזל, אפשר לגלות מידה כלשהי של הערכה למי שמתהפך כך, כמו סטייק, ובעניינים שבאידיאולוגיה, מהיום למחר?

קחו לדוגמה את העמדה שהציג בראיונות הפרישה שלו, לפיה מדינת ישראל צריכה קואליציה רחבה, מבן גביר וסמוטריץ' ועד מנסור עבאס, משום ש"ממשלת ימין על מלא, במובן הנוכחי, היא אסון". הרי רק לפני שנתיים רץ בנט עם בצלאל סמוטריץ' באותה רשימה, ורק לפני שנה הוא רץ לוועדת הבחירות כדי לדרוש את פסילתו של מנסור עבאס בטענה שהוא תומך טרור. אז איך אפשר להתייחס ברצינות לפוליטיקאי שאחרי פרק זמן קצר כל כך מסתכל על מי שאתמול ראה בו שותף, ועל מי שאתמול ראה בו תומך ברצח יהודים, ומציג אותם כעת כקיצוניים משני הצדדים? האם יש טיפול המרה גדול מזה?

כאמור, אני שם בצד את השאלה מה נכון. יודעים מה, אולי בנט החדש הוא-הוא הצודק, אבל איך אפשר שלא לבוז למי שהדבר היחיד שהפריד אצלו בין האידיאולוגיה הקודמת לאידיאולוגיה הנוכחית, הוא שהנוכחית סידרה לו תפקיד ראש הממשלה עם שישה מנדטים? הרי צריך להיות עיוור כדי לא לראות שטענת ה"כל ישראל חברים" שאותה אימצו אנשי "ימינה" רגע אחרי הבחירות, הגיעה רק עם הצורך הפוליטי להתחבר לשמאל כדי לזכות בראשות הממשלה. הם לא היו שם קודם. קודם הייתה לבנט ולשקד ולכהנא עמדה הפוכה ב-180 מעלות. עמדה שהם רצו איתה שנים. מה יש להעריך בפליק-פלאק הזה שכל כולו נולד מצורך פוליטי צר?

בואו נישאר רגע עם הקריאות של בנט לאחדות, לחיבורים בין ימין לשמאל, לצורך להתרחק מהקיצוניים, ולאזהרות מ"גן הפלגנות" ומ"שורפי האסמים" המביאים חורבן. הרי בנט עצמו, הוא ולא אחר, היה ראש וראשון לתוקפים את נתניהו על רצונו לשתף פעולה עם השמאלנים. הרי בנט עצמו הזהיר כל השנים שאם ניתן את הכוח לנתניהו ולא לו, נתניהו ישתמש בכוח הזה כדי ללכת עם ציפי לבני, או עם בוז'י הרצוג, או עם עמיר פרץ, או עם עמרם מצנע. "רצון העם הוא ממשלה לאומית, ימנית, יציבה", קבע. צריך כאן "ממשלה בלי השמאל". אז איך הפכה אצלו פתאום ממשלת ימין ל"אסון"? ואיזו עיתונות רדודה וחסרת עמוד שדרה מוחאת כפיים לאיש כזה?

"גן הפלגנות" מסוכן? הרי לא היה גורם בשמאל הישראלי שבנט לא קידם את עצמו פוליטית תוך כדי ירי לעברו. את מי הוא לא כיסח? את התקשורת, את בג"ץ, את הקרן החדשה ("הם לא האחים שלי"), את הפרקליט הצבאי הראשי, את מפלגות השמאל, ואת נתניהו שהכניס אותן לממשלותיו. "מפסיקים להתנצל", הוא דרש מאיתנו, בימין.

ושלא תבינו אותי לא נכון. מותר לפוליטיקאי לשנות דעה. מותר לפוליטיקאי לחזור בתשובה. מותר לפוליטיקאי להסביר שלפתע ראה את האור. בשני תנאים. האחד, חזור למי שמכוחם הגעת לתפקידך, ושאל אותם אם הם ממשיכים לתמוך בך גם אחרי שבחרת בדרך אחרת. השני, גלה מעט צניעות לפני שאתה משתלח במי שעושים את מה שאתה בעצמך עשית עד אתמול, ובדרך שבזכותה הגעת לאן שהגעת, ואל תציג אותם כמי שמביאים לחורבן.

עיתונות שמתעניינת גם בעובדות, הייתה צריכה להפוך את נפתלי בנט, מהיום והלאה, לשם נרדף להונאה פוליטית. תראו מה עולל השיח הציבורי שלנו לאחד, רחמים כלנתר, שלפני 66 שנה נטש את סיעת הפועל המזרחי בעיריית ירושלים, תמך בראש העיר גרשון אגרון, וזכה בתפקיד סגן ראש העיר והממונה על ענייני הדת והתברואה. "כלנתריזם" אנחנו קוראים מאז על שמו למי שמתהפך כדי לזכות בתפקיד. אז אם האיש הזה זכה לאות קין על חבירה פוליטית שהקנתה לו את תפקיד האחראי על הדת והתברואה בעיריית ירושלים, איך צריך להגדיר מי שהמיר את כל תפיסותיו והבטחותיו כדי לזכות בתפקיד ראש ממשלה?

מה פתאום, יהיה מי שיגיד, בנט אומנם הפר את הבטחות הבחירות שלו, אבל לא המיר את דעותיו. הוא היה איש ימין ונשאר איש ימין. ובכן, זהו שקר שרבים מהעיתונאים מקפידים להדהד, ומשום כך חשוב לפרק אותו. ראשית, צאו מנקודת הנחה שיוסי ורטר ונחום ברנע וזהבה גלאון אינם מטומטמים. אם הם, כאנשי שמאל, מוחאים כפיים לנפתלי בנט, זה לא בגלל שהוא היה ראש ממשלה ימני. אני מקווה שעל זה לא יהיה ויכוח. אבל שימו את זה בצד.

בואו נחשוב רגע - אתם, שמסבירים שבנט נותר איש ימין - מה אומרת ההצעה שלו ללכת לממשלה שמבטיחה ששום דבר ממדיניות הימין לא יקודם כאן. את הכול נצטרך להניח בצד, כדי לאפשר את החיים הקואליציוניים המשותפים. את המאבק למען ההתיישבות, את המאבק על הזהות היהודית של המדינה, את המאבק לתיקון בית המשפט. את כל מה שבגללו אנחנו בוחרים במפלגת ימין ולא במפלגת שמאל.
ממשלה רחבה כזו יכולה להתקיים רק על סמך ההתחייבות, שניתנה גם בקדנציה הזו, שלא הולכים להחלטות שנויות במחלוקת. אז מה נשאר מבנט הימני, אם הוא מטיף עכשיו לממשלה שלא תוכל לקדם שום דבר שחשוב לימין? מה נותר מבנט הימני שתקף את נתניהו שלא פינה את חאן אל-אחמר, שהבטיח להסדיר את ההתיישבות הצעירה ביומו הראשון כראש ממשלה, ושנשבע בתעמולת הבחירות שלו שאיילת שקד תתקן את בג"ץ?

איך בדיוק אפשר יהיה לתקן? איך אפשר יהיה לעשות כאן משהו שחשוב למחנה הלאומי, בממשלה ששותפים בה מרצ והעבודה ויאיר לפיד ורע"ם? מה נשאר מכל האידיאולוגיה שאיתה רץ נפתלי בנט עשר שנים? מה נותר מהימים שבהם שימש כמנכ"ל מועצת יש"ע? ואיך אפשר, אחרי כל זה, להסביר שהוא לא שינה דבר בעמדותיו, כשהמציאות מוכיחה שלא נשאר דבר מעמדותיו? ואם נשאר משהו, אז הוא מודיע מראש שהוא מוותר בהתנדבות על הרצון לקדם אותו?

צריך להבין שבנט ניסה להנחיל כאן תודעה חדשה, לפיה ממשלה יכולה להיות טובה לימין, גם אם היא לא מבקשת להזיז את הספינה ולו מילימטר אחד ימינה. גם כשהיא מאפשרת לפלסטינים להמשיך להשתלט על אזורי C, שעל הצורך להילחם עליהם הוא עשה קילומטראז' ענק. גם כשהיא לא מתקנת דבר במערכת המשפט, שאת הצורך להילחם בפגמיה הוא מכר לנו מערכת בחירות אחר מערכת בחירות.

ובכלל, זה נחמד מאוד לשבת בממשלה אחת עם כולם. שהרי כולנו אחים, ואין טוב ואין נעים משבת אחים גם יחד. אבל בשביל מה אנחנו מטריחים את עצמנו לקלפי ביום הבחירות - ימנים ושמאלנים, דתיים וחילוניים, יהודים וערבים - אם לא כדי לקדם איזושהי אידיאולוגיה שאנחנו מאמינים בה? איזה מין משטר דמוקרטי הוא זה שבו הרוב מתבקש להיפרד מחלומו לכוון את המדינה לכיוון שבו הוא מאמין, לטובת קומזיץ משותף לכל החבר'ה?

וכשמדברים על טיפול ההמרה שהעביר בנט את עצמו ועל שינויי הכיוון התזזיתיים שלו, שבאו עם התפקיד, צריך לזכור שמדובר בעניין מתגלגל. בנט, שלפני הבחירות נשבע שלא ישב עם רע"ם ועם מרצ ועם העבודה ועם לפיד. בנט שאחרי הבחירות הסביר שנאלץ לשנות כיוון בלית ברירה, בדיעבד, בניגוד לכוונותיו המקוריות, כדי להציל אותנו מבחירות חמישיות. בנט הנוכחי כבר לא מדבר על בדיעבד. עכשיו הוא כבר בשלב הלכתחילה. עכשיו כבר הוא מצהיר ומסביר שאם יש אפשרות להקים ממשלת ימין ויש אפשרות אחרת להקים ממשלה עם השמאל ועם רע"ם, הוא מעדיף את האופציה השנייה. מה שהחל, לכאורה, כדוחק וכאילוץ, הפך לאידיאולוגיה.

אז זה באמת נחמד שהוא מצטלם אצל דנה ויס, כשחברי קיבוץ בארי השמאלנים משבחים ומהללים אותו. אבל מה זה אומר על האיש שנבחר בקולות הימין, כשבימין בזים לו, בעוד כספית וורטר וברנע וזהבה גלאון והקיבוצניקים מבארי גומרים עליו את ההלל? שהוא נשאר איש ימין? ובכלל, לא נראה לכם מגוחך שהעיתונאים שלא העלו בדעתם להצביע לו בבחירות, הם אלו שמנסים לשכנע כעת את מצביעי "ימינה" שבנט לא הפר את ההבטחות שנתן להם?

אני לא יודע מי תרם יותר לביטחון או לכלכלה כראש ממשלה, בנימין נתניהו או נפתלי בנט. בעניינים הללו, אין תשובות ברורות וחדות, בטח לא אחרי קדנציה קצרצרה שכזו. כל אחד יכול למצוא בקלות את הדוגמאות שישרתו אותו. בנט חוזר ומספר על בלוני התבערה שנגמרו, ושוכח את גל פיגועי הדמים ברחובות הערים. נתניהו מדבר על יוקר המחייה, ומתעלם מהמחיר שגבתה ההחלטה שלא להעביר תקציב.

את הנזק הגדול של ממשלת בנט, לפיכך, אין לבחון דווקא במעשיה, אלא יותר בנזק התודעתי שהביאה איתה. עד לפני שנה היה ברור לכולנו שממשלת ישראל לא יכולה להישען על מפלגה ערבית, שמטבע הדברים איננה ציונית. בא נפתלי בנט, ניתץ את המוסכמה הזו, ומינה ליו"ר ועדת הפנים את ווליד טאהא, מי שרואה בציונות "פרויקט אכזרי גזעני", מי שסבור שרוצחי היהודים שבכלא הם "אסירי חופש אידיאולוגים ואסירי מצפון ששילמו עבור מטרתנו הפלסטינית הצודקת", מי שבמבצע שומר החומות, כשאנחנו נלחמנו בטרור הערבי בעזה ובירושלים, הפגין עם הצד השני והאשים אותנו שאנחנו "מטמאים את אל אקצא", ומי שמבחינתו הפלסטינים, בניגוד ליהודים, הם "בעלי הארץ הזאת, ולא הגיעו אליה מרוסיה ואוקראינה".

במשך עשרות שנים לא היה צורך להסביר שתמיכה בטרור היא קו אדום. בא בנט, ולטובת צורך פוליטי צר, כרת ברית עם סעיד אלחרומי שהלך להזדהות עם הפורעים בעכו, אלה שרצחו ושרפו וביצעו מעשי לינץ' ביהודים, ועם מאזן גנאים, שעלה לרגל אל ראאד סלאח, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית.

אני שם בצד את כל מה שעשו אנשי רע"ם לפני שנכנסו לקואליציה עם בנט. אני מתייחס רק למה שעשו תחת שלטונו, כשהוא בוחר לעצום את עיניו. תהליכים תודעתיים לא מתרחשים ביום. הם מתבשלים אט אט. ובמובן הזה, נפתלי בנט הכניס את כולנו אל התבשיל הזה, שבו מתרגלים אט אט למציאות שבה אנטי-ציונים הם שותפים לגיטימיים, והישענות על תומכי פוגרומים ביהודים הם עניין שאפשר לחיות איתו.
וההתרגלות הזו, אל מה שעד אתמול נראה לכולנו אבי אבות הטומאה, היא החטא הגדול ביותר של נפתלי בנט ושותפיו. היא הפגיעה הקשה ביותר בתודעה היהודית, הציונית, הישראלית, הפטריוטית, המוסרית. ומהנקודה הזו אין אפשרות לשוב לאחור. מה שהפכת לכשר, לא יהפוך שוב לטרף מחר בבוקר. וכל זה, מבלי לשכוח שמי שהחל בהכשרתה של רע"ם היה בנימין נתניהו.

אבל זה לא נגמר פה. בחסותו של בנט, נאספו להם לתוך הממשלה הזו, שונאי המתנחלים הגדולים ושונאי החרדים הגדולים ומי שהיו היריבים הגדולים ביותר של מפלגת האם שלו כשזו נאבקה על זהותה היהודית של המדינה. בנט אסף את כל אלה משולי הפוליטיקה הישראלית, והעניק להם מקום של כבוד ליד שולחן הממשלה והקבינט, כמו שאף אחד אחר לפניו לא עשה.

מהנקודה הזו, כשהם טינפו על "אלימות המתנחלים", הוא לא היה יכול להשיב להם, פן יפילו אותו. מהנקודה הזו, כשהם הרימו מהקרשים את אבו מאזן, מי שמממן רוצחי יהודים, ועלו אליו לרגל, והעניקו לו כבוד ויקר, והזמינו אותו לביתו של שר הביטחון, הוא לא היה יכול להתווכח איתם, שמא יפילו אותו. מהנקודה הזו, כשהם דרשו ממנו להפסיק לטעת עצים בנגב, הוא נאלץ להתקפל. מהנקודה הזו, כשרע"ם עשתה שריר, כשהיא מחזקת את עלילת השקר של "אל אקצא בסכנה", עלילה שהביאה לשפך של דם יהודי רב, הוא נאלץ לשתוק, בידיעה שגורלו בידם. הנזק התודעתי שמשאיר אחריו נפתלי בנט במובנים האלה, גרוע יותר מכל פעולה שעשה או לא עשה, או מכמה יחידות דיור שבנה או שלא בנה. ומי שלא מבין שאוסלו לא נולד יש מאין, אלא היה סופו של תהליך ארוך של שטיפת מוח - לא יבין גם את הנזק האדיר שיצר בנט בשנה האחרונה.

ועוד שלוש הערות אחרונות:

1. במשך תקופה ארוכה שמענו ביקורת עיתונאית בוטה וחריפה ביחס למי שהפעילו לחץ והפגינו נגד חברי הכנסת עידית סילמן וניר אורבך. סליחה על השאלה, אבל אם מישהו מקים אוהל מול הבית של אורבך ודואג להזכיר לו מדי יום את הבטחות הבחירות שהוא מפר, משהו לא בסדר איתו? האם יכול להיות שפספסתי איזושהי הודעת עדכון על כללים חדשים בדמוקרטיה? ומה ההבדל בין מי שהפגינו נגד אורבך, למי שהפגינו בבלפור נגד נתניהו, והגיעו שוב ושוב, ועשו רעש, וקראו קריאות ולחצו על נתניהו שיילך? ובכלל, איך הפכו המפגינים נגד אורבך וסילמן לאנשים רעים, בעוד מפגיני בלפור הוצגו כאן במשך תקופה ארוכה כפרצוף היפה של חופש ביטוי? היו פה ושם כמה מפגינים שעברו את גבול הטעם הטוב? נדמה לי שגם בבלפור לא חסרו כאלה.

2. כשבנט מסביר ש"בדיעבד, הייתי צריך לחבק את סילמן, להגיד לה 'זה בסדר', ולהיות איתה יותר". עם יד על הלב, אם לא היה מדובר בו, לא היינו רואים באמירה הזו שוביניזם מכוער? מה, מדובר בילדה מטופשת וחסרת דעת שכל מה שהיא צריכה בחיים זה חיבוק מרגיע? אם זה היה מגיע רק מכיוונו של בנט, ניחא. אבל תראו כמה פרשנים מהדהדים את הקשקוש הזה, שלפיו שהממשלה הזו נופלת רק בגלל שבנט לא הקדיש מספיק זמן כדי ללטף את עדר המטומטמים מהמפלגה שלו.

3. ומילה אחרונה על ראש הממשלה החדש, יאיר לפיד, ועל הדיווחים העיתונאיים הרומנטיים שסיפרו על האופן המרגש, האוהב, וההוגן שבו העביר לו בנט את השלטון. "הוא עמד לצידי ועמד בכל מה שהוא הבטיח לי, ומגיע לו", אמר ראש הממשלה היוצא. לפני כשנה, נשאל בנט על ידי מי שנשאל אם הוא סומך על לפיד. אם יישן טוב בלילה כשלפיד יהיה ראש ממשלה. בוא נעבור לשאלה הבאה, ביקש. ראשות ממשלת ישראל איננה מתנה חביבה לחברים הגונים, וגם איננה משחק ילדים שמעניקים למישהו לשלושה חודשים. נתת לו מילה והחלטת לעמוד בה? ובכן, נתת הרבה מילים להרבה אנשים ולא עמדת באף אחת מהן. נשבעת לאזרחי ישראל שאם יתנו לך את קולם, לא תשתמש בו בשום מקרה כדי להפוך את לפיד לראש ממשלה. שבעה מנדטים גם האמינו לך כשאמרת את זה. תהרגו אותי אם אני מבין איך אחרי כל אלה, מצליחים עיתונאים להציג את נפתלי בנט כאיש הגון, ולא כאחד השקרנים הגדולים שידעה הפוליטיקה הישראלית.