באחת מקבוצות הפייסבוק להשכרת דירות בתל אביב, כמה שבועות עוד לפני שהוקמו מחדש אוהלי המחאה, פרסם אחד הגולשים פוסט שבעיני רבים אולי היה נראה כ"הטרלה" אך בדבריו נמצא הרבה עומק דווקא. הגולש, גיא קמלמכר, הציע לצעירים להעתיק מידית את מגוריהם למצפה רמון, ולהקים בה אלטרנטיבה מדברית במרחב העצום.
מלבד להורדת גיל הסבסוד לגני הילדים ל-3, ושליחת מובילי המחאה לכנסת (שבינתיים סיימו את דרכם גם שם), בין הועדות שהוקמו, התוכניות וההבטחות, לא נשאר הרבה בסל התוצאות מאותה מחאה עצומה. אולם, דווקא ברמת הנגב, השאירה המחאה חותם בדמות יישוב קהילתי חילוני-דתי, שהוקם כגרעין התיישבות באותם הימים כמחנה זמני. כמעט עשור לאחר מכן, הוכר המחנה באופן רשמי כיישוב וכיום ישנן עשרות משפחות ברשימת ההמתנה שמעוניינות להגיע ולהתגורר בו.
צעירים אמביציוזיים, שבאו מכל חלקי הארץ לעשות התיישבות וציונות על פי חזונו של הזקן, וליהנות מחיים קהילתיים שכולכם מכירים את כולם, וכולם עובדים יחד למען מטרה טובה ומשותפת. ללא פקקים, בעיות חנייה, מדרכות מלאות בכלי רכב זעירים; ללא רעש ודוחק, פיח אוטובוסים ועוד. וגולת הכותרת, את נוף המגדלים העירוני והמודרני, ניתן להמיר בדיונות המדבר של הטבע. אבל זו לא רק התפאורה והתנאים שההתיישבות בנגב מאפשרת, זו גם צורת חיים. המחאה החברתית חיזקה אצל רבים את הצורך בקהילה, מעטפת חברתית ושותפות ערכית. כך הקימו אנשי שיזף קהילה מעורבת של ציבור דתי וחילוני.
אין ספק. זהו אינו ולא יכול להיות חלומו של כל אחד. וחשוב להבהיר - הקמה גם של כמה יישובים בכל חבלי וחלקי הארץ, היא אינה הפתרון למצוקת הדיור בישראל. מאז 2011 מצוקת הדיור התעצמה דווקא בגלל הזנחה והיעדר קידום תוכניות רלוונטיות כוללניות. הכלל הפשוט והידוע לכל הוא, שמשום מה נתקע בגלגלי הבירוקרטיה הישראלית הוא הגדלת ההיצע - במרחב העירוני והכפרי, במרכז, בנגב ובגליל. לאנשים שונים יש העדפות שונות, וככל שמדינת ישראל תשכיל להרחיב את היצע צורות ההתיישבות והמגורים, ותרחיב את ההתיישבות הכפרית - יהיה בכך כדי להפחית מהביקוש לדיור בהתיישבות העירונית במרכז הארץ.
ממש כמו שיזף אחרי מחאת 2011, בימים אלה קבוצה נוספת של צעירות וצעירים חלוציים מתיישבת ביישוב ניצנה שהקמתו אושרה סופית בממשלה לאחרונה. זאת החלטה היסטורית שחיכינו לה המון זמן. כמה? הקמתה של הקהילה החינוכית במקום על ידי לובה אליאב התרחשה לפני 40 שנה והחלטת הממשלה הראשונית על קידומו של האזור שעל פיה אושרה ההצעה הנוכחית הייתה בממשלתו של שרון המנוח בשנת 2001. וסוף סוף, אפשר לומר בגאון כי ניצנה היא הבשורה הנוכחית לכל מי שמחפשת מגורים עם קהילה, תחושת שייכות ונוף מדברי נדיר ביופיו בחולות הבתוליים של האזור.
לצד החלטה חשובה זו, ממש לאחרונה הממשלה גם החליטה על הגדלת מסוף במעבר הגבול למצרים הצמוד לניצנה - מהלך אשר ייצור עוד מקומות תעסוקה רבים באזור. עוד יש לציין את התוכניות להפיכת מתקן הכליאה לשעבר "חולות" אשר גם נמצא באזור, למרכז יזמות מסחרי ותיירותי. כשמחיר הקרקע הוא רק 200 אלף ₪, הקהילה חמה ותומכת ורמת החינוך גבוהה, אני משוכנע שפיתוח פתחת ניצנה על ידי התוכניות הללו שצוינו ועוד אחרות שאנו עובדים עליהן, יגרמו לאלפי משפחות צעירות להתעניין במגורים בנגב בכלל בפתחת ניצנה בפרט.
עקירת הבית והמשפחה למקום חדש היא אינה דבר קל ופשוט. בטח, כאשר מדובר במרחב שונה שאינו מוכר ועשייה כמעט מאפס. לא כל אחד רוצה או יכול להיות חלוץ. אבל למי שהרעיון הזה קוסם לו, שיידע שהאפשרות הזאת קיימת ואנו שואפים כאן לקדם את כל האזור בכדי שיהווה עוגן התיישבותי משמעותי. וכך ניצנה, אולי תהיה ה"שיזף" של המחאה הנוכחית. במונולוג שלה ב"כאן", טענה צליל אברהם כי "לעבור לפריפריה כי דמי השכירות בגוש דן רק עולים - זו לא תשובה לגיטימית." עם אמירתה זו אני יכול להסכים, ורק לציין ליד כי זאת כן יכולה אפשרות טובה ללא מעט אנשים.