דבר טוב קרה היום (ראשון) ברקע התפזרותה של הכנסת. ועדת השרים אישרה מתן רציפות לחוק של יעקב אשר להחלפת המונח "נכה" בביטוי "אדם בעל מוגבלות", כדי שהליכי החקירה לא יפוגו והחוק יוכל להיכנס לספר החוקים בכנסת הבאה. כבר מזמן אמרתי שצריך להפסיק את השימוש במונח המתייג והסטיגמטי הזה. במקום "נכה" יבוא "אדם עם מוגבלות". במקום "נכות" יבוא "מוגבלות".
קודם כל אדם - אחר כך מוגבלות. לא מגדירים אדם על פי נכותו, גובהו, משקלו, צבע עורו, מינו או דתו. נכה הוא מונח סטיגמטי, ומפלה. הצעת החוק הזו היא מהחשובות שאנחנו מכירים. למה? כי היא מתקנת עוול. היא נלחמת באפלייה כלפי אנשים עם מוגבלות. ואותנו - כהורים לילדה עם צרכים מיוחדים - זה ממלא תקווה.
עכשיו תראו, השימוש במונח "נכה" מפריע לנו כי זו לא סתם "טרמינולוגיה". זו מהות. ישראל היא המדינה היחידה מבין המדינות המערביות הנאורות שמשתמשים בה עדיין במונח הסטיגמטי והמתייג הזה. "נכה" מגדיר אדם על פי נכותו, בתיוג, בצורה שונה בצורה שלילית וסטיגמטית.
אני לא מכיר "נכים". אני מכיר אנשים עם מוגבלות, או אנשים עם צרכים מיוחדים. מעציב אותי שיש גורמים שממשיכים להנציח את הסטיגמות באמצעות שימוש במונח הזה. יש בישראל יותר ממיליון אנשים, ילדים ובני נוער עם מוגבלות שכלית ("מפגרים" בשפתם); על הרצף האוטיסטי ("אוטיסטים"); עם מוגבלות נפשית ("חולי נפש"); עם קשיי דיבור ("מגמגמים"); נמוכי קומה ("גמדים") ועוד. הם שותקים כי קשה להם להילחם ולצעוק - אבל הם נפגעים וזה פצע גדול בלב שלנו.
לא מזמן התפרסמו תוצאות מזעזעות של סקר שלפיו 90% מההורים בישראל היו מעדיפים שבחוגים של הילדים שלהם לא יהיו ילדים עם מוגבלות. לנו, ההורים המיוחדים, זה היה אגרוף לבטן. וזו לא "סתם מילה שמשתמשים בה". למילים יש כח. הן משנות מציאות. הן קובעות תפיסת עולם. את היחס שלנו לאנשים עם מוגבלות. המילים והמונחים מקבעים סטיגמות ודעות קדומות. מנמיכות את הציבור החשוב והעוצמתי הזה. המונה נכה מציג אנשים כחלשים. והם לא.
כשאני רואה אדם שמשתמש בקביים, בכסא גלגלים אשה חירשת או עיוורת. כשאני פוגש מישהו עם מוגבלות נפשית או הנמכה קוגניטיבית, או מישהי על הרצף האוטיסטי - אני לא תופס אותם כנכים אלא כאנשים שיש להם מוגבלות או צרכים מיוחדים. קודם כל אנשים, ורק אחר כך הם עם מוגבלות או צרכים מיוחדים.
אנחנו ממילא צריכים להילחם במערכת בכל רגע מחיינו. אנחנו ממילא חיים בחרדה על מה שיהיה עם הבנות והבנים אחרי שכבר לא נהיה כאן. אנחנו ממילא צריכים להקדיש מחשבה בכל פעם לפני שיורדים עם הבן או הבת לגינת המשחקים. כל אקט הכי קטן של אלימות פיזית או מילולית של הבת או הבן משויך אוטומטית למוגבלות או לצרכים המיוחדים ולא להיותו ילד. אנחנו נאלצים להילחם בסטיגמות ובדעות הקדומות של החברה הישראלית. אנחנו אלה שיודעים שהבנים והבנות שלנו לא רצויים בצבא, ואולי גם בשוק העבודה. אנחנו האנשים שהמדינה לא סופרת אותם ממטר.
אז הנה, חברי כנסת בוחרים להילחם בסטיגמות, בדעות הקדומות ובאפלייה ולמחוק מספר החוקים שלנו את המילה השלילית הזו, "נכה". ובעיני - הם עושים מעשה מנהיגותי, כי הרבה פעמים דווקא אלה שאמורים להיות המנהיגים שלנו, שאמורים להילחם יחד איתנו על שילוב, הכלה, שוויון, להיאבק בסטיגמות ובאפליה, דווקא הם, באימרותיהם, מנציחים אותן.
ואלו לא "סתם מילים שמשתמשים בהן". למילים יש כוח. הן משנות מציאות. הן קובעות תפיסת עולם ואת היחס שלנו לאנשים עם מוגבלות. המילים והמונחים מקבעים סטיגמות ודעות קדומות, מנמיכים את הציבור החשוב והעוצמתי הזה. המילים מציגות אנשים כחלשים. והם לא.
לפני כמה שנים הרצינו בוושינגטון, ארה"ב, על שילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה. דיברנו עם מומחים בינלאומיים בתחום. מי שמעז להשתמש במונח Disabled או handicapped (נכה באנגלית) מקבל מבטים זועמים והערות. ובצדק. המונח handicap - נכה באנגלית - משמעותו מכשול או מעצור. כך גם cripple או invalid.
כדאי גם למדינה להחליט מה המונח: המטה לשילוב אנשים עם מוגבלות במשרד הכלכלה. נציבות שוויון לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים. אבל בטפסים ובחוק - נכה. למה לא לקרוא לנציבות במשרד המשפטים "נציבות שוויון לנכים"? כי זה לא תקין. אז די. נמאס השימוש הדוחה במוגבלויות ללעג ולהשמצה.
מי שקורא לאנשים "מפגר", "אוטיסט", "גמד" וכדומה הוא גזען בדיוק כמו מי שקורא לאנשים "יהודון", "נקבה", "כושי" ו"ערבוש". הילדים שלנו, אלה עם הצרכים המיוחדים, צריכים לקבל שוויון זכויות והזדמנויות גם במונחים שמשתמשים בהם.