וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

היריות הראשונות שבישרו את השואה: 100 שנים להתנקשות בוולטר רתנאו

מרדכי חיימוביץ

עודכן לאחרונה: 25.6.2022 / 16:55

הוא ראה בעצמו חלק מהעם הגרמני, הקפיד להכריז על יהדותו, הזהיר ממלחמת העולם הראשונה ולקח על עצמו לנסות לעזור לארצו בשנים הקשות שלאחר מכן

ולטר רתנאו. Hulton Archive, GettyImages
רתנאו/GettyImages, Hulton Archive

"אני גרמני ממוצא יהודי, עמי הוא העם הגרמני, ביתי הוא אדמת גרמניה, אמונתי היא האמונה הגרמנית העומדת מעל הדתות השונות". נשמות סותרות באישיות אחת קרועה בונות כאן סיפור על ייסורי ולטר הצעיר. ולטר רתנאו היה היהודי שהגיע למשרה הגבוהה ביותר אי־פעם בגרמניה. לאחר תבוסתה במלחמת העולם הראשונה מונה לשר החוץ וביקש לשקמה, להשיבה אל משפחת העמים.

היום לפני 100 שנה (24.6.1922), כשהוא בן 55 בסך הכל, נקטל מכדורי שלושה מהימין הרצחני, אויבי רפובליקת ויימאר המקרטעת. רצח רתנאו טלטל ארץ שסועה. יותר ממיליון ברלינאים לא התעייפו מלעמוד בגשם שוטף כשארונו של רתנאו נישא בשדרת אונטר דן לינדן. כאילו חשו הרגליים את מה שהראש עוד לא היה מסוגל לתפוס - שההתנקשות הזאת היא דגל שחור, תמרור מדמם. עשור ועוד מספר חודשים אחריה, אוסטרי עם שפמפם ומבט תזזיתי יצעד ללשכת הקנצלר.

זאת הייתה טרגדיה ברלינאית שהתחילה במערכה האחרונה. האקדח שירה ברתנאו בישר שבבטנה של גרמניה כבר התרוצץ העובר המפלצתי שיגיח באושוויץ. חמישה ימים לאחר שנרצח, קלגסי ימין פצעו אנושות את מכסימליאן הרדן, יהודי מומר ועורכו של רתנאו בעיתון "צוקונפט". במינכן, היטלר כבר נחשב לגורם פוליטי משמעותי. בעלי אחוזות וראשי כנסייה ריפדו אותו במארקים.

שנים לפני דכאו, מחנות הריכוז כבר נכחו בתודעה הגרמנית. ב־1904, כששבט הררו במערב אפריקה התקומם על גזילת אדמותיו, טבחו בו המתיישבים הלבנים והצבא הגרמני. השורדים נידונו לרעב ולעבודת פרך במחנות ריכוז במדבר. רתנאו היה בין הבודדים שהזדעזע. "הטיפול בבני ההררו היה כרוך במעשי הזוועה הנוראים ביותר", כתב.

הוא היה איש "בעל מחשבות", כהגדרת נחום סוקולוב בספרו "אישים", "ריחף בעולם האצילות וההיגיון". הרעיונות, האפשרויות, ההתבוננות ליוו אותו בכל. גם בדקות הממושכות מול הראי כשבחר חולצה צבעונית ועניבה תואמת. "בעל גולגולת פיניקית", תיאר אותו הסופר האוסטרי רוברט מוסיל, "איני יודע איך נראה חניבעל, אך הוא הזכיר לי אותו". רתנאו עצמו לא התפעל מאומן המלחמות מקרתגו אלא מהיונקרים, האצילים הפרוסים הצעירים "זהובי השיער".

"כיהודי נע בין תיעוב עצמי לגאווה פנימית עמוקה", מנתחת שולמית וולקוב בספרה המלומד "ולטר רתנאו, טרגדיה יהודית גרמנית" (הוצאת עם עובד, 2014). הוא טען שהיהודים ישרדו רק אם יתבוללו אך ראה בהתנצרות בגידה מוסרית. גם כשזהותו הייתה ידועה לשומעיו נהג להכריז כבר בהתחלה: "אני יהודי". כרוצה להניח על השולחן את המטען העודף שהוא נושא, את נתון היסוד שעליהם להביא בחשבון.

כיהודים דגולים אחרים - זיגמונד פרויד, סטפן צוויג, מקס ריינהרדט, קורט טוכולסקי - ראה את קיומו בגבולות ה"קולטור", התרבות הגרמנית. חתרן בלתי נלאה אל ה"בילדונג", אותו עידון עצמי, אותה בניית אישיות מעוצבת על ידי העמקה תרבותית. הוא היה מיליונר שכתב מסות פסבדו־קומוניסטיות, טייקון שניהל ישיבות עסקים ובמהלכן הקריא שירים, תעשיין שלא עסק רק במתכות אלא גם התבטא על בד הציור. האקספרסיוניסט הנורווגי אדוורד מונק שראה את עבודותיו אמר לו פעם: "הציורים שלך טובים הרבה יותר מאלה של לסר אורי (צייר יהודי־גרמני)".

אדולף היטלר. Hulton Archive, GettyImages
האקדח שירה בישר על העובר המפלצתי שיגיח באושוויץ. אדולף היטלר/GettyImages, Hulton Archive

יכולותיו הסותרות עשו אותו בלתי מפוענח ובלבלו אפילו את חבריו. הוא העריץ את המודרנה אך גם סלד ממנה. צבר נכסים דמיוניים אך טען כי הוא מוקיר את הרוח, היה איש מעשה אך ביקש להיות מוערך בזכות הרהוריו הפילוסופיים והווירטואוזיות הספרותית. סגולותיו המתנגשות כאילו ביטלו זו את זו והעמידו את סכום הפרסונה שלו על נקודת האפס. את אופיו של גיבור ספרו "האיש ללא תכונות" תפר רוברט מוסיל על פי תבנית אישיותו של רתנאו.

כישוריו החברתיים היו דלים. סגנונו היה מטיפני, שלל ממנו את היכולת להביע רגשות. "החיים במחיצת אנשים רגשניים", כתב פעם לאמו, "לימדו אותי להישמר מהגזמה". ההתכתבות עם אמו - לעתים בעברית רצוצה - תקיף את כל חייו של רתנאו. בחיקה יפרוק את סודותיו, יפקיד את מטען תלאותיו. כבר בלידתו הוקסמה מתילדה רתנאו מוולטר היפה והחכם שלה. עד קצו תנשום דרך ריאותיו, תהיה מסורה לו יותר משהייתה לאחיו אריך ולאחותו אדית. כשבא לעולם (29.9.1867) אביו אמיל טרם התעשר ונאלץ לעבוד קשה. "שירת עריסתו של ילד הפלאות", כתב נחום סוקולוב, "הייתה הלמות הפטישים, הגלגלים והמטילים".

אבל אחרי היריד העולמי בפריז עלה אמיל רתנאו על שביל הזהב, במובן הכי גשמי של ההגדרה. הוא רכש את הפטנט של תומאס אדיסון והיה לאחד ממייסדי תעשיית החשמל בגרמניה. המעבר לחשמל פתח בגרמניה תקופה בדיוק כמו בארצות הברית.

המכונות התחילו להפגין נוכחות מוגברת, והצורך בידיים עובדות פחת והלך. אמיל רתנאו הקים את אימפריית AEG, שתעסיק כ־70 אלף עובדים, ומיד הכריז: "החשמל הוא כוח הטבע של המאה ה־19". רתנאו האב סיפק מאור ורכבות חשמליות לגרמניה כולה, גרמניה גמלה לו בתואר: "ביסמארק של תעשיית החשמל". בנו סיים בעת הזאת לימודי פיזיקה, כימיה ופילוסופיה באוניברסיטת שטרסבורג, אך בסיומם נחתה עליו אכזבת חייו.

בגרמניה זכו בוגרי אוניברסיטה להקלות בשירות הצבאי. שנה אחת במקום שלוש. אבל מיהודים - בניגוד לשאר - נמנע מלקבל דרגת קצונה. הגזירה ודאי פגעה ברבים, אך את רתנאו ממש טלטלה. הוא התקשה לשאת את הכאב וכמו תמיד כתב לאמא: "בראשית חייו של כל יהודי גרמני מגיע רגע כאוב שאין הוא יכול לשכוח. הרגע שהתחוור לו שהוא נכנס לעולם כאזרח מדרגה שנייה". אבל אין הוא מתיר לעלבון לשתק אותו. הוא דבק בהחלטתו לעשות את זה. ללכת בעקבות אביו ולהיות תעשיין ואיש עסקים.

"נראה שבתקופה הזאת", כותבת פרופ' וולקוב, "רתנאו גם החליט להישאר ברווקותו". זאת לא הייתה הכרעה מפורשת, ובמכתביו אין הסבר. ייתכן שלאחר שנרצח דאגה אמו להסיר מהם פרטים אינטימיים. בהתכתבותם הזכיר הבן רק פעם נישואים. זה היה כששב מלימודיו בשטרסבורג וחיפש דירה בברלין, "מקום של קבע עד שיגיע היום המאושר של נישואיי". פרשות אהבים מוזכרות פה ושם, אך הן הסתיימו בלא כלום, וזהותן של הנשים מעורפלת. רק נוכחותה של אחת ברורה ובלתי מוכחשת.

לילי הייתה אשתו הצעירה של פליקס דויטש, יד ימינו של האב אמיל ב־AEG. אבל גם את הקשר איתה אפשר להגדיר רק כ"כמעט רומן". "מה את רוצה ממני?", כתב לה פעם והגיב כנראה על טענותיה בדבר קרירותו, ריחוקו, רגישותו החבויה. כמה מהביוגרפים של רתנאו טענו שיחסיו עם לילי לא ראו מיטה משום שהיה הומוסקסואל. קשר עם אישה נשואה היה תחבולה מוכרת שבה השתמשו להסתיר אהבת גבר לגבר. אלא שלהימנעותו של רתנאו הייתה עוד סיבה. רומן של ממש עם אשת איש אמונו של אביו היה מחולל קרע בחברה. בסופו של דבר אין מידע אם רתנאו העדיף גברים. ואם העדיף, ודאי השתדל מאוד להסתיר זאת. הצירוף של יהודי והומוסקסואל עלול היה להרוס הקריירה.

את הקריירה הרצינית שלו בתחום הספרות בחר לפתוח בהתקפה חזיתית על יהודי גרמניה. "שמע ישראל" הוא מאמר קצר נגד יהודים שלא השכילו להיטמע כראוי בחברה הגרמנית. רתנאו הצהיר בתחילת דבריו שהוא יהודי והתנפל מיד על היהודים שהיגרו ממזרח אירופה. "שחיים בגטו סמוי מן העין (והם) נטע זר בגופה של האומה הגרמנית". הוא קונן על כך שכל היהודים נראים אותו דבר. "מבנה גופם רופס ולא אתלטי. התנהגותם מרושלת ועצלה. עליהם להאריך את גפיהם וליישר את אפם. לאחר שתיווכחו במבנה הגופני שלכם - כתפיים מוגבהות, כפות רגליים מגושמות, גזרה שמנה ובלתי ספורטיבית - תוכלו להתחיל לעבוד במשך כמה דורות על לידתכם מחדש מבחינה גופנית".

ב"שמע ישראל" הצטייר רתנאו כאנטישמי, והוא היה מודע לכך. שונאי יהודים מחאו לו כפיים. יהודים האשימו אותו בשנאה עצמית. "אפילו יש בטענה מידה של אמת בזמן המדובר", כותבת פרופ' וולקוב, "היא רחוקה מלמצות את העניין". גישתו של רתנאו מבטאת את הצורך הדחוף שלו להתקבל, את תסכולו העמוק מכך שמאמציו לא צלחו והוא נותר בחוץ. אף שהאשים את היהודים במר גורלו, לא התערערה התעקשותו להישאר יהודי. מרטין בובר גרם לו לחזור ללימודי העברית שזנח בנעוריו, הוא פרסם כמה סיפורים תלמודיים עם פרשנות ומימן את ההוצאה לאור של האנתולוגיה הגדולה "ממקור ישראל: סיפורי עם יהודיים קלאסיים" מאת מיכה ברדיצ'בסקי.

ב־1901 כתב הרצל ביקורת נלהבת על מאמרו של רתנאו, "הפיזיולוגיה של העסקים". המחבר הזכיר לו שהוא שכתב גם את "שמע ישראל". חוזה המדינה נבוך. תחילה ניסה לחמוק, אחר כך הודה שהמאמר הכעיס אותו ולבסוף קבע שהוא מסכים עם כמה הנחות אך לא עם המסקנות. הרצל ניסה לגייס את רתנאו לעניין הציוני אך שמע ממנו "לא, תודה". יהודי גרמניה הם שבט, נימק. "כמו הסקסונים והבווארים". לחבריו סיפר רתנאו: "הוא (הרצל) מציע לי תפקיד של שומר ציון בתנאי שאקלל את ישו בכל שבת ב'נויה פרייה פרסה' (עיתון אוסטרי חשוב)". הרצל מצדו לגלג על רתנאו, שדרש מהיהודים להאריך את גפיהם וליישר את חוטמם.

אלברט איינשטיין. לשכת העיתונות הממשלתית
ידידי אמת. אלברט איינשנטיין/לשכת העיתונות הממשלתית

ולטר רתנאו הסתער על הסצינה התרבותית של ברלין. מועדון הלבבות הספרותיים נאלץ להתהפנט. הנה איל הון שנע במיומנות בין אגסי החשמל הבהירים מתוצרת AEG לבין משנת דיוגנס האתונאי. ארוחות הבוקר, ארוחת הערב, ההצגות בשעות הקטנות והמסיבות שאחריהן. בכל מקום רצו את רתנאו. התגנדרו בנוכחותו. והוא פיטם אותם בידענות שלעתים התקשו להכיל. הם ביקשו תשובה וקיבלו נאום, הם חיפשו תוכן וחטפו הפגזה, הם חתרו לאמירה וזכו לשלל משלים. הביקורתיים טענו שקשה להתחבר אליו, לפתח איתו חברות אמת. המרושעים הרעיפו עליו כינויים סרקסטיים כמו "ישו בפראק", "הנביא בטוקסידו", "יהוה אשר ליד שולחן הקפה".

ההתכנסויות האריסטוקרטיות האלה הקפיצו אותו לסיפונה הרעוע של ממשלת ויימאר. באחת הפעמים שאירח בביתו מגיע הקנצלר ברנהרד בילוב. ברוב טקס רתנאו הניח את ימינו על חזהו וכהרגלו הצהיר בקול רם ומתנגן: "הוד מעלתך, קודם שתואיל לשמוע אותי, ברצוני להבהיר משהו, ובעצם להתוודות: 'הוד מעלתך, אני יהודי'". שיחה כנה התפתחה בין השניים. בעקבותיה צורף רתנאו לפמליית הקנצלר במסעו למושבות הגרמניות באפריקה. הוא הרשה לקסם לסחוף אותו. האנשים, הצבעים, הנופים, על כולם התפייט ביומנו.

"רשת של אור ירח על פני המים", השתפך כאשר התקרבה ספינתו לנמל פורט סעיד. "זרקורי ספינות מאירים הרחק בחיק התעלה: קרבים, מתרחקים". אל תיאורי החי והצומח הסתננה גם זהותו היהודית: "סצינה תנ"כית, דמויות של ערבים מימי קדם. ראשים של נביאים, לידי עומד ישעיהו - נמוך, מחודד, כהה". בשובו הוא דיווח לקיסר: "חינוך לקולוניזציה יפתח בפני הנפש הגרמנית כר פעולה ההולם את ייעודה הגשמי". אבל בשלב מסוים הרגיש שהפוליטיקה תוקעת אותו ושב לתעשייה.

לצד עבודתו תכנן את הווילה המלכותית בגרונוולד. ימים יפים ראה בין קירותיה, כפי שהעיד הסופר הווינאי יוזף רות: "בין ספרים דגולים וחפצים נדירים... חפצים נצחיים נשגבים... מוקף עדויות מהעבר האנושי, חוכמה אנושית, יופי אנושי, כוח אנושי וסבל אנושי". מכיוון שלא היה נשוי, נאלץ לארגן לבדו את האירוח. והיו אורחים שממש לא שבעו נחת ומזון, כפי שאחד מצוטט אצל שלומית וולקוב: "ארוחת הערב שהוגשה הייתה כה דלה בכמות ובאיכות שאחרי ההתנסות הראשונה בדגים, בצלעות הכבש ובכיסנים, כולם (רק) העמידו פנים שהם אוכלים".

בקיץ 1914 שומטת האצולה הברלינאית את גביעי השמפניה. אירופה נגררת לקדחת מלחמה, ורתנאו הוא אחד הבודדים שחוזה את תוצאותיה המחרידות. הוא מזהיר שהמלחמה תארך שנים ותגבה מחיר כלכלי ואנושי איום. שמונה ימים לפני שתאחז האש ביבשת דחוף לו להשמיע את נבואתו גם באוזני הקנצלר. "בעלי הברית שלכם פושטי רגל, הישמרו ש(האוסטרים) לא יפתיעו אתכם", מצטט אותו עמוס אילון בספרו המופתי "רקוויאם גרמני" (הוצאת דביר). הקנצלר הרגיע שממשלתו שולטת בעניינים, אך רתנאו רחוק מלהירגע. "הוא נראה נואש כמי שעומד ליד מיטתו של גוסס", העיד אחד מחבריו.

עד לרגע האחרון התנגד למלחמה. באחת השיחות על האפשרות שתפרוץ הגיע עד דמעות. כשפרצה הגיב בכאב עמוק. "חיוורון נורא התפשט אז בפניו", תיאר המחזאי גרהרט האופטמן ששהה במחיצתו. "אפשר היה למנוע את האסון הנורא שיהרוס את המדינה לדורות", חזר ומלמל. אבל באותו יום ממש, מצו אישיותו האמביוולנטית, התעורר היהודי הנפחד שבו. זה שחייב להפגין את נאמנותו לריבון שתחת כנפיו הוא חוסה.

במכתב חנופה בהול לקנצלר הקיסרי הציע את שירותיו למאמץ המלחמתי "בכל תפקיד שהוא". הוא פירט את שליטתו בצרפתית, אנגלית "וקצת איטלקית", הזכיר את שירותו הצבאי כרב־טוראי לפני כ־30 שנה. אבל רק איש אחד העמיד בקנאות רבה ממנו את נכונותו "ללכת עד הסוף למען המולדת".

פריץ האבר היה יהודי מומר ועמיתו של איינשטיין במכון המחקר ע"ש הקיסר וילהלם. הוא זכה בנובל על שהמציא את האמוניה הסינתטית, שחיונית לייצור דשנים וחומרי נפץ. כתרומה למאמץ הצבאי ייצר גזים רעילים ששימשו את הגרמנים במלחמת הגזים האכזרית.

הלוויתו של ולטר רתנאו. Hulton Archive, GettyImages
הלוויתו של רתנאו/GettyImages, Hulton Archive

הוא גויס בדרגת סרן ולבוש מדים יצא לחזית לבדוק את יעילות המצאותיו הנוראיות. באחד הלילות שב לביתו ולאחר ריב נורא, אשתו קלרה התאבדה באקדחו הצבאי. השמועה אומרת שלא יכלה לשאת את המלחמה ואת תפקידו של בעלה בה. למחרת מותה שב האבר לחזית ונשאר שם כמעט עד לכניעת גרמניה. שמו הוכנס לרשימת פושעי המלחמה של בעלות הברית והוא לקה בהתמוטטות עצבים.

רתנאו לא היה מוכה אמוק פטריוטי מהסוג הזה. ההרעשות שלו היו על הנייר. בתזכירים לממשלה הציע שגרמניה תספח שטחים חיוניים במערב, שתגזור פיצויי עתק על אויביה, שתפציץ מהאוויר את לונדון, שתכפה על כמיליון בלגים ופולנים שנשבו לעבוד בתעשיית המלחמה שלה. הוא היה בין הראשונים להבין שבין הצדדים תתחולל מלחמה לחיים ולמוות על חומרי הגלם.

התגובה הראשונה של משרד המלחמה הייתה מתנשאת: "דוקטור נכבד", קטע את דבריו אחד הקולונלים, "הרי עוד ארבעה שבועות נהיה בפריז, אין לחשוש לאספקת חומרי גלם". רק שר המלחמה תפס שהעימות הממושך ימיט על גרמניה מחסור קשה בחומרים החיוניים לתעשיית המלחמה. ולטר רתנאו זכה סוף־סוף לקצונה כשעוטר בדרגה זמנית של גנרל והועמד בראש מחלקה שתארגן את הכלכלה הלאומית.

אבל באותם חודשים ראשונים של המלחמה עדיין היו צדיקים שניסו להחיות את השלום. אחד מהם היה הסופר הצרפתי רומן רולן, שהריץ יוזמה לטפל בשבויים. רולן הפציפיסט ביקש מסטפן צוויג לסייע לו לארגן פורום של אנשי רוח נגד "טירוף המלחמה". אבל כשצוויג פנה אל רתנאו, מצא אותו שקוע במעמקי מינוי החירום שלו. "פעולתו של רולן למען שבויים צבאיים ואזרחים מכובדת", השיב לצוויג, "אך איני יכול להירתם לה, כיוון שיומי מלא בעבודה עד אמצע הלילה".

בימיו במשרד המלחמה גיבש רתנאו מדיניות שכמותה לא נראתה באירופה. הוא העמיד משק מתוכנן ומערכת חירום כלכלית מודרנית. "לא נגזים אם נאמר", כותב אילון, "שאלמלא רתנאו והמדענים והכלכלנים והמנהלים המוכשרים ששכר, הייתה גרמניה מתמוטטת תוך חודשים". כדי לנצל עד תום את המשאבים הקיימים, הפעיל פיקוח הדוק על התעשיות המקומיות. הוא שלט על חומרי הגלם שנבזזו בשטחים הכבושים בבלגיה, בצרפת ובפולין, חבריו ראו בו מהדורה מעודכנת של יוסף המשביר המקראי, אויביו טענו שבסך הכל הוא מסייע לסוחרים יהודים לעשות כסף. רוחו של רתנאו התקדרה והלכה.

בקיץ 1915 הלך לעולמו אביו. כפרויד ביקש אף רתנאו למרוד באביו אך לא להתנתק ממנו. אף שבתחילת דרכו ככותב לא זכה להערכת אבא. "העץ הזה נותן פרחים אך לא פירות", נהג אמיל רתנאו לעקוץ אותו. הפער ביניהם נראה אז בלתי עביר, כפי שעולה מכתבי סוקולוב. "האב איתן כיופיטר, הבן מעין־המלט". אבל אחר מות בנו הצעיר אריך, התקרב אמיל רתנאו אל בכורו. ולטר היה היחיד שספד לו ואת זהותו השסועה הביא אלי קבר אביו. פתח בציטוט מהאוונגליון של יוחנן, בקריאה למצוא נחמה "בביטחונו של ישו ברוח הנוצרית" וחתם בקדיש מסורתי.

האם מות אביו עורר בו מחשבות על שבריריותם של החיים, בעיקר בעימות האימתני שטלטל את אירופה? רתנאו חזר להתנגדותו המקורית למלחמה. קולונל האוס, שליח הנשיא וילסון ליבשת, פגש אותו ומצא איש בתהומות. רתנאו הפציר בו להתמיד במאמציו להשיג שלום. האוס שאל כמה אנשים שותפים לעמדתו, רתנאו ענה שאף לא אחד. למעשה אינו יודע אם הוא המשוגע או כולם מלבדו. זמן קצר לאחר פגישתם התפטר מתפקידו בלי לשמוע מילת תודה. "איש אינו מסוגל לסלוח לי על ששירתי את המדינה כאזרח פרטי וכיהודי", כתב אז.

לאכזבתו המרה היה על מה לסמוך. המלחמה רק העמיקה, לדעתו, את הפער בין יהודים לגרמנים. "ככל שיהודים רבים יותר מתים במאבק הזה, כן יתעקשו יותר מתנגדיהם, שרובם ישבו רחוק מהחזית והתעשרו מהמלחמה. השנאה תוכפל ותושלש". ייתכן שכבר התחיל לחוש את משביה הרעילים של טענת הכזב על "תקיעת סכין בגב האומה". שקפיטליסטים עשירים ויהודים חמדנים הפריעו לצבא לנצח.

כשנדמו התותחים, רתנאו - מלוכני בעברו - חיבק בחום את הרפובליקה. הודות למעמדו כתעשיין מוביל, ליכולתו המוכחת לשאת ולתת, הציע לו הקנצלר יוזף וירת' להצטרף לממשלתו. לאחר התלבטות עם "ההחלטה הקשה ביותר בחיי", כהגדרתו, הוא הסכים להתמנות לשר השיקום. במכתב לאמו הוא מתאר סחרחרת אכזרית של דיוני נצח, ישיבות ממשלה, הופעות ברייכסטאג, מפלי מכתבים על שולחנו, פגישות עם תעשיינים, עם שגרירים, עם שליחים מיוחדים ועם מי לא. "והוא התגלה כראוי לגודל המשימה", מסיקה שולמית וולקוב בספרה.

בנאומו הראשון ברייכסטאג, הכריז על קבלת "מדיניות מילוי ההתחייבויות". גרמניה תשלם את הפיצויים שגזרו עליה המנצחים. הוא מאמין שרק כך תחזור לקהילייה הבינלאומית, ותשתתף בשיקום אירופה. אבל בעיני הימין זאת רק עוד סיבה לתעב אותו ואת עמו: היהודים שוב שותפים להשפלתה של גרמניה, הנה הם שוב תוקעים סכין בגב האומה.

ככל שמתחזקת השפעתו, כך מאדירות ההתקפות עליו. עיתונאי אנטישמי שאיתו היה בקשר דיווח לו שברחובות הזועמים, במרתפי הבירה, בקרונות הרכבת מטבילים את שמו בנהרות הרפש. באחד ממכתביו לרתנאו הוא מצטט שיר של חמישה בתים הקורא: "להוריד את רתנאו החזיר היהודי". כדי לפורר את התיעוב הוא מחליט להתפטר. מאוחר מדי. לא את התפטרותו, את חייו מבקשים אגרופני הימין.

בינואר 1922 מוצע לו תיק החוץ. אמו מתנגדת לכך נחרצות. מתילדה רתנאו רוצה את בנה לידה. מהמשימה הזאת, כך היא חשה, לא יחזור בשלום. אין היא היחידה שחרדה לו. ערב אחד מתייצבים בביתו שני ידידי אמת: קורט בלומנפלד, ראש הציונים בגרמניה, ואלברט איינשטיין. הם מתניעים שיחת קרביים שמתחילה בשמונה ותסתיים באחת אחר חצות. הם מנסים לדבר על לבו.

הרמן פישר. General Photographic Agency, GettyImages
הרמן פישר/GettyImages, General Photographic Agency

חוצבים מעצמם את מיטב הגיונם, את החדים שבניתוחיהם לשדלו לרדת מהתפקיד שמוצע לו. "יהודי אינו צריך לנהל את ענייני החוץ של עם אחר, אתה רואה רק את עצמך, אינך מבין שכל היהודים יישאו באחריות למעשיך - לא רק בגרמניה. אין לך זכות לעשות להם את זה". רתנאו מתחפר במגננתו: "למה לא? אני האדם המתאים ביותר לתפקיד, בהציעי את שירותיי אני ממלא את שליחותי בשם העם הגרמני. אנחנו חייבים לשבור את המחיצות שבנו האנטישמים כדי לבודד אותנו".

לא יעלה בדעתו לעשות את שעשה בנג'מין ד'יזראלי (ראש ממשלת אנגליה, בן למשפחה יהודית שהתנצרה). ברור שהיה מעדיף לשבת בדאונינג סטריט (מעון ראש הממשלה) במקום בווילהלמשטראסה (אז המרכז השלטוני של גרמניה), אך אין הוא אנגלי. הוא גרמני המנסה לעזור לארצו, "אני יודע שהמטלה תהיה קשה ואולי כואבת, אבל אני חייב לנסות". התעקשותו מוציאה את האורחים מדעתם. בלב דואב הם נפרדים ממנו לאחר חמש שעות עקרות.

המשטרה מפצירה ברתנאו להסכים שתצמיד לו שומרי ראש. שיתמקמו בחזית ביתו, שילכו איתו באשר ילך. רתנאו הודף גם את ההצעה הזאת. הוא אפילו נעלב מעצם העלתה. הוא גרמני שחי בארצו. איש לא יעז לפגוע בו. כך, בשאננות מופקרת, בפאטליזם חסר אחריות ולטר רתנאו פותח בדהרה אל מותו.

אלה ימים רצחניים בברלין. ריח הגופרית נישא באוויר ומכה גם באפו של רתנאו. כבר לפני שנתיים כתב "הדלתות נפרצו והסוהרים ברחו", עכשיו מקבלים הדברים משנה תוקף. המיליציה שרצחה את שר האוצר מתיאס הרצברג שחתם על הסכמי שביתת הנשק, מגדירה את רתנאו "אויב הציבור מספר 1". מיום ליום הנימה האנטישמית בהתקפות הימין ארסית יותר, פרועה יותר. "למה האנשים האלה שונאים אותי שנאה יוקדת כל כך?", שאל אז ידיד, "משום שאתה יהודי ומנהל בהצלחה את מדיניות החוץ של גרמניה", משיב האיש, "הם רוצים להרוג אותך".

צעירים עם צלבי קרס שרים: "להוריד את רתנאו החזיר היהודי", כומר מגיע אליו במיוחד מבוואריה לספר שאחד המתוודים שלו זומם לקטול אותו. הקנצלר מדווח לו על תוכניות מפורטות שהגיעו אליו לחסל אותו. אבל רתנאו מפלס את דרכו בשדות המשטמה. יוצא ללונדון ונפגש עם ראש הממשלה דיוויד לויד־ג'ורג', ממשיך לוועידה רב־לאומית בגנואה למצוא הסדר שיקל את משא הפיצויים על ארצו, שולח משם מכתב נואש ללילי דויטש. "מי שמכופף את גבו אפילו לרגע, דינו להימחץ". מעל דוכן הרייכסטאג הוא זועק: "עד כמה אפשר להכביד על העם הגרמני?".

כדי להשאיר את ברלין על הרגליים הוא נאלץ לחתום על "הסכם רפאלו". לפיו יוותרו גרמניה ורוסיה הסובייטית על תביעות הפיצויים ההדדיות ויכירו זו בזו. ההסכם אמור לעזור לו מבית, אך לא. הימין מאשים אותו לא רק בעמידה רופסת מול מדינות המערב אלא גם בשיתוף פעולה עם הבולשביקים הנתעבים. נישא על התלהמות הרחוב הכריז הגנרל הנערץ לודנדורף, מראשי הלאומנים: "הנסיך היהודי חיבל במאמץ המלחמתי". גרונות מנופחי ורידים מחוץ לרייכסטאג משיבים לו: "הרגו את הארור". גזר דינו של ולטר רתנאו נחתם.

שלושה ימים לפני ההתנקשות, דפיקה על דלת ארמונו. המשרת מקבל את פני העיתונאי ליטמן־רוזנטל מ"דואר היום" בעריכת איתמר בן אב"י. זאת תהיה הזדמנות אחרונה של רתנאו להגדיר את יחסיו עם הציונות ועם היהדות. שיחת פרידה של שר החוץ הגרמני מעולמו היהודי. כשהם יושבים ליד שולחן עמוס ספרים ובראשם תנ"ך, ליטמן־רוזנטל מדבר על הציונות. "והוא שמע והקשיב ולא גרע עיניו ממני... עיניו היפות והמלטפות... והוא התחיל לדבר ולדבר ואני שמעתי ממנו את דעתו".

וכך אמר רתנאו בצוואתו שלא מדעת: "אתה יודע בוודאי שאיני ציוני אך הציונות עניינה אותי תמיד. היופי שבציונות פעל עליי תמיד, אבל אין אני יכול לראות ברצינות פתרון מוחלט לשאלת היהודים. ואתה מאמין שארץ ישראל תפתור את שאלת היהודים? כמה יהודים יושבים בא"י? בניו יורק כולה יש כשני מיליון יהודים והם חיים בתוך חופש. היהודים הם שם גורם מדיני גדול וגם כוח כלכלי חשוב. וכמה בתי כנסיות וכמה בתי ספר בניו יורק עצמה! שישה עיתונים יהודיים יומיים מופיעים בניו יורק עצמה. בשעת המלחמה (מלחמת העולם הראשונה - מ"ח) ואחריה הצילו יהודי אמריקה ממוות ומרעב מאות אלפי מאחיהם שבאירופה וכל זה לא תוכל ארץ ישראל היהודית לעשות. אפילו אם תתגדל ותתרחב. אומרים אתם שבארץ ישראל (את המילים האלה אמר בעברית - מ"ח) תיברא התרבות הרוחנית הגדולה שתספק כוחות בשביל כל הגולה. כאן לדעתי מונחת טעותכם הגדולה. יצירות התרבות הגדולות שלנו נוצרו תמיד מחוץ לארץ ישראל. הן נעשו בכל מקום שבו היהודים נמצאו במספר גדול. מחוץ למזמורי התהילים והנביאים נוצר הכל בגולה". העיתונאי הארצישראלי לא מסכים איתו אך רתנאו שובה אותו: "לא יכולתי להשתחרר מהרעיון שכאן לפניי נמצא יהודי גדול מאוד".

ואז נפתחה דלת חדרם ועל המפתן צצה "אישה זקנה", כהגדרת הכותב, "רטנוי (כך במקור) קם, מיהר לקראתה השתחווה לפניה ונישק את ידה. הוא הציג אותה לפני ואמר: 'זאת אימי החשובה מאוד'". אמא מתילדה הזמינה את בנה ואת אורחו לשולחן ארוחת הערב: "אפשר לך, הר רוזנטל, לאכול אצלנו בלב בטוח, בביתי לא בא אף פעם חזיר". העיתונאי השיב שצר לו אך עליו למהר לישיבה ציונית, הוא מבטיח לבוא לסעודת ערב בראשון הקרוב. "אך את הבטחתי כבר לא זכיתי למלא", מסכם ליטמן־רוזנטל הנוגה.

את הערב האחרון בחייו פתח ולטר רתנאו בבילוי עם השגריר האמריקאי בברלין. אחריו ניהל שיחה קשה עם יריבו הלאומני, איל הפחם הוגו סטינס. ממנו המשיך לבית מלון ברלינאי ונועד עם אנשי עסקים. פגישתם נמשכה עד 4 לפנות בוקר. למחרת, 24 ביוני, בסביבות 11, יצא מחווילתו ברובע גרונוולד שבמערב ברלין. הוא נכנס ללימוזינה השחורה, ביקש מהנהג להסיר את הגגון, התיר למשבי הבוקר לרענן את קרחתו והחליק אל דקותיו האחרונות.

במעלה קניגסאלה, ברחוב צדדי אחרי עיקול, המתינו שלושה צעירים. הם קברו את ראשם בקרבי מכוניתם הגדולה, לתקנה כאילו. לאחר שחלף על פניהם סגרו את מכסה המנוע, השיגו את מכונית השר ונדחקו בין צדה הימני לבין המדרכה. מול עיניו המבועתות של רתנאו שניים שלפו אקדחים אוטומטיים ופתחו באש. אחריהם התרומם שלישי ממושבו והשחיל רימון למכוניתו. רתנאו נפגע בסנטר, בחזה ובעמוד השדרה. הוא הובהל לביתו, אחות שנקרתה למקום אחזה בו בעדינות. בחיקה דימם למוות.

על דוכן הנואמים ברייכסטאג, תחת חופה שחורה, הועמד ארונו של רתנאו. הקנצלר הוביל את אמו הקשישה והושיבה בתא שהיה פעם של הקיסר. "היא הייתה בפירוש בשליטה עצמית מלאה. פניה מאחורי הצעיף כאילו נחצבו באבן", סיפר ארי קסלר, הביוגרף של רתנאו, שישב ביציע, "רבים מסביבי בכו, המשמעות ההיסטורית של המוות הזה הדהדה מהמוזיקה ללבבות של הנוכחים". למעלה ממיליון ברלינאים ראו את רתנאו מובל לבית הקברות היהודי. לווייתו תיצרב בזיכרון הגרמני כאחת הגדולות ביותר. ורחוק מהוד הרקוויאם, חמק העיתונאי ליטמן־רוזנטל לבית כנסת לומר קדיש על "הווזיר הגרמני" שאהב, על האיש שעמד לפגוש למחרת לארוחת ערב.

משטרת ברלין פעלה בזריזות. שני מתנקשים אותרו בטירה עתיקה בחבל תורינגיה. ארווין קרן, סטודנט בן 23, נהרג בקרב עם השוטרים, שותפו הרמן פישר התאבד בירייה. הנהג ורנר ארנסט טכוב נידון ל־15 שנות מאסר.

ימים לאחר הרצח כתבה מתילדה רתנאו לאמו: "מתוך צער עמוק מכפי שאוכל להביע במילים, אני מושיטה לך את ידי. מכל הנשים אין הראויה ממך לרחמים. אם בנך יודה על חטאו בפני השופטים, בשמו של הנרצח וברוחו אסלח לו. אילו הכיר בנך את בני, האציל באדם, היה יורה בעצמו לפני שירה בו".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    5
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully