מי שייכנס השבוע לרשתות החברתיות השונות, יספוג מיד מכל עבר אווירה של יער-עד אקזוטי. במהלך החג חל יום איכות הסביבה הבינלאומי, ולכן חלק גדול מהחברות השונות בחרו לציין אותו על פני שבוע או חודש. וכך, עמודים של חברות שונות ייצבעו בגוונים שונים של ירוק ויקושטו בעלים ובצילומים מלאי אופטימיות.
החברות ישמחו להציג את הפעילויות שעובדיהן עשו ויעשו. חברה אחת תראה כיצד עובדיה נשלחו למבצע ניקוי בחוף הים. אחרת תציג כיצד חילקה לעובדים ספלים רב-פעמיים לקפה, או קראה לעובדים להקפיד לכבות את התאורה במשרדים. אבל, האם מחר בבוקר נקום לעולם שונה?
חלילה אין לזלזל ביום איכות הסביבה הבינלאומי, יוזמה חינוכית ברוכה של האו"ם שהפכה לחלק בלתי נפרד מהשיח האוקולוגי בקרב תאגידים. אבל דווקא כאשר כל כך הרבה גופים מתגאים בדרך שבה ציינו את היום הזה, כדאי גם שנקדיש זמן כדי להביט נכוחה במה שעובר בשנים האחרונות על השיח האקולוגי, בישראל ובעולם. והשיח הזה, למרבה הצער, לוקה לעתים בראיית עולם דוגמטית, קשיחה ולא פתוחה לשיח בגוונים מעט שונים. ואלו לא רעשי רקע בלבד, כי אם המנגינה שגוברת על קולות אחרים ובכך פוסלת פתרונות טובים, מועילים ובעיקר - כאלה שכבר נמצאים על המדף לשימוש. וזו גם מנגינה שלמרבה הצער לפי צלילה צועדים מי שאמורים לתווך את המציאות לקהל הרחב - אמצעי התקשורת.
לפני כארבע שנים, הרחק מאור הזרקורים, ציין העולם נקודת מפנה עגומה: מחקר שערכו שני גופים בינלאומיים שניטרו את פעילותן 35 חברות המזון הגדולות בעולם, העלה כי תעשיית המזון מהחי (כלומר, מוצרי חלב ומוצרי בשר) מייצרת גזי חממה שתורמים להתחממות הגלובלית יותר מאשר הפליטות המצטברות של כל דלקי המאובנים בעולם. כדי להוסיף אסון על אסון, תעשיית המזון גם משתמשת בכמויות אדירות של מים, בעוד שבמקביל מדינות עניות רבות חוות בצורות קטסטרופליות, בדיוק בגלל אותה התחממות גלובלית.
אבל, האם ראיתם כלי תקשורת אחד, אפילו קטן ועצמאי, שבעקבות כל זאת הכריז מערכתית: "אנחנו לא מפרסמים יותר ביקורות על מסעדות שמגישות המבורגרים וסטייקים, אצלנו יש מדיניות של אפס סובלנות לתעשיית המזון מהחי"? ודאי אתם תאמרו לעצמכם: " איזה רעיון משונה ומוגזם". אבל, זה בדיוק מה שקורה בסיקור של פתרונות סביבתיים שחורגים מעט ממה שנתפס בשיח האקולוגי כ"נכון" או "ירוק".
בשיח האקולוגי הרווח, העולם חייב לשאוף לעבור לאפס פליטות באופן מיידי, או לפחות להציב לוח זמנים קצר ככל האפשר בדרך על היעד הזה. אין גווני אפור בירוק הזה: אם לא תדבר על אנרגיה מתחדשת - לא ירצו לשמוע אותך. אולם המציאות מורכבת יותר. השיח האקולוגי צריך להיות יותר מפוכח, שיח של אלטרנטיבות עם ראייה כמו-חשבונאית. כן, בהחלט: מעל הכול חייבת להוביל אותנו כמגדלור השאיפה לחיות בעולם עם אפס פליטות. אך במקביל, יש את הכאן ואת העכשיו.
מה הכוונה? הנה דוגמה: אם במים הכלכליים של ישראל התגלו שדות גז טבעי עצומים - אז את או אתה יכולים להיות שוחרי סביבה שחולמים על עולם נטול דלקים פוסיליים, אבל בעולם של ה"כאן ועכשיו" טוב לנו להעביר תחנות כוח משריפת פחם לגז טבעי. למה? מטעמים של חשבונאות אקולוגית פשוטה: מה שמזהם פחות, עדיף על מה שמזהם יותר.
דוגמה נוספת: הלכה למעשה, ישראל הרימה ידיים מול המפלצת שנקראת פסולת פלסטיק. אנחנו טומנים ללא הרף פסולת פלסטיק, ובדרך טומנים את הראש בחול. גם אם כולנו נרצה להיות אזרחים טובים ונמיין בסיזיפיות את הפסולת הביתית שלנו לפחים השונים - רוב הסיכויים שעמלנו יירד לטמיון, או יותר נכון למטמנה בנגב.
אולם, יש טכנולוגיה שמאפשרת להפסיק את הטמנת פסולת הפלסטיק במטמנות ובמקום זאת לאסוף אותה ולהפיק ממנה נפט ממוחזר (כלכלה מעגלית). למה זה טוב? כי עד שיבשילו הטכנולוגיות שיאפשרו חיים ללא דלקים פוסיליים, העולם עדיין צורך נפט. המכוניות שלנו אולי בחלקן חשמליות, אבל מטוסי הנוסעים לא. והציוד ההנדסי שבונה לנו בתים לא. והטנקים והנגמ"שים שמגנים עלינו לא. ואפילו במכונית החשמלית שלנו יש חלקים מפלסטיק, שהוא הרי נפט. זה המצב בטווח השנים הנראה לעין.
החשבונאות האקולוגית תראה לכם שהפקת נפט בתהליך מתקדם טכנולוגית מפסולת פלסטיק עדיפה על פני ייבוא הנפט בספינות שגם הן שורפות נפט, וכאשר הנפט הזה מופק בתנאים-לא-תנאים שגורמים לאסונות סביבתיים בארצות המוצא שלו. אבל מה יגיד השיח האקולוגי הרווח?
ביום זה, יום איכות הסביבה הבינלאומי, חובה על כולנו לדבר על עולם של אפס פליטות. חובה על כולנו לחלום על עתיד טוב יותר לאנושות, לחתור אליו ולהשקיע בו. אבל, עלינו גם לפתוח את השיח לראייה אחרת: פחות מתלהמת, יותר מפוכחת, יותר תכליתית. כולנו רוצים להפחית את הפליטות לאפס. אבל בדרך, יהיו גם הצעדים הראשונים שלפחות הם אלטרנטיבה עדיפה על פני המשך המצב הקיים.
כותב הטור הוא מנכ"ל רותם אנרגיה