מחקרים ודוחות שונים נכתבו במהלך השנים על הטיול במערכת החינוך, על עברו ועל אופן ביצועו. מחקרים אחרים התמקדו בתהליכי התגבשותו ובחוויות המטיילים, מורים ותלמידים כאחד. מחקרים אלו נכתבו מתוך הערכה למפעל ייחודי זה ומתוך התפיסה כי הטיול הוא עובדה קיימת. אולם, במציאות הנוכחית, נראה כי הטיול השנתי כפי שהכרנו, נולד מחדש וזוהי נקודת זמן מצויינת להביט על העבר והווה של הטיול, לא רק כעובדה קיימת אלא גם כתופעה שאפשר וצריך להשפיע עליה לצרכי התקיימותה.
התרבות הישראלית ידעה, יודעת ותדע שינויים במסורות והיווצרותן של חדשות, אך על ישנם עקרונות בטיול השנתי המוכר והאהוב - שאנחנו לא מוכנים לוותר. אם ננתח את מצב הטיילות החינוכית, נגלה שלושה היבטים שמצד אחד מעכבים אותה ומצד שני שלובים אחד בשני: מעמדו של הטיול ויחסו של הציבור הישראלי אליו, השפעת הרגולציה על תוכנו ומהותו וההיבטים הפדגוגיים בביצוע הטיול. הדרך היחידה לקחת את הטיול החינוכי למקום שהיינו רוצים שהוא יהיה, דורש עבודת עומק בכל החזיתות יחד.
הבעיה הראשונה נוגעת לתוכן הטיול. כל עוד הטיול נתפס במערכת החינוך כהזדמנות ללמידה של תכנים מדיסיפלינות שונות, הוא כבר מפספס את הפוטנציאל שלו. הטיול נולד כמרחב למידה, ואני מציעה להתאים אותו למציאות מחד, ולשמר את הפוטנציאל שבו לעורר סקרנות. הטיול הוא לא המקום המיטבי ללמידה של מידע, אלא המקום שבו מתעורר הניצוץ והסקרנות.
מדריך טיולים לא צריך להיות "יודע כל" כפי שהיה בעבר (וכפי שההכשרה הנוכחית שלו מלמדת אותו), אלא "מזמן" ו"מאפשר". השאיפה שלנו היא לגרום לרגולטור לקבל כי היציאה לטיול היא הזדמנות לסקרנות, התנסות וחוויה. אז, בתקווה, נוכל לשנות את קורס ההכשרה ונקבל את המדריכים שאנחנו מייחלים להם.
המחסום השני נוגע ישירות לאופן הטיול. סביב עולם הבטחון והבטיחות נוצר מצב אבסורדי, בו נערות ונערים מטיילים, למשל, במסלול נחל, אך אינם מורשים להיכנס למים. אסור להיות יחף, אסור בגשם, אסור לבשל. כמובן, שאירועים כמו אסון צפית המחריד, לא היטיבו עם הטיול במערכת החינוך, אבל מורה שיוצא עם כיתתו לטיול עסוק בסט כללים בלתי נגמר של הגבלות ולא יכול לפנות מקום ומשאבים בתהליך החינוכי, שהיה מתאפשר במרחב החדש הזה.
מורים הם האחראים על הטיול והיינו מצפים כי הכשרת המורים תעסוק גם בטיול החינוכי, החל מהכרות גיאוגרפית בסיסית, דרך בטחון ובטיחות וכמובן פדגוגיה, פיתוח ההזדמנות ובניית מהלך חינוכי שלם לפני הטיול ולאחר השיבה ממנו. אולם, אין כל הכשרה למורים בנושא ועדיין הם אלו שנושאים את מלוא האחריות על מה שקורה בטיול.
החסם הקשה ביותר הוא מעמדו הציבורי של הטיול החינוכי. לעיתים, מרגיש שהוא ננטש, וכי מורים ומנהלים מתייחסים אליו כמטלה שיש למלא (אולי בשל האחריות האישית?), הורים לא רוצים אותו כי הוא מסוכן (מה עוד שהטיול תלוי בתשלומי הורים למרות שהוא חובה בתוכנית הליבה), תלמידים רוצים אותו רק עבור המפגש החברתי (ואת זה אפשר להשיג גם בלי לעלות ברגל למצדה). מדוע אף אחד לא מזהה את הערך של הטיול? את תחושת המסוגלות שטיול יכול ליצור בקרב ילדינו? את פיתוח הסקרנות שכה חסרה? את יצירת ההזדמנויות להתנסות אחרת? את יצירת המערכת החברתית האיכותית והמורכבת יותר? את פיתוח הראיה והחשיבה הביקורתית? כל אלו הם הערך האמיתי של טיול, אבל זה, כיום כמעט ולא קורה.
הטיול חייב לשנות את פניו וכדי שזה יקרה, יש לטפל במעשה החינוכי עצמו, בהכשרה וברגולציה שעוטפת אותו. זה יוביל ישירות לעלייה במעמדו הציבורי. כשנצליח לעשות כן, נרוויח מעשה חינוכי שהוא הזדמנות פז.
ביום חמישי הקרוב, 16.6.22, יתקיים ביוזמת החברה להגנת הטבע, ביד הנדיב, כנס הטיילות החינוכית השלישי, שיעסוק במעמדה של הטיילות החינוכית בציבור בקרב מקבלי ההחלטות וגורמים בית ספריים. בין השותפים לכנס: משרד החינוך, רט"ג, קק"ל, אוני' חיפה, אשכולות, של"ח וידיעות הארץ, אנ"א, המכללה האקדמית בית ברל, מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, מועצת תנועות הנוער ועוד.
לפרטים נוספים והרשמה: https://did.li/KGerl
כותבת הטור היא מנהלת תחום בתי ספר שדה בחברה להגנת הטבע