"קורבן של אטימות"

196 ימים חלפו מאז תבעו צה"ל ומדינת ישראל מיונתן בן-ארצי להתייצב לשרשרת החיול בבקו"ם ולמלא את החובה האזרחית בירוק. אבל בן-ארצי, ישראלי צעיר ודעתן, מחזיק בסולם ערכים לא מקובל בישראל, לא פופולרי בעליל. בן-ארצי הוא פציפיסט המסרב לחסות בצילה של השכינה הגדולה בדגמ"ח. במקום לפנות לקב"ן, להשתמט מטעמי בריאות או לערוק, הוא בחר להתייצב בפני צה"ל ולומר "לא". מחירו של ה"לא" הזה, עד עתה, הוא שהות בת 196 ימים בכלא הצבאי מספר 4. בקרוב הוא עתיד לעמוד בפני בית דין צבאי בפעם השביעית ולהוציא תפנית בלתי צפויה בעלילה, הוא צפוי להישלח לתקופת מאסר נוספת. תיאורטית, בן-ארצי עלול לבלות את כל שלוש שנות שירותו המחויב במתקן הכליאה הצה"לי. מבלי שלבש מדים פעם אחת.

עופרה בן-ארצי, מורה לספרות מירושלים, ואמו של יונתן, מודאגת, מאוכזבת ומתוסכלת. לא יונתן ולא הקרובים לו ציפו לתסריט בלהות שכזה. הם האמינו בשכל הישר של המערכת הצבאית והסתמכו על תקדימים מהעבר, בהם אסר צה"ל סרבני מצפון לתקופות קצובות של חודשיים עד שלושה חודשים ואז שיחרר אותם בגין "אי התאמה". המקרה של בן-ארצי שונה. צה"ל הקשיח עורפו והוא מתעקש להמשיך בהתגוששות עם סרבן המצפון. עופרה בן-ארצי חושדת שהשיקולים לא נקיים מפוליטיקה ושבמידה רבה אחראים להם גורמים בצמרת הגבוהה ביותר של קבלת ההחלטות.

הצעד הבא במאבקם הוא פנייה לבית הדין הבינלאומי, לדרוש ממנו הגנה על זכויות האזרח של בנם. הנתבעים המיועדים: שר הביטחון, שאול מופז, והרמטכ"ל, משה יעלון. ההיוואשות מהתקווה לזכות בצדק ישראלי מניעה אותם לחפש צדק אוניברסלי, בינלאומי. בשיחה עם וואלה! מודה בן-ארצי שהיא מודעת לאי הפופולריות של הצעד, אבל מסבירה גם שהוא ננקט כמוצא אחרון, כאקט של אכזבה וייאוש מהתמודדות המערכת הישראלית עם המקרה המורכב, מהפרשייה שנתפשת בעיניה, יותר מכל, כהוכחה לשלטון ה"ישראבלוף".

-האם אתם מתכוונים ברצינות לפנות לבית הדין הבינלאומי?
-"כן, זאת אפשרות. בג"ץ הרי סירב להתערב בהליך וזה אבסורד. הוועדה שאמורה לדון בעניין סרבני המצפון היא מחוץ לתחום של בג"ץ, כך הוא טוען. לחרדים אין ועדה מיוחדת, לסתם משתמטים אין ועדה מיוחדת. רק לסרבני מצפון. מכיוון שמדובר בהפרת זכויות אדם ובהפרת אמנה בינלאומית שישראל חתומה עליה, ומכיוון שאזלה ידה של מדינת ישראל להתמודד עם העניין, אנו מבקשים צדק אוניברסלי".

-האם אינכם חוששים מהבעייתיות של מהלך שכזה? לישראל לא חסרות צרות בזירה הבינלאומית.
-"אנחנו חושבים שהמדינה נמצאת בצרה גדולה. לא רק מבחינת התמודדותה עם סרבני מצפון, אלא גם בזירה הפוליטית. אין כל בושה – וזו לא עדות לחולשה – בפנייה לבית דין בינלאומי. אנחנו הרי מקפידים תמיד לטעון להיותנו חלק מאומות העולם. אז הנה, המדינה שלנו נתקעה בדרך ללא מוצא. זו לא בושה לפנות החוצה ולבקש עזרה ממשפחת העמים. עובדה, אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם המציאות באזור, מטעמים שונים, חלקם פוליטיים. מקרה כמו של יוני הוא מקרה מורכב מדי עבור החברה הישראלית במצבה הנוכחי. היא אינה יודעת כיצד לעכלו ולהכילו. במקרה כזה פונים לעולם ומבקשים את עזרתו. אני לא רואה בכך חולשה, להיפך".

-למה אתם לא נוהגים בדרכים הישראליות המקובלות? הרי כל-כך קל להשתמט בימינו. מדוע אתם בוחרים ללכת עם הראש בקיר? יש לא מעט שסבורים שיש משהו תגרני בהתנהגות שלכם. כאילו אתם מבקשים להכעיס.
-"האם אתה יודע שכיום בנות רבות משתחררות בגין מצפונן (כולל בתו של הרמטכ"ל)? מדוע אף בן אינו משוחרר מטעמים אלה? מדוע כל כך קל לחרדים להשתמט? מדוע החברה הישראלית מסוגלת לשכון בשלום עם תופעות כמו נטורי קרתא, התנחלויות ועוד התנהגויות שביסודן כשל מוסרי, אבל עם תופעה אוניברסלית נפוצה כמו סרבנות מצפון היא אינה יודעת להתמודד? יוני בחר להתמודד עם הבעיה בדרך האמת, בדרך הישר. הוא היה יכול לנסות להשתמט או להסכים להסדר של צה"ל (להתחייל ולשרת בתפקיד שאינו כרוך בנשיאת נשק או לבישת מדים), אבל הוא החליט ללכת בגלוי, להיות נאמן לעקרונותיו. זו דוגמא נוספת ל"ישראבלוף", מדינה בה השקרן נמלט מעונש ומתקדם לדרגים הכי גבוהים ומי שדובר אמת והולך לפי כל הכללים, נרדף על ידי המערכת".

לבן-ארצי בטן מלאה על התנהלותם של צה"ל ושל משרד הביטחון בפרשה. היא מאשימה את המערכות ברדיפה שיטתית, אם ממניעים אישיים ואם ממניעים של "יראו וייראו". על כל פנים, לדעתה בנה הוא הקורבן העיקרי של המאבק חסר הפשרות שמנהל הצבא ברעיון הפציפיזם.

-האם את סבורה שמישהו מתנכל ליוני ולכם במתכוון?
-"אני מאמינה שזה עניין של אישויות מסוימות מאוד שהנושא עקרוני להן. בפירוש, אני חושבת שלזהות שר הביטחון יש קשר ישיר לדרך הטיפול בפרשה. ההתעקשות של שאול מופז בעניין אינה נקייה מפוליטיקה בוודאי. אין לי כל ספק שמה שקורה עכשיו, הסירוב של צה"ל להגיע למוצא שיהיה הוגן כלפי יוני ועמדותיו, מוכתב מהדרגים הגבוהים ביותר".

-מזימה?
-"לא, לא מזימה. אבל אני מאמינה שאם זהותו של שר הביטחון תשתנה – אם, למשל, מצנע יתמנה לתפקיד – כל הגישה לעניין ולטיפול בו, תהיה אחרת. יוני הוא קורבן של אטימות ושל דרכי התנהגות ומחשבה שניכרים בכל תחומי החיים שלנו בישראל, לא רק בנושא הסרבנות".

-לא חשבתם לפעמים לוותר על העניין? בסופו של דבר, הנזק שנגרם ליונתן כבר בוודאי גדול מאוד. חצי שנה בכלא אינה דבר פשוט.
-זו שאלה טובה. ההרהור עלה גם בי לא אחת. אבל זו הדרך של יוני ושלנו ושל החברים של יוני והוא בחר בה. כרגע זה נראה כמו סיפור עלילה פטאלי שנגזר עליו להתגלגל עד כאן. אם לומר לך את האמת, אף אחד מאתנו לא האמין שזה יגיע לידי כך. הבנו את המשמעות של הסירוב, אבל לשוב ולשלוח אותו לכלא, פעם אחר פעם, כשבכל המקרים האחרים מטפלים בהרבה יותר פשרנות וותרנות, זה מוגזם בעיניי. נדמה שמישהו החליט להיטפל דווקא ליוני".

-איך יונתן? מה שלומו?
-"הוא בסדר, עד כמה שאפשר. הוא מעודד. הקשר עם עוד חברים לדרך שלו שאסורים גם הם בכלא מאוד מחזק אותו. נפגשנו, אנחנו ההורים, בינינו, אנחנו קבוצה מגובשת. אני לא חושבת שנפשו קצה מהעניין. הוא בעל מוטיבציה ערכית ובעל אופי של לוחם משפטי. נכון לנו משפט צבאי בקרוב ואני מקווה שהתנאים יהיו הוגנים. זו עוד סתירה: יוני הוא הרי אזרח, אז מדוע הצבא מתעקש להתייחס אליו כחייל? הוא לא חוייל מעולם, ובכל זאת, המדינה מסרבת להתמודד אתו בכלים אזרחיים. זה הגיון מעוות. אבל יוני חזק, ההתגלגלות של הפרשה רק הפכה אותו נחוש יותר. הוא אחד מחבורה של אנשים צעירים נפלאים. למה המדינה לא נותנת להם לחיות את חייהם? למה להם לא ולאחרים כן?"

-איך היחס כלפיו בכלא? האם הוא סובל מעוינות של האסירים האחרים?
-"נהפוך הוא. וזה מה שמעודד אותו ואותי כל-כך. חיילים וקצינים באים ולוחצים לו את היד. להוציא מכתבים למערכת ובוודאי תגובות נזעמות של גולשים לכתבה הזאת, יוני נתקל רק באהדה ובהבנה. העובדה שכל החיילים שיוני פגש הבינו ללבו צריכה לעורר גם את הצבא למחשבה. יוני אינו אויב הציבור, להיפך: הוא נכס גדול למדינת ישראל ולחברה בישראל".