למחלקת ילדים ג', המחלקה להתמודדות עם הפרעות אכילה בילדים ובמתבגרים בבית החולים ספרא לילדים בתל השומר, נכנסים דרך השער הראשי של בית החולים - שם עוד חייבים לעטות מסכת פנים להגנה מפני הקורונה.
כשנכנסים למחלקה חובה להוריד את המסכה, תרתי משמע. לאחר שהנתונים הראו עלייה מדאיגה במספר המתבגרים עם הפרעות אכילה, לראשונה, המחלקה הגדולה ביותר לבני נוער עם הפרעות אכילה, המטפלת במקרים הקשים ביותר מרחבי המדינה, נותנת לנו להציץ התהליך הטיפולי של הנערים והנערות ולקבל מושג על המשמעות מאחורי המספרים הקשים.
המחלקה מעוצבת כבית עם סלון אינטימי שסביבו חדרי המתבגרים, במטרה לתת להם הרגשה נעימה ככל הניתן. מנגד במחלקה ישנם גבולות ברורים ועם סדר יום נוקשה למדי. המטרה - להכניס את הנערות והנערים לשגרה. כל בוקר מורידים את המצעים מהמיטות ומחזירים בלילה, והן חייבות להגיע בזמן לארוחת הבוקר, יש בית ספר עד לשעות הצהריים, מחולקות שש ארוחות מושגחות ביום וישנם גם כמה איסורים מוחלטים, בין השאר על שימוש ברשתות חברתיות או לבישה של חולצות בטן.
סגן מנהל המחלקה, ד"ר ינאי גירון-פרנק, שמדריך אותנו במסדרונות המחלקה במאור פנים שייחודי רק למי שמבין את חשיבות עבודתו, הסביר כי "יש רגשות אשם קשים בקרב הנערות, כי מצד אחד אני הופכת לעול על ההורים ומצד שני, אם אני אוכלת אז אני אהפוך לפחות מוצלחת כי 'אני שמנה'".
ד"ר ינאי טוען שהמגמות של הפרעות האכילה הוקצנו בתקופה האחרונה בגלל שני גורמים עיקריים - משבר מגפת הקורונה והבידוד והסגר שבעקבותיו, ועידן הרשתות החברתיות: "המגפה ליבתה את האזורים של החסר ושל כל מיני צרכים שלא מולאו, הסגרים גרמו לכך שלא יהיה להם פידבק מהעולם שכל כך חשוב בתקופה הזאת".
מנגד, או אולי במקביל, השימוש ברשתות החברתיות גדל: "אין לנוער פידבק מאנשים קרובים אליו, אלא ממיליוני אנשים לא מוכרים, שמגיבים ככל שהפוסט יותר קיצוני, ופתאום להיות חולה הפך ליותר מרכזי. פתאום כשמרגישים לא טוב מעלים פוסט, שזה מקצין את ההפרעה, במקום ללכת למישהו קרוב ולדבר על זה. הפתולוגיה מושכת את הלייקים, וכך התמונה צריכה להיות מוגזמת ומוקצנת. לעיתים הן מעלות תמונה עם הזונדה (האכלה דרך הוריד) כי זה מושך לייקים ואנחנו צריכים לעצור את זה".
בין פרידה קאלו לבילבי
על קירות המחלקה ובין המסדרות ישנן תמונות של מגוון נשים עוצמתיות, שיעוררו השראה בקרב המטופלים במחלקה, שרובן המוחלט הן נערות. ציור אחד הוא של בילבי, הדמות המפורסמת מספריה של אסטריד לינגדרן, שעברה ילדות קשה והפכה למורדת בסמכות ולועגת למבוגרים. או הציירת הנודעת בת המאה ה-20 פרידה קאלו, שסבלה מנכות כל חייה בעקבות מגפת הפוליו.
במחלקה מאושפזים 21 נערים ונערות בני, 18-10. משך האשפוז הממוצע הא חמישה חודשים. עליהם משגיחים כ-60 אנשי צוות. אף אחד לא מאושפז בכפייה או בצו בית משפט, אלא בשיתוף פעולה של ההורים והמתבגרים, שמצליחים להבין שיש בעיה. לפה מגיעים המקרים הקיצוניים ביותר, כולל מקרים קשים המערבים פגיעות עצמות וטראומות שונות. מנתקים אותם מהעולם שלהם בבית ומכניסים אותה לעולם אחר במטרה לעזור להם, למרות שלפעמים גם זה מקצין את ההפרעה.
השלב הראשון של הטיפול הוא ייצוב המשקל והתזונה בתוך המחלקה. השלב שני הוא חזרה לקהילה, לבית הספר ולבית. השלב האחרון הוא אשפוז היום, שבמסגרתו הנערה חוזרת להתגורר בביתה ומגיעה מדי יום למחלקה. בהדרגה ממעטים את הביקורים עד שהנערה והמשפחה יכולים לעמוד בזכות עצמם, עם עזרה מגורמי טיפול בקהילה.
אחת הפעולות הטיפוליות הקשות אך ההכרחיות ביותר היא זונדה - האכלה בצינור דרך האף, והיא מתרחשת כאשר הנער או הנערה יורדת במשקל וצריכה ייצוב של המשקל. באופן אבסורדי, הזונדה היא מקור לתשומת לב וההפרעה גורמת להם לרצות להגיע לשלב הזה כי רק אז הם נחשבים לחולים ורזים באמת. המטופלים זוכים להשגחה של שעתיים אחרי הארוחה, כשיש שש ארוחות ביום. הצוות מלווה אותם עד לפתח בית השימוש, שם הם צריכים לספור בקול רם, וכך בודקים שהם לא מקיאים.
מנהלת המחלקה, דוקטור עדי חנוך לוי - פסיכיאטרית ילדים בהכשרתה, מסבירה את הפרדוקס: "המחלה היא למעשה ההישג שלהם ולכן אנחנו עובדים בטיפול עם התנגדות, המטופלים יכולים לשתוק במשך שעות בטיפול וגם לשלוף את הזונדה שלהם, לכן חייבים להיות כאן בתקווה ואנחנו משתמשים הרבה בהומור וחיות. יש כאן הרבה עבודה על תיקון והזדמנויות רבות לשנות ולתקן - עצם זה שהיא מגיעה לכאן זה עבודה על הסרבנות שלה".
"אסור לשכוח שהן רק ילדות, חמודות וחכמות", מדגישה עדי, "יש כאן ילדות שמתנהגות כמו מבוגרות, אך גם נערות בנות 17 שרוצות להישמר במקום הילדי ולכן ההישארות בגוף לא מפותח של ילדה מאפשר להן את זה".
"הרגשתי שאני מאבד שליטה"
ע' אבא של מ', בת 16, מאושפזת במחלקה 5 חודשים, מספר לנו על החוויה של התמודדות כהורה עם אשפוז הבת שלו במחלקה: "כבר מגיל קטן ראינו טקסים שהיא עושה בכל מה שקשור לאוכל ולארוחות, אך ההחמרה הגיעה בתקופת הקורונה. היא הייתה בחטיבת הביניים והגילאים האלו נשכחו לגמרי בתקופה הזו. זה פגש אותה במקום לא טוב של חרדות ובלבול. ההחמרה התחילה בעקבות כוכבת הרשת קלואי, שעושה אתגרי ספורט ברשת, שהנערות מנסות לחקות אותה. ההתעסקות שלה בספורט נראתה לנו דווקא טבעית, כי אנחנו לא בית שמתעסק בנראות ואוכל. בהתחלה התייחסנו לזה בביטול אך לאט לאט זה הפך לכפייתי עד לצמצום מוחלט של הארוחות".
"הלכנו לתזונאית ופסיכולוגית וכך גם הנכחנו את הפגיעה, וזה דווקא גרם להקצנה, כי זה כבר לא מוסתר ועל השולחן. בהדרגה זה גרם לעוד התבודדות והפרעות זעם. לאחר מכן הכנסנו אותה לאשפוז יום וזה גם גרם לעוד החמרה, כי זה הפך לסמל סטטוס - לא מספיק שאני חולה אלא חולה יותר מאחרות. הן התחילו לעשות תחרות מי יותר חולה".
"הרגשתי שאני מאבד שליטה ומאבד את הבת שלי. זה תסכול שאי אפשר לדמיין, בימים הראשונים אתה כועס שעשית טעות שהכנסת אותה לטיפול, אלו עוצמות קשות מאוד. היא הגיעה להזנחה גופנית קשה, לא הסכימה להתקלח או לצחצח שיניים כי גם זה משמין ומגעיל. זה גרם להרבה מתחים בבית, ולא האמינה למה אנחנו כהורים מכניסים לסיר".
לאחר כל המהמורות האלו, מ' הגיעה לאשפוז במחלקה הייעודית בספרא. "הלילה הראשון שהיא נשארה פה ואנחנו חזרנו הביתה היו תחושות מעורבות של כישלון הורי מצד אחד ומצד שני הקלה. ביני לבין עצמי הייתי מאוד אמביוולנטי אם זה המקום שהיא צריכה להיות בו, אבל מולה הייתי מאוד ברור שזה המקום שהיא נשארת בו.
"השבועות הראשונים היו מאוד קשים, עם בכי קורע לב והיא צועקת לנו - 'בואו קחו אותי מכאן ואני אוכל הכל'. היא הגיעה למצב של זונדה, והבנתי שהיא כבר לא שולטת בזה למרות שהיא אומרת שכן. לאט לאט, בעזרת הצוות, היא למדה שטוב לה פה".
"המטרה היא לא לחזור לכאן"
מ' עומדת לסיים את הטיפול שלה במחלקה, והיא כבר יודעת לאכול ולדבר, אבל עדיין אסור להגיד לה שהיא בריאה: "מלחיץ אותי לחשוב על היום שהיא תחזור הביתה, כי נצטרך להמשיך להשגיח. ואם היא שוב תיפול? נחזור לאשפוז? זה הגורל שלנו?", שואל בכאב אביה שחדור מטרה להציל את בתו.
"החלק הכי קשה היה שאסור לי להגיד שהיא נראית טוב, כי זה קשה ואולי יחזיר אותה אחורה, כי היא לא רוצה להרגיש שהיא טוב, והיא רוצה להמשיך להיות חולה. הדבר הבסיסי - להגיד לילדה שלך שהיא נראית טוב - נלקח ממני. מנגד, היא תמיד ידעה שאנחנו אוהבים אותה, והיא אוהבת אותנו בחזרה. המקום שאנחנו אוהבים אותה ולא מוותרים עליה - זה תהליך קשה להורים אבל זה מה שהחזיק אותנו ואותה בתהליך".
לאחר הפגישה עם אביה, פגשנו את מ' בעצמה. נערה יפיפייה וחכמה להפליא, אך השיחה איתה הייתה לא פשוטה: "היו לי ימים מאוד קשים לפני שהגעתי לפה, היו לי אובססיות לאוכל וטקסים שבלעדיהם הייתי מרגישה ממש כאבי ראש. אני זוכרת שהמחזור החודשי שלי הפסיק והיה לי טוב, כי הרגשתי ממש רזה ושגם הגוף שלי אומר את זה".
בשלב זה היא משמיעה אמירה שגורמת לי לנוע באי נוחות: "אני מרגישה שאני המקרה הקל פה וזה גורם לי להרגיש רע כי אני לא טובה אפילו בלהיות חולה". אני מסתכלת בכאב על ד"ר ינאי, שהיה איתנו לאורך כל השיחה, ומנסה למצוא מילים להמשיך מכאן.
מ' לוקחת את המושכות וממשיכה: "לפני חודש השעו אותי מהמחלקה, כי אמרו לי שאני לא מתקדמת. היום כבר הגעתי ליעדים שלי במשקל ואני משתחררת בעוד כמה ימים". היום מ' מבינה שההשעיה גרמה לה להתעורר ולשוב ולהשתמש בטיפול ולהתקדם לעבר הבראה. "מה המטרות שלך מחוץ למחלקה"? אני שואלת. "המטרה היא לא לחזור לכאן", היא עונה, "זה מה שאני יודעת כרגע".
"אם עליתי ואם ירדתי - זה קשה"
נערה נוספת שפגשנו היא י', בת 15. י' היא מאירת פנים ולבבית ובשיחה איתה הרגשתי כאילו אני מדברת עם אישה בוגרת: "ההפרעה שלי התחילה כשעברנו לארה"ב כשהייתי קטנה. בגיל 10 התחלתי עם חברה בדיאטה. היא הפסיקה, ואני המשכתי להקאות. כשחזרנו לישראל זה החמיר והפסקתי לאכול. פעם אחת אבא שלי אמר לי שאם לא אוכל הוא ייקח אותי לאשפוז ואז התחלתי לאכול בבולמוסים, כדי שלא יראו שאני לא אוכלת. ככה נכנסתי לשגרה של צום - 5 ימים לא לאכול בכלל, ויומיים לאכול עד שהכול כואב לי. אכלתי אפילו דברים קפואים".
י' מספרת כי בהמשך לקחו אותה לדיאטנית, אבל המצב שלי החמיר כי הייתי צריכה להשמין בשבילה והרגשתי רגשות אשמה קשים ולא ידעתי מה לעשות. עברתי ניסיון אובדני והגעתי לבית חולים, שם אמרתי לצוות שיש לי בעיה. עד אז אף אחד לא ידע על הרוטינות שלי. בהתחלה ההורים כעסו עלי ואמרו שאני הורסת את הבית. אני חושבת שעכשיו הם מבינים יותר את הבעיה שלי. אני רוצה להפסיק להקיא, אבל זה קשה כי ברגע שאני לא מקיאה אני מגעילה את עצמי, ולכן אני צריכה להקיא ולפעמים זה פשוט על אוטומט".
י' מסבירה כי הימים הקשים ביותר מבחינתה הם ימי שני, שבהם נשקלים. לפי השקילה מתקבלות לגביהן החלטות. אם הן עלו במשקל, הן יזכו ביציאה הביתה. במידה שלא הן עלולות להתחבר לזונדה. "זה יום שיש פה הרבה צעקות וכעס בין כולם. מצד אחד אני צריכה לעלות במשקל, בעיקר כדי לקבל דברים, אבל אני לא רוצה. ככה שגם אם עליתי וגם אם ירדתי זה קשה, כי אם עליתי אני מגעילה את עצמי ואם ירדתי אני בבעיה. אני מרגישה שאין דרך לצאת מהיום הזה בצורה טובה, זה היום שההפרעה הכי נוכחת אצלי".
להגיע לאוכל ממקום בריא וטוב
ש', בן 18, מאושפז כבר ארבעה חצי חודשים במחלקה. הוא אחד משני הבנים היחידים במחלקה. הוא ביישן ומופנם אך מעניק תחושה ש"מים שקטים חודרים עמוק". "במחלקה אין הבדל בינינו לבין הבנות", הוא אומר. "יש לנו אותו סדר יום, אבל אני חושב שהקושי הכי גדול בשבילי הוא להתמודד עם הסטיגמה שמדובר ב'מחלה של בנות'.
"ההפרעה שלי התחילה מגיל מאוד קטן והתגברה בגיל ההתבגרות, ניסיתי לעבור שינויים וטיפולים, אך זה לא עזר לי. הסתובבתי בין מחלקות עד שהגעתי לכאן. במחלקה לקחו ממני את העצמאות שלי, שכל כך חשובה לי, ויש דברים שאסור לי לעשות כאן. אני מרגיש מאוים מההחלטות של הצוות לגבי, גם אם אני יודע שהן לטובתי".
ש' רוצה להיות אופה כשיהיה גדול, אך במחלקה, פעילות כדי לממש שאיפה זאת אינה מותרת. "אני יודע שזה חלק מההפרעה", הוא אומר, "ההתעסקות באוכל לא טובה לי, אבל אני מקווה להגיע לשם יום אחד מתוך מקום בריא וטוב".
יצאתי מהמחלקה בתחושות מעורבות. מצד אחד הם מנסים לשלוט בהפרעה הנפשית שנחשבת לאקטיבית ביותר, מכיוון שהמטופל אוכל או לא אוכל, מקיא או לא מקיא באופן פעיל, ומבחוץ זה יכול להיראות כמעין משחק או הצגה. מצד שני, בהדרגה חודרת ההבנה של עומק ההפרעה והעובדה שהמטופלים לא שולטים בדבר כמעט. להצליח לגרום להם לחיות לצידה - זו מלאכת הקודש שמצילה נפשות מעצמן.