שרת החינוך - חשוב שתקראי. בידייך לעשות את המהפכה הכי דחופה הנדרשת כאן - חינוך התנהגותי, חינוך לתרבות, לתת כבוד לזולת, להמתין בתור, לא להרעיש, לא להידבק. לתת מרחב זה לזה.
אמצעי התקשורת - לכם תפקיד מרכזי בשיקוף חינוכו מחדש של העם ובמיגור תרבות הפושטקיזם במקומותינו.
כשישראל הייתה צעירה ומישהו נתפס גונב לחם מפתח חנות מכולת בחמש בבוקר, זו הייתה דרמה. כשבריון צעיר הציק לבחורה ברחוב, קראו לו פושטק. איפה היינו אז והיכן כיום? באבולוציה החברתית הנורמטיבי הפך לנדיר והפושטקי לתדיר.
אנשים רוצים "ספייס", כבוד למרחב הפרטי. חייה ותן לחיות, לא רק בענייני דת. אל תחדור לפרטיות שלי, אני לא לשלך. לחיות בשקט ובכבוד הדדי.
תופעה חדשה ומקוממת היא העבריינות החדשה במגרשי הכדורגל. לאחרונה - בדרבי התל-אביבי ובגמר גביע המדינה, עשר שניות מהפתיחה - גשם של רימוני עשן צבעוניים התעופף מהיציעים לכר הדשא, סיכן את השחקנים והקהל, השחית את הדשא והשבית את המשחק ל-17 דקות עד שהעשן התפוגג.
כ-30 אלף אנשים באיצטדיון וכחצי מיליון שצפו בשידור החי (13% רייטינג), נאלצו להמתין בגלל כמה פושטקונים קטנים ועלובים. אם הייתה אכיפה, ומי שנתפס היה נעצר לחודשיים ונקנס ב-250 אלף שקלים, כנראה התופעה הזו הייתה מפסיקה מיד.
ליבי עם השוטרים שנאלצים להתמודד עם התופעות האלה ורבות אחרות, אבל בעצמם סובלים ממצוקת כוח אדם ושכר נמוך. אני קורא לשרים בר-לב, סער וטרופר להרים את הכפפה, לשנות חקיקה ולגייס לכך גם את אביגדור ליברמן, שידוע כמי שלא עושה חשבון כשמדובר בעוולות ומקצה תקציבים לעשיית צדק.
ויש גם את הפושטקים הקטנים, אלה שתופסים את החנייה הפרטית שלך וכשאתה דורש מהם להזיז את הרכב הם פוצחים בשלל קללות ואיומים (חלקם מקבלים גיבוי, במקום חינוך, מהוריהם). מכירים? ויש את אלה שמשמיעים מוזיקה רועשת מהמרפסת שלהם - שמחריבה לשעות את חייה של שכונה שלמה, ושיתפוצצו השכנים. למה שישמעו את המוזיקה שלהם בתוך ביתם בלבד? זו אלימות! חדירה גסה לביתם של האחרים.
ומה עם אלו שעוקפים בתור, ואלו שחייבים לגעת פיזית במי שעומד לפניהם בתור (תנו אוויר, תשמרו רווח), ואלו שכל הסופר שומע אותם מדברים בנייד, ואלו שמתפרעים בכביש כשהם רוכבים על טרקטורונים, ואופנועים עם אגזוז חתוך - כי אם אפשר להעיר את העיר, אז למה לא?
כדאי לנו ללמוד ממדינות נאורות. אפילו אנגליה (באנגליה כבר אין כמעט אנגלים, הרוב בה זרים מכל המדינות, הדתות, הצבעים והמינים). שם כשאדם זר ייכנס למעלית - רוב הסיכויים שהוא יברך אותך בשלום. שם עומדים בתור בשקט ושומרים מרחק זה מזה, אלפים נוסעים ברכבות ואינך שומע אותם, מדברים בשקט, כמעט בלחישה. נותנים אוויר. לא חותכים אותך בפרעות בכביש, לא נתקעים באיטיות בנתיב עקיפה, נותנים זכות קדימה. שם לא הפושטקים שולטים, שם הם מוקצים בבוז הראוי להם.
הדרך לטפל בכל הרעות החולות הללו מתחילה בחינוך - החל מגן הילדים, וממשיכה בתקשורת ובענישה ראויה.
אני עדיין מאמין שרוב האנשים בארץ טובים וישרים. דוגמא קטנה: כלתי חזרה לאחרונה לרכב שלה שחנה סמוך למקום עבודתה ביבנה וגילתה שמישהו פגע ברכב וגרם נזק. להפתעתה, על החלון המתין פתק מקסים מאזרח טוב, רזיאל אמיר גדעון שמו, שהשאיר את פרטיו בתוספת התנצלות, ביקש שתתקשר ולקח אחריות. למה זה נשמע יוצא דופן? זו אמורה להיות הנורמה, לא?
בואו נכבד את המרחב הפרטי. בואו נוקיע ונבוז לפושטקים הקטנים. כולנו נרגיש מיד בהבדל.
הכותב הינו יועץ אסטרטגי, פאר לוין תקשורת