שאלת הסקר שהציג עמית סגל ב"אולפן שישי" בשבוע שעבר - "האם אתה מסכים עם הטענה שהממשלה נשענת על תומכי טרור" - הוציאה משיווי משקלם אנשי שמאל רבים, שנעלבו בשמם של כמה מחברי הכנסת הערבים.
"זו חרפה בעיניי", הגיב יאיר לפיד לשאלה שהתייחסה לעצם הלגיטימיות של הצגת שאלה כזו. "זה לקחת את ההסתה הגזענית הכי גרועה של ביבי ובן גביר", נימק האיש, שיום אחד הודיע שלא ילך עם "הזועבי'ז", וגם חידד ש"לא עושים עסקים עם המשותפת, הודענו על זה אלף פעמים", וביום אחר התהפך ופסק: "אין שום בעיה להקים ממשלה בתמיכת המשותפת". ראש הממשלה החליפי הגדיל לעשות כשקבע כי "להפוך אותה לשאלה לגיטימית בפריים טיים זה לא לגיטימי".
רינו צרור, עוד דוגמה אחת, נזף בתוכניתו בגלי צה"ל בסוקר מנו גבע, שהיה אחראי לסקר. "יש בעיה עם השאלה הזו", קבע, "זו טענת פייק... זו מכבסה, מנו, שנינו יודעים".
כמה ימים קודם לסקר הזה קבע אורי משגב ב"הארץ", בהתייחס לבנימין נתניהו, ש"הטקסטים שהוא משחרר על אודות הקואליציה והח"כים הערבים ('תומכי טרור') הם גבלסיים בעליל". בטור ביקורת הטלוויזיה שלה ב"הארץ", ביום ראשון השבוע, הזדעזעה גם שני ליטמן מהשאלה שנשאלה בדבר חברי הכנסת הערבים. "עמית סגל (כתב? פרשן? דובר? יועץ פוליטי?) מציג את השאלה בארשת של עסקים כרגיל", תיארה, אגב תזכורת, שומו שמיים, ש"עמית סגל גדל באולפן הזה, והוא מקבל בו פתחון פה בכל ערב".
מבקרת הטלוויזיה של העיתון, שכותביו כבר שיבחו מעשי טרור וגם השוו את בנימין נתניהו לאדולף היטלר, נחרדה מכך שכל יושבי "אולפן שישי" - מדפנה ליאל ועד אמנון אברמוביץ' - שתקו כשהוצג הסקר הנוראי הזה. היה לה גם חשוב להזכיר - לא לגמרי ברור מה הקשר - שהשאלה על תומכי הטרור, נשאלה "יומיים לפני מצעד הדגלים". "איך שטיפת מוח עובדת?", שאלה ליטמן וגם השיבה: "לאט וביעילות. בטפטופים קטנים, כמעט בלתי מורגשים. בחימום המים בזמן שהצפרדע שוחה בהם בנחת".
ובכן, עם השורה האחרונה הזו אני מסכים לגמרי. יש כאן אכן שטיפת מוח, ושטיפת המוח הזו היא שמביאה עיתונאים ואנשי שמאל להסיט את הדיון מסוגיית התמיכה המזעזעת של ח"כים ערבים בטרור, לעיסוק המגוחך בשאלה האם לגיטימי לתהות על כך בסקר. ובכן, הגיע הזמן לעשות סוף לסיפור הזה ולתת לעובדות לדבר. כן, בית המשפט העליון, שאחראי מתוקף תפקידו על הניתוח המשפטי של השאלה, דחה עד היום את כל הבקשות לפסול את חברי הכנסת הערבים בטענה שהם תומכים במאבק מזוין. אבל מכיוון שאנחנו לא מחויבים כאן לניתוחים משפטיים, ויכולים פשוט לתת לעובדות לדבר, אין שום סיבה שלא נעשה את זה.
להתעלם מהמציאות
הנה לכם פיסקה מכתבה שפורסמה לפני כשנה בעניינו של ח"כ מנסור עבאס בעיתון "הארץ". "בתחום האסירים הביטחוניים יש לעבאס רקורד דל", ניסה הכתב להגיש לנו את יו"ר רע"ם בכריכה רכה, שמא העובדות עצמן יבלבלו אותנו. "ב־2013, בעת שכיהן כסגן יו"ר התנועה האסלאמית, ביקר עם צמרת רע"ם אצל כמה בני משפחה של אסירים לרגל יום האסיר הפלסטיני. המשלחת ערכה ביקור תנחומים בעכו אצל משפחתו של המחבל פאוזי נימר, ראש החולייה העכואית, שעמדה מאחורי פיגועים רבים באזור הצפון. בהמשך ביקרה אצל משפחת בכרי מהיישוב בענה, ששניים מבניה סייעו למחבל המתאבד שביצע את הפיגוע בצומת מירון, שבו נרצחו תשעה ישראלים. אנשי התנועה הגיעו לחזק גם את משפחותיהם של סמיר סרסאווי ועלי עומרייה מאבטין, שנידונו למאסר ממושך לאחר שב־1988 השליכו רימונים ללב אוכלוסייה אזרחית בחיפה וגרמו לפציעתם של 29 בני אדם. את יומם סיימו עבאס וחבריו בעראבה, אצל מוחמד כנעאנה, שריצה מאסר בגין ניסיון לתווך בין ארגון חיזבאללה לפעילי טרור מג'נין".
עכשיו תגידו בעצמכם - בין אם אתם בימין ובין אם אתם בשמאל - איך צריך להתייחס למי שמגיע עם משלחת של מפלגתו לבקר את המשפחה שבניה סייעו למחבל מתאבד לרצוח את מרדכי יהודה פרידמן, ואת מרלן מנחם, ואת מייסון אמין חסן, ואת רב סמל רוני ע'אנם, ואת סמל עומרי גולדין, ואת סמל יפעת גבריאלי, ואת שרי גולדשטיין, ואת אדלינה מקונה, ואת רבקה רוג'ה? איך הייתם מגדירים חבר כנסת שהטריח את עצמו לביקור אצל מי שתיווך בין ארגון טרור מלבנון לבין חברי ארגון טרור בג'נין? כמה אפשר להתעלם מהמציאות ולספר לעצמנו סיפורים?
יודעים מה? בואו נתמקד רגע בביקור התנחומים של מנסור עבאס וחבריו אצל משפחתו של פאוזי נימר. נימר, ערבי ישראלי, תושב עכו, עמד בשנות ה־60 בראש חוליית טרור שרצחה את ויקטור גואטה, את רחל ברסלר ואת חיים מניקוביץ. החולייה בפיקודו של נימר ביצעה 22 פיגועים בסך הכול. היא הניחה מטעני חבלה, בין השאר, בצמוד למבני מגורים, בסמוך למשאיות ורכבי הסעה ציבורית, ועל פסי רכבת.
על נימר, שפיקד על החולייה הזו, נגזרו 27 מאסרי עולם. אחרי 16 שנה בכלא הוא השתחרר בעסקת ג'יבריל. כשהשתחרר, הפך גיבור. ב־2013 מת בעזה. כתבה של ישי פרידמן מ"מקור ראשון" מתארת את הטקס לזכרו של רוצח היהודים הזה, שאליו הזמינה את הציבור בל"ד, מפלגה ישראלית חוקית ולגיטימית. חד"ש, עוד מפלגה לגיטימית ו"מתונה", הספידה אותו כ"לוחם חופש".
רע"ם, כאמור, הגיעה לבית משפחתו כדי לנחם אותה על מותו. כן, גם מנסור עבאס היה שם, וגם איבראהים סרסור, אז יו"ר רע"ם, וגם ח"כ לשעבר עבד אל־מאלכ דהאמשה. שנה עברה, ולאזכרה במלאות שנה להילקחו מאיתנו, הגיע מס' 2 ברע"ם היום, ח"כ מאזן גנאים. גנאים שיבח את השאהיד, עמד דום לזכרו, והבהיר בדבריו ש"אין קו ירוק", שאין ערביי פנים וערביי חוץ, ושכולנו עם פלסטיני אחד.
אז למה אנחנו עדיין משחקים עם השאלה אם מותר להתייחס אל החבורה הזו כאל תומכת טרור או לא? כי יש סביבנו יותר מדי עיתונאים שמוכנים לעצום עין ולסלוח למי שמחבקים רוצחי יהודים, ובלבד שלא ייפגע כבודם של אלה, ולא תיפגע הלגיטימיות הפוליטית שלהם. תארו לעצמכם משלחת של הליכוד או של הציונות הדתית יוצאת לסיור בין בתיהם של יהודים שרצחו ערבים, ועוברת אותם אחד אחרי השני, בית אחרי בית, ובכל ביקור כזה מצטלמת עם בני המשפחה ואף דואגת, בלי טיפת חשש או מבוכה, שהתמונות הללו יפורסמו? מישהו היה שוכח להם את ההתנהגות הזו? מישהו היה מציג אותם, מאה שנה אחר כך, כאנשים מתונים? כתקווה לדו־קיום? תגידו, עמיתיי בעיתונות, אתם השתגעתם? אתם מבינים איך אתם נראים כשהדבר היחיד שמטריד אתכם, אחרי כל הרשימה הזו, זו השאלה של "אולפן שישי?".
עיתונות מגויסת
רגע, זה לא הכול. "בשנת 2017", דיווח ישי פרידמן, איש "מקור ראשון", "השתתף עבאס באירוע קבלת הפנים למחבלת הערביה־ישראלית לינה ג'רבוני. הוא ישב בשורת האח"מים הראשונה, יחד עם כל חברי הכנסת ואנשי הדת של ההנהגה הערבית־ישראלית, וחלק כבוד למחבלת שסייעה לאנשי הג'יהאד האסלאמי לבצע פיגועי תופת בישראל".
כמה שנים קודם לכן, המשיך פרידמן, "השתתף עבאס, יחד עם חברי התנועה האסלאמית של הפלג הדרומי, באירוע חמאסי שבו מעניקים תעודות ומתנות למחבלים משוחררים. עבאס ישב באותו אירוע כאשר כמה מושבים לידו סאמי יונס, מחבל ערבי־ישראל שרצח חייל צה"ל. כמה שורות מקדימה ישבה משפחתו של המחבל ספיאן עבדו, איש חמאס, שהורשע בניסיון להרעיל ישראלים למוות בבתי קפה". נו, רינו צרור, איך לדעתך צריך להתייחס לכל זה? אתה עדיין חושב שהטענה שהם "תומכי טרור" היא "טענת פייק?".
חכו, עדיין לא גמרנו עם רע"ם. לפני שנה, אחרי שהמשטרה ושב"כ הצליחו לשים את ידם על חשודים בניסיון לרצוח יהודים ולשרוף את רכושם בפרעות בעכו, הקימה קבוצת תושבים ערבים בעיר אוהל מחאה בדרישה לשחרור העצורים. ימים ספורים לפני שהלך לעולמו, הגיע יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, איש רע"ם, ח"כ סעיד אלחרומי, לביקור הזדהות באוהל הזה.
בתמונה שפרסם אז מאותו אירוע יאיר קראוס, כתב "מקור ראשון", נראה אלחרומי כשהוא נושא דברים באוזני המוחים שבאוהל, כשמאחוריו מתנוסס השלט "עכו לא תעזוב את בניה בבתי הכלא של הכיבוש", ותחתיו תמונותיהם של העצורים ששחרורם נדרש. את מי דרש ח"כ אלחרומי לא לעזוב בבתי הכלא של הכיבוש? את מי שהוגש נגדו כתב אישום שייחס לו את הצתת מלון האפנדי, הצתה שבעקבותיה נשרף למוות אבי הר אבן, ואת מי שנאשמו בהשתתפות במעשי לינץ' אכזריים במרדכי כץ ובמור ג'נאשווילי. מה אתם אומרים, תומך טרור או לא תומך טרור?
את ליל הקלשונים אתם זוכרים? שלושה מחבלים אזרחי ישראל חדרו בליל שבת למאהל של צה"ל, מצוידים בשני גרזנים, בשלושה סכינים ובקלשון, ורצחו את החיילים יורי פרדה, יעקב דובינסקי וגיא פרידמן. מישהו יכול למצוא הגדרה לביקור החיזוק של ווליד טאהא, היום יו"ר ועדת הפנים של הכנסת, בבית הוריהם של המחבלים, חוץ מאשר תמיכה בטרוריסטים?
ולמה הביקורת של העיתונאים על הסקר הזה מטריפה כל כך? כי העיתונות הישראלית, בכל מה שקשור בטיפול במעלליהם של חברי הכנסת הערבים, בוגדת בתפקידה. במשך שנים בחרו פרשנים לענייני ערבים, במקרה הרע שלא לפרסם, ובמקרה הטוב שלא להבליט, את מה שעלול היה לצייר את הפרלמנטרים הערבים כמו שהם באמת. אם לא היה לנו את ישי פרידמן, חלק גדול מהסיפורים, כולל רוב אלה שקראתם ושתקראו פה, לא היו ידועים לנו כלל.
ומה עם המשותפת?
עכשיו בואו נדבר על עוד כמה ח"כים, שאינם בקואליציה, ושמעולם לא זכו בתקשורת הישראלית ליחס שהיו ראויים לו, יחס השמור למי שתומכים בטרוריסטים. אחמד טיבי, חביב העיתונות והעיתונאים, היה יד ימינו של יאסר ערפאת, האיש שאחראי לנהרות של דם יהודי. מה נגיד עליו, על טיבי? שהוא איש של שלום? שהוא שונא אלימות? שהוא סמל לדו־קיום? כמה פעמים אפשר לעמוד דום בהתרגשות מול הסיפורים על היותו רופא שטיפל גם בנשים יהודיות?
יודעים מה, שימו בצד את השירות שהוא העניק לערפאת. טיבי נהג לבקר אצל משפחתו של מחמוד ג'בארין, שישב 30 שנה בכלא הישראלי על רצח של ערבי שבו חשד שהוא משתף פעולה עם ישראל. טיבי לא היה שם לבד. כשהרוצח הזה השתחרר מהכלא, עלו אליו לרגל גם חברי הכנסת ג'מאל זחאלקה, ומסעוד גנאים, ומטאנס שחאדה, וראשי התנועה האסלאמית ובכירי ועדת המעקב. וכשהרוצח המשוחרר התחתן, הגיע ח"כ לשעבר יוסף ג'בארין לשמוח איתו ביום חגו.
טיבי פרסם בדף הפייסבוק שלו הספד לסוביחה יונס - אום כרים, אימו של המחבל כרים יונס, ערבי־ישראלי שבשנת 1980 חטף ורצח את חייל צה"ל אברהם ברומברג. "לאם האמיצה והגיבורה, שחיכתה כל רגע לראות את שחרור בנה ולא זכתה לכך", כתב לזכרה. בהזדמנות אחרת פורסמה תמונתו של טיבי כשהוא מאכיל מרק חם את סאמי יונס, האיש ששלח אל המבצע את שני המחבלים שרצחו את ברומברג. השניים חטפו את החייל, ירו בראשו והשליכו אותו בפרדס. טיבי נשא נאום בשבחם והילל אותם על הקרבתם וגבורתם. בעיניו, מאהר וכרים יונס הם "סמלים המקריבים למען מולדתם".
טיבי אף הצטלם מחובק גם עם עלי עמריה, שהורשע בשנת 1988 בזריקת רימוני יד על עוברי אורח ברחוב נורדאו בעיר חיפה, וגם עם בילאל חטיב, שדקר חייל צה"ל ופצע אותו קשה, כנקמה על מות אחיו. האח, אם אתם שואלים, רצח את החייל אולג שייחט - וחוסל. באלבום התמונות של סגן יושב ראש הכנסת שלנו ישנה גם תמונה שלו כשהוא מתחבק עם מוחמד זיאדה, שזרק רימון על אוטובוס עם נוסעים, ועוד תמונה שלו מתנשק עם מוכלס בורג'ל, שגם הוא השליך רימון. עדיין נראה לכם שהבעיה שלנו היא עם שאלת הסקר שהציג עמית סגל, ולא עם העובדה שאנשים כאלה באים בקהל ומכהנים בנשיאות הכנסת?
ואי אפשר בלי כמה מילים גם על חד"ש, שנתפסת פה איכשהו כמתונה מכל המפלגות הערביות. ביטאון התנועה פרסם שיר לכבודו של "יקיר טול כרם", המחבל עבאס א־סייד, מגדולי המחבלים של חמאס, ומי שעמד בין השאר מאחורי הפיגוע הקשה במלון פארק שבו נרצחו 30 ישראלים. ארגון הנוער של המפלגה ביקש להנציח את רוצחי היהודים בפרעות תרפ"ט, וגם את חוטפת המטוסים לילה חאלד. ואם אתם רוצים משהו מהשנה האחרונה, לכו לתמיכה של המפלגה במחבלים שהצליחו בספטמבר האחרון לברוח מכלא גלבוע.
כל זה לפני שהגענו למפלגת בל"ד, שלאנשיה מעולם לא הייתה בעיה להתחבר למחבלים רוצחים. פעם אחת היה מדובר ברוצחו של החייל משה תמם. פעם אחרת זה היה אות הוקרה למחבל המשוחרר אניס ספורי, תושב שפרעם שישב בכלא בעוון תכנון רצח של חיילים ומדענים ישראלים. פעם שלישית העניקה המפלגה אות לזאהר עלי, שישב בכלא על היותו חלק מחולייה שתכננה פיגועי התאבדות בבתי קפה בישראל ובמטרות צבאיות. בהזדמנויות אחרות קיבל את החיבוק מי שרצח חשוד בשיתוף פעולה עם ישראל, ומי שישב בכלא על בגידה ועל סיוע לחיזבאללה, והרשימה עוד ארוכה.
הדוגמאות שהובאו כאן הן רשימה חלקית. חלקית מאוד. לכו לחשבון הטוויטר של ישי פרידמן ותוכלו לקרוא עוד דוגמאות רבות. סיפורי התמיכה של ח"כים ערבים בטרור ובטרוריסטים לאורך השנים יכולים למלא גיליון שלם.
מטריית לגיטימיות
ועוד מילה חשובה. אני יודע שנהוג עכשיו במיינסטרים העיתונאי לחבק את הממשלה הזו, ואת העומד בראשה. ובכן האיש הזה בדיוק, נפתלי בנט, הלך לוועדת הבחירות המרכזית אך לפני מעט יותר משנה, וביקש לפסול את מפלגת רע"ם כולה בטענה שהיא מפלגה שתומכת בטרור. לא הסקר של ערוץ 12 דרש את הפסילה. נפתלי בנט דרש אותה.
בסדר, תגידו, זה היה לפני הבחירות. לפני שאנשי "ימינה" זכו להכיר מקרוב את אנשי רע"ם ולהתרשם מהם. ובכן, חודשים אחרי שהממשלה הזו יצאה לדרך, ראיינתי את השר מתן כהנא וביקשתי לדעת ממנו האם נוכח מה שהוא יודע היום, מפלגתו חוזרת בה מההגדרה של רע"ם כמפלגה תומכת טרור. כהנא סירב להשיב, וסירב לחזור בו מהקביעה ההיא.
אני חוזר לסיום לכל אותם עיתונאים שחשבו שיש פגם במה שעשה ערוץ 12, כששאל "האם אתה מסכים עם הטענה שהממשלה נשענת על תומכי טרור". נדמה לי שאחרי שקראתם את הרשימה הזו, יש רק עניין אחד שחשוב לעסוק בו: איך יכול להיות שהתקשורת הישראלית לא עסקה מעולם ברצינות בסוגיה הזו? לא בניסוח של השאלה של "אולפן שישי", אלא בעובדה שיש לנו בכנסת ישראל, בבית הנבחרים שלנו, אוסף כזה של אנשים שתומכים בטרור ותומכים באנשים שרצחו יהודים?
איך אנחנו מספקים לחבורה הזו מטריה מטורפת כזו של לגיטימיות? זה הרי בלתי נתפס. זה הרי לא נורמלי. מבקרת הטלוויזיה של "הארץ" תהתה אם עמית סגל הוא "כתב", "פרשן", "דובר", או "יועץ פוליטי"?. ואני שואל, אם סגל הוא "דובר" או "יועץ פוליטי", איך צריך להגדיר עיתונאים שעוצמים עיניים מול מפגני התמיכה הסדרתיים האלה בטרוריסטים רוצחי יהודים, ובוחרים להקדיש את האנרגיות שלהם למתקפה על עיתונאים ששואלים עליהם שאלות?