"היום, עם פתיחת תחנת הכוח ההידרו-חשמלית הראשונה על הירדן, מסתיים פרק חשוב בקורות ארץ-ישראל, קורות של פרוצס (תהליך, א.א) טמיר בתחיית הארץ החרבה והשוממה, העזובה מאלוהים ואדם", כך בשעה ארבע אחר-הצהריים, היום לפני תשעים שנה, ערב חג שבועות, 1932, פתח פנחס רוטנברג את נאומו בטקס חנוכת מפעל החשמל בנהריים.
במונחים עכשוויים, מדובר בטקסט נמלץ ורווי פאתוס, אבל צריך להבין שהקמת מפעל החשמל לפני 90 שנה בלב עמק הירדן המרוחק, היה מיזם בקנה מידה עצום בכל מובן באותה תקופה. מדובר במיזם פורץ דרך שדרש תעוזה, כושר יזמות, מהלכים מדיניים ופוליטיים, יכולת גיוס כספים, חזון ועקשנות. כל אלו היו לפנחס רוטנברג שכונה "הזקן מנהריים".
בתום חמש שנות עבודה, שהתארכו כמעט בשנה וחצי מעבר למתוכנן, בעקבות שטפון שגרם נזקים כבדים למפעל, הגיע הרגע הגדול של חנוכת האתר.
את חברת החשמל לארץ ישראל ייסד רוטנברג כבר תשע שנים קודם, במרץ 1923, ובמהלך אותן שנים הספיק להקים שלוש תחנות כוח שהופעלו בדיזל. את שלושתן חנך באותו מועד - את התחנה הראשונה, בתל אביב, חנך ב-10 ביוני 1923. את שתי התחנות הבאות, בטבריה ובחיפה, חנך באותו יום; ב-10 ביוני 1925.
לכן ציפו כי גם את התחנה בנהריים, שנחשבה ליהלום שבכתר התחנות של רוטנברג, הוא יחנוך באותו תאריך. סבורים כי הוא החליט להקדים את הטקס החגיגי ביום כדי לא לפגוע בחג השבועות. הטקס נערך זמן קצר לפני כניסת החג.
החיבור שבין חנוכת מפעל החשמל בנהריים עם ערב חג כשבועות גם הלמה את רוחו של החג באותם ימים בארץ ישראל, ובפרט בהתיישבות העברית בעמק. חג כשבועות, על פי תפיסתם של החלוצים, מקימי ההתיישבות השיתופית והחקלאית, היה יום חגו של העם השב אל אדמתו. טקס הבאת הביכורים היה חידוש של מסורת עבר שלבשה כעת דמות חדשה של גאולת העם.
"להשיב לחגי הטבע את דמותם הראשונית"
כך, לדוגמא, כתב על החג כמה שנים קודם לכן החבר יוסקוביץ מקיבוץ אשדות יעקב, שלידו קם מפעל החשמל: "מכאן סוד קנאותנו לחג צעיר זה שאנו אומרים לחוג כרצוננו וכאשר עם ליבנו. ואמרנו: אשר עשינו בחיי החולין שלנו נעשה גם לחג שלנו. […] לא מקרי הוא הדבר שבחלקנו נפל הגורל להשיב לחגי הטבע את דמותם הראשונית, להשיב לעם השב לאדמתו את חגי אדמתו".
אין ספק כי הביכורים שהגיש רוטנברג בשבועות 1932 היו עבור החלוצים שהתיישבו בעמק "טנא רב פאר" כמאמר שיר החג. למפעל פורץ הדרך של רוטנברג היו השלכות מרחיקות לכת על ההתיישבות בצפון הארץ; ראשית, המיזם העצום היה מקור פרנסה עיקרי לחלוצים שהתגוררו באזור ולולא אותו מיזם בכלל לא בטוח שחלק מהישובים היו קמים. מרבית חברי קיבוץ אפיקים, לדוגמא, שהתגוררו אז עדיין בחצר כנרת, עבדו בבניית תחנת הכוח, עבודה שהיוותה את מקור פרנסתם העיקרי.
הקמת המפעל גם הניחה תשתית שהמחישה כי התנועה הציונית מסוגלת לרתום את כוח החשמל כדי לפתח את הארץ ורוטנברג הוכיח שקיימת יכולת להוציא אל הפועל תכנית יומרנית כל כך. אלו לא היו דיבורים בעלמא והפרחת תוכניות רעיוניות. המהנדס השאפתן הציב בנהריים סטנדרטים גבוהים שהבהירו כי המתיישבים החדשים מסוגלים לרתום את המדע והקדמה כדי לבסס את הבית שברצונם להקים בארץ ישראל.
מסמר מארון הקבורה
אלא שרוטנברג לא ראה בהקמת תחנת הכוח מיזם ציוני שנועד להשתלט על הארץ. הוא ראה במפעל פתח לשיתוף פעולה עם התושבים הערבים באזור. בטקס חנוכת המפעל נכחו האמיר עבדאללה, לימים מלך ירדן, וארתור ווקופ, הנציב העליון של ממשלת בריטניה בפלשתינה. בנאומו רוטנברג הפליג בחזונו לעתיד האזור; "רגשי כבוד ואהדה הדדיים, עבודה משותפת וידידותית של שני העמים, ויצירה משותפת של ערכים גדולים- סופם לבוא", הכריז בפני הקהל. "גורל שני העמים משולב עתה זה בזה על ידי כוחות העומדים מחוץ להשגחת אנוש", הכריז באופטימיות . הוא הוסיף כי "המנסים לעכב בעד התקדמות זו - סופם להיכשל. אותם שפעלו ואלה שעזרו לה יישאו את ברכת הדורות הבאים".
מתברר כי גם אדם פורץ דרך כמו רוטנברג, שהצליח לראות למרחקים, היה אופטימי מדי ושגה בראיית העתיד; 16 שנים בלבד עבדה תחנת הכוח עד שהושבתה במלחמת העצמאות, אחרי שנכבשה על ידי צבא ירדן.
לקראת שנת המאה של חברת החשמל ובמטרה להנגיש לציבור את סיפורה, ארכיון החברה עובר הליך עמוק ורחב של דיגיטציה ובמסגרת שיתוף פעולה עם מכון יד בן צבי ותוכנית "ארץ חפץ" נאספו, תועדו ונחקרו קרוב לאלפיים חפצים שנאספו במהלך כמעט מאה שנים.
בין השאר נמצאו פריטים שהיו שייכים לחלק מ"הרוגי נהריים". בחמש שנות העבודה להקמת תחנת הכוח נהרגו חמישה עובדים, ארבעה יהודים וערבי. קבריהם של ההרוגים היהודים הועברו בשנת אלפיים מנהריים לבית הקברות של קיבוץ גשר השכן. אגב, בטקס חנוכת תחנת הכוח, רוטנברג לא שכח את חמשת ההרוגים ואמר: "בהכרת תודה וצער אני מרכין את ראשי לפני קברות העובדים, ארבעה יהודים וערבי אחד, אשר אור חייהם דעך בעצם העבודה".
בין אותם חפצים שאותרו בארכיון נמצא מסמר חלוד ולצידו תווית שמעידה ששימש לארון הקבורה של אליהו גושנסקי, שהיה ההרוג הראשון בנהריים. מדובר היה בחבר אפיקים שלפני כן היה מהפכן רוסי וחבר השומר הצעיר. הוא הוגלה למחנה עבודה בסיביר, שם מצא את בת זוגו ושניהם עלו לארץ ישראל והצטרפו לחברי אפיקים בחצר כנרת. גושנסקי נהרג ב-1929 כשקרון משא מחץ אותו למוות. אשתו, שהייתה בהריון, שבה לרוסיה ושם גידלה את בתה לבד.
פריט נוסף שנמצא בארכיון ושנחקר במסגרת תכנית "ארץ חפץ" נוגע לסיפורו של אברהם קגרליצקי, שנהרג בתאונת עבודה בשנת 1930. קגרליצקי היה מהנדס באתר העבודות שסיפורו נגלה באמצעות חקר שעון היד שנמצא אף הוא בארכיון. בארכיון גם אותרו מסמכים מהם עולה עד כמה המקרה השפיע על רוטנברג שאף תיחקר באופן אישי עד ראייה לתאונה. בין החפצים הנוספים מנהריים נמצאה בארכיון החברה גם תיבת פח ששימשה לאחסון הביסקוויטים שחולקו לעובדי נהריים שנפלו בשבי הירדני ב-1948.