בצעירותי, חגגתי את יום ירושלים. אבל עם השנים הוא נלקח ממני, וכאילו נהפך מיום טוב לאבל. הגיעה השעה להופכו בחזרה מאבל ליום טוב. מה אנחנו חוגגים? ירושלים היא בירתה של מדינת ישראל. זכינו להיות ריבונים בירושלים, אך המסורת היהודית מלמדת אותנו שאין אנו ריבונים עליה. זאת מפני שלירושלים משמעויות סותרות במסורת עמנו ובדתנו. יש לה משמעות לאומית, ויש לה משמעות דתית.
במישור הלאומי ודאי שירושלים נשאה במשך דורות את התקווה של עמנו לחזור לארץ מולדתנו ולמדינתנו: 'אם אשכחך ירושלים'. 'לשנה הבאה בירושלים'. ירושלים היתה שם נרדף לישראל. ריבונות בירושלים היתה סמל להיותנו "עם חופשי בארצנו". אבל אל לבלבל סמליות עם מהות. וכאן נכנס המישור הדתי. במישור האמוני, כיהודים, ירושלים מעולם לא היתה נחלתו של עם ישראל בלבד: 'המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם' אומר עליה האלוהים, מפני שהיא נחלתו. ארץ ישראל היא נחלתנו. ירושלים - נחלת ה'.
בתודעה הלאומית, אחרי שנות קיום רעוע ורווי סכנות בין מלחמת העצמאות ליצחון במלחמת ששת הימים, אי אפשר היה שלא להרגיש שאיחודה של ירושלים סימן סוף כל סף את סיומה של מלחמת העצמאות. 'הר הבית בידינו' היה להכרזה שכמו הכילה את השינוי ב מאזן הכוחות, את הגבולות החדשים ברי הגנה, את השלטון בגב ההר וברמת הגולן. ויום ירושלים היה לחג ריבונות לאומי: 'השולט בהר-הבית שליט על הארץ כולה', כלשונו של המשורר אורי צבי גרינברג.
אך לגביי, ולגביי רוב אזרחי מדינת ישראל, חג ריבונותנו ותקומתנו הוא יום העצמאות. 'בל תוסיף', מזהירה המסורת שלנו. ריבוי אינו מוסיף חשיבות, אלא גורע ממנה: איני חש צורך בחג מיוחד לכך פעמיים בשנה, ובודאי שלא פעמיים בתוך חודש אחד. רוב הציבור הישראלי אכן מצביע ברגליו.
יום ירושלים יכול היה להיות לחג בעל מימד דתי: יום שחוגג את חזרתה של חוויית 'המקום' לחיינו הרוחניים. מקום שמסמל קירבה ייחודית לקב"ה. מקום שנושא את כל תקוותינו ותפילותינו. ריבונות בירושלים אינה רק סמל לריבונות לאומית, אלא לסוף חוויית הפירוד והניכור מהאל, הטמונה כה עמוק בחוויית הגלות. בתי כנסיות ובתי מדרשות מילאו את החסר, אך לא היוו תחליף לחוויית הנוכחות והקירבה הייחודית לירושלים.
אך הקירבה והנגישות ל'מקום' הינן מורכבות, ואולי אף אינן באמת אפשריות. כדברי שלמה המלך, 'כי האמנם ישב אלהים על הארץ, הנה השמים ושמי-השמים לא יכלכלוך, אף כי הבית הזה אשר בניתי' (מלכים א' ח', כ"ז). בנוסף, ככל שמתקרבים ל'מקום', עולים בדרגות הקדושה וחל איסור לאדם להתקרב. בני אנוש לעולם אינם בעלי 'המקום'. ועל כן, החוויה של ריבונות בירושלים חייבת להיות מלווה בחיל וברעדה, ובצניעות. את יום ירושלים הדתי מבטאים בתפילה ובהלל לקב"ה, ולא לכוחנו ולעוצם ידנו.
המקור לחילול הקודש ביום ירושלים בזמננו הוא בערבוב בין הדתי לבין הלאומי. ריבונות תמיד מאתגרת ומערערת את הצניעות שבחוויה הדתית. אם ביום העצמאות אנו חוגגים את הגשמת תקוותנו להיות עם חופשי בארצנו - ביום ירושלים, לאוכלוסיה הולכת וגוברת, נדמה שהחגיגה היא ממש על אדנותנו על הקודש: ניצחון אלוהינו ודתנו. בשונה מיום העצמאות, לא את חירותנו אנו חוגגים, אלא את אדנותנו על 'המקום' ועל סובביו. הלל ותפילה הומרו במצעד דגלים שבינו ובין הקודש אין דבר וחצי דבר. יתרה מכך, הוא פרי הבאושים של ערבוב דת ולאום, וסותר את מהות מושג הקדושה, ואת הצניעות המתחייבת מחיים שיש בהם נוכחות אל.
אם יום ירושלים הוא חג לאומי - אין לנו צורך בו, והוא עובר על מצוות 'בל תוסיף'. אם הוא חג דתי - וכך ראוי שיהיה - חובה עלינו לאפשר לקדושתו להאיר.
הכותב הוא נשיא מכון הרטמן