הדרך המנצחת למגר תופעות בתחום חוק צער בעלי חיים

העולם נבנה על גבם. יבשות נתגלו בעקבות הסחר בהם. אנחנו צורכים אותם על בסיס יום-יומי, לובשים
אותם, סוחרים בהם, משתמשים בהם ככלי עבודה וככלי תחבורה, מבצעים בהם ניסויים, מנצלים אותם
למטרות שעשוע והנאה. מאז ומעולם פיתח האדם תלות בבעלי החיים.

מאז שירדנו מהעצים חלפו אלפי שנים. אמנם בהתחלה היה לנו די קשה להתניע. אבל מאז אותו רגע גורלי בו גילינו שקל יותר לגלגל אבן מאשר לסחוב אותה על הגב, התחלנו לעוף על עצמנו. ועם האוכל בא התיאבון. אנחנו מעזים לחלום, ליצור את העתיד. אין תחום שלא התפתחנו בו.

למעט תחום אחד אותו הזנחנו והותרנו הרחק מאחור, יחסינו עם בעלי החיים. משוואה בה צד אחד מפסיד בעוד האחר זוכה בכל הקופה. מדובר ביחסים לא פרופורציונאלים. יחסים רקובים המושרשים כל כך עמוק, עד כי נדמה שזו דרכו של עולם. נראה שאנחנו לא מכירים דרך אחרת. כל דור שמגיע לעולם מקבל את המציאות הזאת כהכרח, כחלק מההוויה שלנו, כצורך קיומי.

יחסנו לבעלי החיים קובע במידה רבה את רמתה המוסרית של החברה בה אנו חיים. זו משוואה לא מאוזנת שבאה לידי ביטוי בעשרות תופעות קשות ואכזריות שהתפתחו להן והשתרשו במהלך דורות על גבי דורות, כשבמרכזן הקורבנות היחידים הם בעלי החיים. הטרגדיה בכל הסיפור היא שנוח לנו עם הקורבנות השקופה והאילמת הזאת. קל לנו לפטור את עצמנו מלגמול לאוכלוסיה שאנחנו חייבים לה כל כך הרבה. למה? פשוט מאוד, כי אנחנו יכולים.

אני חושב שהגיע הזמן שנתחיל לחשוב באופן רציני על שינוי המשוואה הזאת אחת לתמיד. להמשיך
ולהתעלם מן המציאות הקיימת, רק מגביר את הנזק שאנחנו גורמים להם ולנו. המצב מחייב אותנו לנטוש את השיטות המסורתיות ולחשוב באופן יצירתי. כמובן ששינוי דרסטי מצריך חשיבה מחוץ לקופסה.

במהלך השנים ניסיתי למצוא את נוסחת הקסם, להבין מהו המכשול העיקרי שמונע מאיתנו לשנות את
המשוואה העקומה הזאת. למדתי על המון יוזמות מקומיות שהגיעו מצד הממסד, ובעיקר מצד האוכלוסיה המקומית. אבל כל אלו נראו רק נסיונות נואשים לסתום את החורים בסכר. לא מצאתי חשיבה מערכתית יסודית. מה כן מצאתי? מצאתי מכנה משותף מאוד ברור וקריטי שמשפיע באופן ישיר על היכולת שלנו להתמודד עם תופעות בתחום בעלי החיים. אני קורא לזה "הדיכוטמיה שבין המדינה לקהילה".

אנו מורגלים למציאות בה המדינה אחראית לכל פן בחיינו. האחריות שיש למדינה על החיים שלנו היא
כמעט אבסולוטית. אנחנו מפקידים מרצון את הבטחון שלנו בידיה, את החינוך, את הרווחה שלנו, מרגע
שאנו באים לעולם ועד שאנו עוזבים אותו. בואו נודה שדי נח לנו עם זה. הרבה יותר נח כשמקבלים עבורנו החלטות קשות. זה מקל על החיים שלנו.

אבל לא כך בתחום בעלי החיים. אמנם גם בתחום זה למדינה יש מונופול על רווחתם ובטחונם של בעלי
החיים. אמנם בישראל קיים חוק שבא להגן על בעלי החיים. אבל, הבעיה מתחילה כשנוצר פער בין דרישות החוק לבין היכולת של המדינה לאכוף אותו. הפער הזה נוצר כאשר התופעות נרחבות ורבות. וכשהתופעות מתפרשות על פני מרחב וזמן גדולים מדי, המדינה לא מסוגלת להתמודד עם האתגר.

הכשל הדיכוטומי הזה יוצר מצב בו המדינה לא יכולה לעשות שינוי אמיתי בתחום בעלי החיים ללא תמיכת הקהילה. מנגד, הקהילה לבדה לא יכולה לעשות שינוי אמיתי ללא תמיכת המדינה. הכשל הזה יוצר מציאות של "הולכים על מה שאפשר", על מה שנראה לעין. מן מענה קוסמטי, גירוד של השכבה העליונה בלבד. כך יוצא שתופעות קשות שדורשות מענה מערכתי, לא מטופלות כלל.

מאז שהקמתי את ארגון פטרואה, חיפשתי לפצח את הקוד, את השיטה האולטימטיבית להתמודדות
מוצלחת עם תופעות בתחום. לאחר שנים של עבודה, אני מאמין שהצלחתי. זו שיטה שבנויה על מודל של שיתוף פעולה מלא בין המדינה והקהילה. הפוטנציאל שלו טמון בערך שכל צד מביא איתו.

למדינה יש את הכח לאכוף. יש לה את הכלים. אבל מישהו צריך לגשר על הפער העצום הזה שקיים בין
דרישות החוק לבין היכולת של המדינה לאכפו.

לא קל לחשוף תופעה. לא כל שכן כשמדובר בתופעות שנמצאות עמוק מתחת לפני השטח, הרחק מעיניו של הציבור. כדי לעשות זאת, יש צורך בהפעלת מנגנון יעיל, מנגנון שתהיה לו היכולת לחדור כמה שכבות אל תוך הקרקע, להגיע לאותם מקומות בהם כף רגלו של החוק לא דרכה מעולם, היכן שכללי המשחק משתנים.

כדי להצליח להגיע לשורש התופעות, כדי להצליח לחשוף את השיטות, את המעורבים, כדי לחשוף את
העבירות, כדי להציג את המציאות האמיתית בה חיים כל כך הרבה בעלי חיים, צריך לכוון גבוה, הכי גבוה שאפשר. ומה יותר טוב משימוש בשיטות שכבר הוכיחו את עצמן בתחומים אחרים. כמו במלחמה בטרור או במלחמה בפשיעה מאורגנת. כל מה שצריך לעשות זה לקחת את שיטות האיסוף המודיעיני המוכחות וליישם אותן כאן.

צריך לגייס את האנשים הנכונים, בעלי נסיון מוכח בתחום האיסוף, אנשים שיש להם גם תפיסת עולם
מתאימה. ובמדינתנו הקטנה לא חסרים כאלו. מיטב המוחות נמצאים סביבנו, בתוך הקהילה. המוחות האלו צברו נסיון רב במהלך השנים. מרביתם צברו אותו בשירות הצבאי. מדובר במאגר בלתי נדלה של פוטנציאל לא ממומש ומבוזבז.

בניית מנגנון יעיל ומקצועי תקבע האם יעלה בידיי כוחות האיסוף בשטח להביא את כל המידע המפליל
שיאפשר להציג לציבור תמונה אמיתית ומלאה של התופעה, ויאפשר למדינה למצות את ההליכים מול
המעורבים. זהו שלב שדורש עבודה רבה, חשיבה ותכנון קפדניים. הדגש הוא על הפעלת מנגנון מקצועי
ואיכותי, בלתי תלוי, שמסוגל לפעול 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, לאורך כל השנה, בכל מזג אוויר ובכל תנאי.

אבל לכל התהליך הזה לא תהיה תועלת ללא חינוך והסברה. הסתפקות בסילוק מעורבים מרכזיים מהשטח עלולה ליצור ואקום שימשוך אליו מעורבים חדשים. לכן חשוב להפעיל תכנית חינוך והסברה מסודרת שמותאמת לקהילה המקומית. ההסברה תכוון לחיזוק הקשר בין הילדים לבעה"ח, לפיתוח חמלה ויכולת לראות בעלי חיים כאינדיבידואלים, בעלי תכונות אופי, רגשות ויכולת לחוש כאב.

מאזן האימה בינינו לבין בעלי החיים חייב להשתנות. אני מאמין שהעת הזו מחייבת אותנו להתוות דרך לדור חדש שיצמח כאן ויוכל לראות את טובתם וזכותם של כל היצורים החיים לחיות כאן בכבוד ובבטחון. כי הכדור הזה הוא של כולנו.

עוד על ארגון פטרואה: https://ptroa.org.il

הכותב הוא מייסד וראש ארגון פטרואה