לכבוד הפלייאוף שמגיע

העונה הזאת מציבה, מעל לכל ספק אפשרי, את מייק שהנאהן כמאמן הטוב ביותר בפוטבול, שלוש דרגות מעל לכל היתר. זה מה שציפה לשהנאהן בדנבר לאחר שתי הזכיות הרצופות שלו בסופרבול: ג'ון אלווי פרש, הקבוצה שלו התחילה את העונה שעברה עם חמישה הפסדים רצופים, בובי בריסטר ובריאן גריזי רבו על מקום בהרכב הפותח כקוורטרבק וטרל דייויס קרע את רצועת הברך שלו וסיים את העונה. שהנהאן הוביל את דנבר לעונה מכובדת כשהמחליף של דייוויס צובר יותר מאלף יארדים על הקרקע.

לשנהאהן יש שיטה. את השורשים שלה הוא טיפח בשנות הזוהר של הפורטי ניינרס, בדנבר הוא קיבל את המנדט המושלם למקסס אותה. בכל מקרה, בעידן הממותות שמשתלט על כל עמדה בפוטבול, שהנאהן ואלכס גיב, מאמן קו ההתקפה של דנבר, ייצרו חבורה של שחקנים רזים (יחסית, כמובן) ואתלטית. כזו שכל אחד יכול לרוץ מאחוריה לאלף יארד וכל קוורטרבק יכול להשכיח בה את אלווי. העדות הטובה ביותר לחשיבות של גיב ניתנה מפיו של פט באולן, הבעלים. באולן הצהיר, לפני שישב עם גיב על חידוש החוזה, ש"אין לנו תקרת שכר על עוזרי מאמנים".

ביום שבת ניצחה דנבר את סן פרנסיסקו במשחק הפרידה שלה ממייל היי סטדיום (דנבר עוברת לשחק באצטדיון במרחק יריקה מהאצטדיון הישן עם תכולה של עוד שני מקומות מעבר לתכולתו של מייל היי). אבל הפרידה האמיתית היתה כמובן מג'רי רייס, במה שהיה כנראה משחקו האחרון במדי הניינרס.
בשבוע שעבר הובעה בוואלה! ספורט הדעה שרייס, גדול הרסיברים שדרכו על מגרש הפוטבול, צריך לפרוש כשהמדים של הניינרס עדיין על גופו. רייס יהיה ניינר בלי שום קשר למה שהוא יעשה מעתה ואילך. הוא מעולם לא עזב את הקבוצה, לא באליפויות, לא במשבר הניהול ולא בצלילה למאזנים שליליים. להפך, הוא נשאר ומשך אחריו את השחקנים הצעירים למשטר האימונים המפרך שלו. סן פרנסיסקו כבר עשתה השנה קולות של שיפור, טרל אוואנס שבר את שיא התפיסות למשחק אחד בשבוע שעבר וג'ף גרסיה, הקוורטרבק, שבר אתמול את שיא היארדים לעונה אחת, תוך שהוא מדיח מהמקום הראשון את סטיב יאנג.
אבל דווקא מעבר של רייס לשחק בקבוצה אחרת יכול להיות מעניין: כל מי שהיה מעורב בשושלת של הניינרס הצליח איכשהו להתרסק ברגע שהוא יצא מהמפרץ. ביל וולש השפיע יותר מכל איש אחר על הנוף של הפוטבול בשיטת ההתקפה שהמציא ובמקבץ המאמנים שצמחו תחתיו (שהנהאן ביניהם), אבל התרסק בקריירת האימון הקצרה שלו בסטנפורד, קרמן פוליסי, מי שלקח החלטות מקצועיות, לא מצליח לשחזר את ההצלחה בקליבלנד, מונטנה ברח לקנזס רק כדי לראות שהניינרס יכולים לקחת אליפות גם עם יאנג, ואדי דהברטולו, הכעלים, הסתבך בעבירת פלילים פדרלית בלואיזיאנה ונאלץ לוותר על הבעלות שלו על הניינרס.

אל תתפלאו שבין השמות של הקבוצות שטיפסו לפלייאוף אתם לא מגלים את האלופה היוצאת, סט. לואיס ראמס. עוד נחזור לראמס, לא לפני שנוריד את הכובע על העונה המזהירה של ניו אורלינס, שכנראה היתה זקוקה להיפטר מדמותו המאיימת של מייק דיטקה על הקווים, כדי להתפוצץ.

הסיבה שניו אורלינס התפוצצה היתה ההגנה שלה. והגנה, יותר מכל שנה אחרת, תקבע הפעם את גורל האליפות. זו גם הסיבה שהראמס לא מגיעים לפלייאוף, וזו הסיבה שבגלל אף אחד לא סופר קבוצות מהאמריקן ליג מלבד טנסי ובולטימור. וההגנה הופכת את טמפה ביי למועמדת שלי לאליפות. במרכז של ההגנה הזאת נמצא וורן סאפ, אחד שאפשר לעשות סביב הטוסיק שלו את הקפת הכנרת, אחד ששם מעל הלול של התינוק שלו בריסטול שעליו כתוב "הנה רוצח הקוורטרבקים הבא", אחד שיגרום לכך שההכרעה, שוב, תעבור בפלורידה.

סאפ, ביחד עם ג'ורג' לינץ' ודרק ברוקס יתנו למאמן טוני דנג'י סיבה טובה יותר להיות שמרן עם ההתקפה שלו (וגם ככה זו התקפה שנראית כמו גירסת פוטבול לפט ביוקנן). ההגנה הזאת גם מבטלת את הטענה בקשר לחולשה של שון קינג בעמדת הקוורטבק. עם סאפ וההגנה שמסביבו גם לארי קינג יכול לקחת את טמפה ביי עד לתואר.

במשך כל העונה שמענו עד כמה הפוטבול הוא משחק ענק, ומוביל ושוויוני. איך הוא מהנה ותחרותי והכי אמריקאי שיכול להיות. הכל נכון, אבל בעירבון מוגבל: מבחינת הרמה, זאת היתה אחת העונות הנוראיות בענף. פיזור הכשרונות ושוק השחקנים החופשיים יצר תחלופה מוגברת של שחקנים בין קבוצה לקבוצה. וזה בענף שזקוק יותר מכל לדבק בין המרכיבים שלו. גם ההנאה ירדה מהמשחק, פועל ישיר מהעונשים שמטילה הליגה על ריקודי השחקנים לאחר שהם זוכים בטאצ'דאון, בין השאר.

ככה זה, כשהרשע עם הכסף, מחליט שפוטבול, מכל הדברים בעולם, יהיה השחקן המרכזי על הבימה הסוציאלית (הוירטואלית) שלו.