לאחר שלמד בפנימייה הצבאית בחיפה במשך ארבע שנים, התגייס אפרים אדמוני לחיל השריון והתחיל קורס קצינים יחד עם ארבעה מחבריו הטובים מהפנימייה, נמרוד גזית (נימי), יורם גור, ישי בן דוב, וברי ליסיצקי. בשבוע השני של חודש אוקטובר 1973 התכוננו החברים לסדרת חינוך לקראת סיום הקורס, אך רגע לפני היציאה לבית, בעודם יושבים באוטובוסים, התבשרו כי הם נכנסים לכוננות מבצעית בעקבות תנועת כוחות של הצבא המצרי לעבר תעלת סואץ.
לאחר שהתארגנו והתחיילו באופן רשמי כטנקטיסטים, יצאו בטיסה לעבר בסיס בדרום כשהאווירה עוד מחויכת ועליזה. "בטיסה ישי וברי נעמדו והציגו לשאר החברים מהקורס איך מבצעים צניחה, איך מתנהל מדריך צניחה ואיך הוא דוחף לכולם על הכתף במין שוויציריות", סיפר אפרים, "מצב הרוח היה מאוד גבוה, כיף כזה, אף אחד לא יודע מה הולך לקרות".
לאחר שנחתו בבסיס בדרום פוזרו החיילים לקבוצות של ארבעה ושובצו בטנקים, אפרים סיפר כי ביקשו מהם להתחלק לרביעיות בטנקים, אך הם היו חמישה. "עשינו הגרלה של מ-5 יוצא 1. נעמדנו במעגל והנחנו את היד במרכז והפכנו את היד, בפעם השלישית הארבעה הצביעו בצורה זהה ואני למעשה עליתי בגורל", הוא סיפר, "הם מתחבקים וחוגגים את זה שהם יחד בטנק ולרגע שוכחים ממני, אבל אומרים לי 'עוד נתראה'. אני עברתי לטנק אחר ושובצתי כמפקד הטנק".
עוד בוואלה!
ביום שבת בשעות הצהריים נפרד אפרים מחבריו עם יציאתם בשיירת טנקים לעבר רפידים. "בדרך אנחנו רואים מטוסים בשמיים, אנחנו רואים אותם עוברים מעלינו וחושבים שהם שלנו. אבל לפתע הם מפציצים בסיס טנקים ישראלי בצדו המזרחי של הכביש ואנחנו בשוק, לא מבינים מה קורה. הם מסיימים את ההפצצה ומתחילים לירות עלינו אך למזלנו אף אחד לא נפגע. באותו רגע קיבלנו הודעה מהמ"פ בקשר שהמלחמה למעשה התחילה", סיפר.
לאחר תדריך וחלוקת משימות מהמפקד, חזר אפרים לצוות שלו ואמר להם שהמשימה היא לנסוע לתעלה ולפגוע בכל מי שמזוהה כאויב. "אנחנו מתקדמים לכיוון התעלה וכעבור כמה שעות רואים בשמיים סוג של מסך אש-עשן, יריות מכל הכיוונים", בהמשך מעיד אפרים כי הקשר בטנק התקלקל וכל ניסיון ליצור קשר עם הטנקים האחרים עלה בתוהו. עוד סיפר כי הם לא הכירו את השטח כלל, ובשלב מסוים החליטו להתקדם אל תוך דיונה והמתינו שם עד הבוקר. בהמשך הקשר התחדש והם חברו לעוד שלושה טנקים, שיחד איתם התקדמו אל החווה הסינית. "במהלך אותו הזמן מתנהלת לחימה וירי מכל כיוון. לאחר שפגענו בהרבה טנקים, מודיעים לנו בקשר שיורים טילים עלינו. אני רואה סוג של כדור אדום שועט לעברנו מעל הראש שלנו ואנחנו מתחילים לסגת בכדי להתחמק מהירי", סיפר אפרים. "תוך כדי הנסיעה לאחור טיל מצרי פגע בטנק שלנו, ופצע את מפקד יעקב ברקוביץ, וצפניה שצקי".
הוא ממשיך ומתאר כי לאחר מכן הגיעו לבסיס קדמי בשם טסה שטיפל בטנקים, שם הצטרפו אליו שני חברים מהקורס, שמעון מגיד ומוטי פרידמן. לאחר כמה זמן סופח הטנק לגדוד 184 וקיבל משימה לנסוע לעבר שורה של גבעות מול תעלת סואץ ולכבוש את השטח. "בלילה השלישי או הרביעי ללחימה, כאשר הגענו לנקודה של הצטיידות בחימוש ותדלוק, אני רואה את הטנק של ארבעת החברים ככה ממש בפוקס, ואותם אני מזהה מיד, במרחק של 200 מטר, מהגב, את התנוחה ואת העמידה, וישר אנחנו מתחבקים ומדברים, הם ממש שמחו לראות אותי, הם קצת שיתפו אותי שהם עברו לחימה מאוד קשה בלילה הראשון ונראה שהם עברו משהו טראומתי ולא פשוט. אחרי חצי שעה נפרדנו שוב ובגלל שהמפגש הוא מקרי וקליל כזה אין לך שום מחשבה שאולי יקרה משהו, "יאללה נפגש שוב' אמרנו והמשכנו כל אחד ליחידה שלו", סיפר.
עוד שיתף כי בתום יום לחימה, הגיע לחניון הלילה שבו הייתה להקה צבאית. "המפקד אברהם אלמוג הכריח את כולנו להתרחץ ולהתקלח, זה דווקא עשה לנו מאוד טוב, אבל לשמוע פתאום להקה צבאית זה היה מאוד לא פשוט, לשמוע אותם שרים בתוך כל הכאוס הזה", אמר אפרים, "ובתוך כל הישיבה הזאת אנחנו שומעים זמזומים על עוד הרוג ועוד הרוג, חיילים ששירתו איתך מכל מקומות, אבל אני בוחר שלא להאמין לשמועות".
באותו הערב, נורה ירי תועה משיירה שהגיעה עם הלהקה בבסיס. כמה מטנקים הגיבו בירי לעבר מקור האש, וכתוצאה מכך נהרגו שני חיילים. "הירי הופסק אחרי שהובנה הטעות", סיפר. מאוחר יותר בחייו של אפרים, כשפגש קצין חינוך שהיה בשיירה שהותקפה. "הוא מראה צלקת קשה בלחי ועין אחת מזכוכית, שאלתי אותו מאיפה זה. והוא אומר לי 'ממלחמת יום כיפור, שאלתי על איזה טנק הוא היה, והוא סיפר לי את כל הסיפור מהצד שלו", סיפר אפרים בהתרגשות.
בהמשך המלחמה צורף אפרים לכוח גדול שנקרא אוגדה 143 של אריק שרון. אפרים מספר כי "אחד הימים היה מוצלח במיוחד, פגענו ב-200 טנקים מצריים. ביום השמיני למלחמה אתה מתחיל לגלות אדישות לפצצות, לפגזים, כשאתה יושב בטנק ונופל פגז לצדך אתה בקושי מכניס את הראש, הצוות שלי הפך להיות מאוד משומן, שמעון היה תותחן צלף מאוד מיומן, אחר כך הסתבר לי שכשהוא הגיע לטנק שלי היה לו גבס אך הוא שבר אותו ושידר עסקים כרגיל. ומוטי היה הטבח שלנו והיה אחראי על ההווי". הוא ממשיך ומשחזר כיצד באחד הימים נסע הטנק לשטחי כינוס למנוחה, ושם פגש שוב שלושה מחבריו. "אני שואל איפה נימי, והם אומרים לי 'הוא העדיף להישאר בטנק שלו, להתבודד לבד', הם מספרים את זה בבדיחות הדעת. ואז אני מגלה שברי נפצע, אך התעקש להישאר משובץ כתותחן", נזכר אפרים. "אני יושב עם החברים והם לא מספרים מה קורה בדיוק, אבל ברור שהם חוו חוויות קשות. ואז נפרדים שוב אחד מהשני מתוך הנחה שנתראה שוב בקרוב".
בערב לאחר מכן, יצא הטנק של אפרים אל עבר החווה הסינית. "התפתחה שם לחימה מטורפת, נפגעו הרבה לוחמים, מכל החטיבה ומכל הגדודים, ואני למזלי לא נפגע", סיפר. ב-18 לאוקטובר קיבלו הכוחות פקודה להרחיב את מרחב החיץ לכיוון צפון, "אנחנו מסתערים צפונה ואחרי ארבעה ק"מ של נסיעה, הטנק שלפניי מתחיל לעלות על גבעה ואז הוא נפגע על ידי המצרים", סיפר. "אני רואה אנשים יוצאים מהטנק, אני אוסף את מפקד הטנק אלי ששון שנפצע, הנחנו אותו על הסיפון והוצאנו לא מימייה. אבל אז חטפנו שני פגזים".
"נפצעתי ועפתי מהטנק, וכשהתעוררתי ראיתי שהטנק כולו בוער", המשיך אפרים. "לא יכול להיכנס פנימה ולא יכול להוציא אף אחד, האש יוצאת בצורה מהירה, עשיתי סיבוב סביב הטנק וראיתי את תא הנהג, דפקתי על המכסה ומשה שופל פתח. שאלתי אותו אם אפשר להוציא משם מישהו, והוא הסתובב אליי כשהוא מלא בדם ואומר לי שהוא לא יכול להוציא אף אחד, כי יש בעיה טכנית בטנק, כי כשהתותח מופנה קדימה אין מעבר בין תא הנהג לפנים הצוות. הוא יוצא איתי ואנחנו מפונים לטנק שלישי. חברי הצוות שלי, מוטי ושמעון, נהרגו שם"
אפרים סיפר כי לאחר מכן פונה במסוק לבית חולים ברפידים, ולאחר מכן להדסה, שום הוצאו לו רסיסים מהרגליים. "בבוקר התקשרתי למשפחה ולחברה, שמודיעה לי כי ארבעת החברים שלי נעדרים. חשבתי באותו הרגע שהכול בסדר, כי ראיתי אותם לא מזמן, ישבנו ודיברנו ביחד. וככה עוד יום עובר ועוד יום עובר". בעוד שחבריו עדיין נעדרים, מצטרף אפרים לקורס קציני שריון בג'וליס. "ברשימות לקורס מודיעים לי שאני לא מופיע ואני מקוטלג כמת. לאחר שמאמתים את זהותי מאשרים לי להצטרף", הוא מספר.
כמה זמן לאחר מכן, במסגרת סיורים משותפים של כוחות צהל והצבא המצרי באזור הקרבות ליד התעלה, נמצאו גופתיהם של שלושה מחבריו, יורם, ברי וישי. כחודשיים לאחר מכן נמצאת גופתו של נמרוד כ-200 מטר מהם. הארבעה הועברו לקבורה בישראל.
"בזמן השירות בצבא התחלתי לבקר את המשפחות, ראיתי את זה מבחינתי כחובה קדושה, כל משפחה הגיבה בצורה שונה לגמרי, כל תגובה היא מבחינתי מקובלת", סיפר אפרים, "במהלך 48 השנים שעברו מאז, כמעט כל ההורים נפטרו, למעט אמו של נימי. עם כולם הייתי בקשר וכיום אני בקשר עם הדור השני. זה היה מאוד לא פשוט, אני זוכר שאחד מההורים היה מדבר איתי, ובעיקר שואל ומנסה לקבל עוד פרטים על הבן שלו, כאילו מנסה להחיות אותו מחדש, ואני התמסרתי לתהליך עוד פעם ועוד פעם. זה לא קל אבל זו זכותו המלאה. אז אתה נותן לו לחטט לך בגוף עם הציפורניים, וכשאתה רואה שזה עושה לו טוב אז אתה נותן לו עוד, וכל אחד מחפש משהו אחר, ואתה אף פעם לא מבין למה, מה הם מחפשים".
"זו התמודדות שממשיכה במשך כל השנים", מסכם אפרים ומציג את המכתב שהכין כתשע שנים לאחר מלחמת יום כיפור, בו הוא פונה לארבעת החברים שנהרגו במלחמה, למשפחות ולאלוהים. "חלפו להם תשע שנים, אני כבר בן עשרים ושמונה, ואתה נשארתם עם תשעה עשר האביבים", כותב אפרים, "הו אלוהים, איך אפשר, איך אפשר שמתוך שישה חברים שיצאו לקרב יחזור רק אחד, רק אחד, ויצטרך לשאת את כל העול הנורא והכבד. אלוהים, בחרת בי מכולם לחזור הביתה, חבול ופצוע אך עם נשמה יתרה, כדי לספר לאלה החיים על אלה שהלכו, על אחיי הטובים התמימים והאמיצים, שמסרו נפשם ובלי דעת מדוע, ולמענם ולמען התקווה נושא אני בגאון את דגל הזיכרון".