זה היה ב-18 לספטמבר 2002. משה חזקיה היה אז חייל סדיר בשירות משטרת ישראל, שכמה שבועות אחר כך היה אמור לעבור לשירות של קבע במשטרה. ביום הפיגוע, בעת סיור שגרתי, הוא קיבל התרעה על מחבל העומד לעלות על אוטובוס לכיוון עפולה. הוא וחברו לניידת הבחינו בשני חשודים בתחנת האוטובוס שבכניסה לעיר וביקשו לבדוק אותם.
מושיקו קפץ מהניידת טרם עצירתה והתקרב אליהם, אבל אז, אחד מהם, שהיה המחבל המתאבד, הפעיל את מטען הנפץ שנשא על גופו. מושיקו נהרג במקום ובפעולתו הנחושה שהסתיימה במותו הוא מנע אסון המוני באוטובוס. בן 21 היה בנופלו. הוא קבור בחלקה הצבאית בבית העלמין במושב אליכין. מושיקו הותיר אחריו הורים ושתי אחיות, אוראל ושלומית. בעקבותיו, שתיהן התגייסו למשטרה.
"מיד לאחר שהוא נהרג היה ברור לי שאני רוצה להמשיך בדרכו", אומרת לוואלה! האחות רס"מ אוראל ארביב, היום רל"שית מפקד תחנת עירון, תושבת חדרה נשואה פלוס שלושה, שהייתה אז רק בת 20. "אחרי השבעה התחלתי לעבוד בתחנה כאזרחית בשירות המשטרה, וכשנפתחה לאחר כשנתיים תחנת אום אל-פחם הציעו לי שם תפקיד, כשוטרת. הרגשתי צורך להיות שם דווקא בגלל שזה קרה באום אל-פחם, ואפילו מאוד קרוב, אולי 300-200 מטרים מהתחנה. מתחנת האוטובוס בה זה קרה ממש רואים את תחנת המשטרה".
נפילתו של מושיקו דווקא באום אל-פחם מדגישה את המורכבות בקיום המשותף בארץ בכלל ובאזור בפרט. למושיקו תמיד הייתה משיכה להכרת האחר והחיים המשותפים עמו. במסגרת לימודיו בתיכון העירוני בחדרה הוא התמחה בלימוד השפה הערבית, ועבודת הגמר שלו הייתה בנושא "הסכם השלום עם ירדן". משפחתו אומרת שהוא התכוון להמשיך ולהעמיק בתחום בתום שירותו, שנגדע באורח טרגי. זכרו הונצח ביום עיון במרכז היהודי-ערבי שבגבעת חביבה, בהשתתפות הנשיא המנוח, אז ח"כ שמעון פרס, על רקע עבודתו זו.
כך גם אצל אחותו אוראל שהייתה קרובה אליו, כתאומה כמעט, שהולכת בעקבותיו והקדישה מאז נפילתו את חייה הבוגרים לשירות בוואדי ערה. "צריך להראות שגם פיגוע כזה לא ירתיע אותנו", היא אומרת על הצעד הלא טריוויאלי, "אנחנו צריכים להראות שאנחנו לא מפחדים, שאנחנו צריכים להיות פה ולהגן על המדינה".
"אני עוברת ליד זירת האירוע כמעט מדי יום, זה לא פשוט. עברו כבר כמעט שני עשורים, אבל אף פעם הכאב לא הולך. אני עושה את זה בשביל עצמי, בשביל ההורים ובשביל להמשיך את מה שהוא התחיל", מוסיפה אוראל. "זה משהו שבעצם עוזר לנו ונותן לנו את הכוח. אבא שלי מאוד שמח עם ההחלטה שלי. זה הדבר שההורים שלנו הכי רצו בעצם. אבא שלקח את המקרה מאוד קשה היה מגיע לכאן כל חג, לכל הרמת כוסית עם השוטרים. היה מספר על אחי".
אוראל נשנקת כשהיא מגלה שפעמים רבות היא חושבת מה אחיה לא יודע, ומה עבר על המשפחה ב-20 השנים שעברו מאז, על אמא ואבא, ועל המחלה של אבא.
"הוא בחר לעשות עבודה על הסכם השלום והדו קיום היה חשוב לו מאוד", היא מציינת, "צריך להבין שגם לי זה מאוד חשוב. אנחנו עובדים פה כולנו יחד, זו תחנה מאוד מגוונת: יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים משרתים פה יחד במטרה משותפת להגן על המדינה, לגונן על האזרח ולתת להם שקט". היא הוסיפה, "יש פה תושבים שיודעים שאני אחותו של מי שנרצח בפיגוע אבל זה לא עולה בשיחות. בכלל, הרבה אני לא מדברת על הפיגוע הזה".
בשבועות האחרונים הוזמנו עבודות נגרות ורבנים של משטרת ישראל ביקרו בחדר המיועד לבית הכנסת. עוד אין שם ספר תורה, אבל בתחנה אומרים שהם לא מודאגים ושעד חנוכתו, בעוד כחודשיים-שלושה, גם זה יגיע.
"התחנה שלנו היא פסיפס של החברה הישראלית ולשמחתי יש בה מכל הדתות וכל הקהילות", מוסיף מפקד תחנת משטרת עירון, סגן ניצב דודי רוזנטל, שיזם את הקמת בית הכנסת ומלווה אותה עם השוטרת-האחות אוראל באופן אישי, "כך באותה דרך לאחרונה קיימנו ארוחת איפטאר חגיגית בתחנה לכבודם של שוטרינו המוסלמים. את בית הכנסת הזה אנחנו מקימים לזכרו של חזקי כמקום רוחני, כמקום שמקבל את כולם, ולקחתי את זה כפרויקט מיד עם כניסתי לתפקיד למרות שאני בעצמי חילוני, אולי אפילו אתאיסט גמור".
"אבל, אני מאמין שארגון שלא זוכר את הנופלים שלו אין לו זכות קיום", הוסיף מפקד התחנה. "משרתים כאן כ-200 שוטרים, בהם שוטרי התחנה, המרחב, ויחידות מיוחדות. משרתים פה הרבה שוטרים יהודים שזקוקים לזה ובמקביל הצענו חדר תפילה גם לשוטרים המוסלמים. עוד לא הייתה היענות אבל אני מאמין ורוצה להאמין שבעתיד זה יקרה. בינתיים סידרנו להם מקום לאחסון שטיחי התפילה האישיים".