"לצאת למלחמה על הדרום": מפקד מרחב הנגב במשטרה בריאיון מיוחד

כבר כמה חודשים אני מנסה לתאם ראיון עומק עם תת־ניצב נחשון נגלר, מפקד מרחב נגב במשטרת ישראל. למי שעסוק בפיקוד על אחד המרחבים העמוסים ביותר בישראל היה קשה למצוא את הזמן. אבל כנראה שדווקא האירועים של החודש האחרון היו אלה שגרמו לו להבין שהגיע הזמן שיתראיין - לראשונה מאז שנכנס לתפקידו.

מרחב נגב חולש על יותר ממחצית שטחה של מדינת ישראל, וכיליד קיבוץ בארי שבנגב המערבי, הגזרה אינה זרה לנגלר. אך מעבר לכך, העובדה שהיה מפקד הימ"מ בשש וחצי השנים שקדמו לתפקיד, מציידת אותו בכלים ובהיכרות עמוקה וקרובה עם האתגרים והמורכבות של מרחב נגב.

נגלר, נשוי ואב לארבעה ילדים, שירת בשלדג ולאחר מכן עבר לימ"מ, שם שירת 23 שנים, תחילה כלוחם. הוא טיפס למעלה, ובדרך אף נפצע ואיבד עין בקרב עם מחבלים בבית לחם ב־2007. נגלר פיקד על מבצעים נועזים, שחלקם אסורים עד היום לפרסום. בין היתר, היה אחראי ללכידתו ולחיסולו של המחבל נשאת מלחם, שביצע את הפיגוע בפאב "סימטא" שברחוב דיזנגוף בתל אביב ב־2016. האירוע הזה עלה שוב לכותרות, בעקבות הדמיון המצמרר לפיגוע בתל אביב בשבוע שעבר.

אנחנו קובעים שאצטרף אליו לכמה שעות בשטח, כדי לראות את הדברים מקרוב - וגם כדי לחסוך בזמן. היעד הראשון הוא תחנת משטרת רהט. עושה רושם שהעיר הבדואית הגדולה מעסיקה מאוד את נגלר. כדי לטפל בעלייה בעוצמת האלימות ולטפל כירורגית במחוללי הפשיעה בעיר, בלי לפגוע ברוח החג ובאוכלוסייה הנורמטיבית, הוחלט על הקמת כוח משימה ייעודי למען ביטחון התושבים הנורמטיביים.

נגלר מתחיל את הבוקר בהערכת מצב של כוח המשימה. סגן ניצב עמוס דמרי, מפקד משטרת רהט, מעדכן את מפקדי הכוח במספרים מתחילת השבוע: 17 אירועי ירי, עשרה פצועים מירי, ארבעה סכסוכים עיקריים פעילים, 44 מעוכבי חקירה ו־28 עצורים. רהט, סרט מלחמה. בשבוע הזה היו גם שוטרים שנפצעו באירועים, אחד מהם עדיין מאושפז ויש חשש לשבר בגולגולת.

לאחר התדרוך הוא ממשיך לשטח, לפעילות של חיפוש אמצעי לחימה. העבריינים ברהט מסליקים את הנשק הלא חוקי בוואדיות ולא בבתים, וזאת כדי שהנשק שיימצא, אם יימצא, לא ישמש נגדם כראיה. בדרך החוצה מהעיר אנחנו חולפים על פני כיכר השהיד, שבנו כדי להנציח את זכרו של סנד סאלם אל־הרבד, שכיוון נשק אל שוטרים ונהרג מירי של לוחם מסתערבים במקום. נגלר מתייחס לאירוע, ומזכיר כי "רהט זה אמצע מדינת ישראל, לא עזה ולא ג'נין. יש פה חמושים שמעיזים לכוון נשק אל שוטר, גם לאחר שהוא מזדהה כשוטר".

נגלר מתייחס גם למסרים הכפולים של ראשי הרשויות במגזר הבדואי, שמצד אחד דורשים שהמשטרה תפעל נגד האמל"ח ותביא כוחות מיוחדים כדי למגר את התופעה, ומצד שני תוקפים אותה כשיש אירועים מורכבים, שבהם שוטרים נאלצים להשיב בירי כדי להגן על עצמם. "ראשי הרשויות במגזר יודעים לדבר בכמה קולות: קול אחד למשטרה, קול אחד כשהם מתראיינים ברדיו, וקול אחד כשהם הולכים לנחם בסוכת האבלים. עצם זה שמקימים כיכרות שהיד והעירייה לא הביאה שופל והרסה אותם - מראה שהם נותנים לכך לגיטימציה".

אנחנו ממשיכים לטקס החלפת פיקוד בתחנת העיירות. זו התחנה שטיפלה בין היתר באירועי האלימות הלאומניים שהתפתחו סביב הנטיעות במולדה. זו גם התחנה שאחראית על היישוב חורה, שממנו יצא המחבל שביצע את הפיגוע בבאר שבע, אשר החל את גל הטרור הקטלני.
נגלר עולה לברך את סגן ניצב יוגב אטיאס, שהיה קצין המודיעין המרחבי שלו ועתה מונה על ידיו למפקד משטרת העיירות. הוא סוקר את העשייה ומודה לפקודיו על העבודה החשובה שהם עושים במרחב. הוא ורבלי, כריזמטי, ועושה רושם שמאוד אהוד ומוערך על ידי פקודיו.

לא כל אחד מתמנה להיות מפקד הימ"מ. לנגלר יש יכולות גבוהות מאוד, מספרים לי לא מעט מפקדים בכירים שנכחו באירוע. לדבריהם, מדובר במפקד של אנשים עם רוח מבצעית, האיש המתאים ביותר למשימת החזרת תחושת הביטחון והמשילות לנגב. אנחנו מתיישבים לראיון באחד ממשרדי התחנה. "אני יוצא מהבית בחושך וחוזר בחושך", הוא מספר תוך לגימת קפה שחור חזק.

"כשמישהו אומר דבר כזה, הוא צריך להגיד מה החלופה. בישראל יש משטרה לאומית אחת, שצריכה לטפל בכלל האתגרים - בהיבט הביטחוני, הפלילי, וגם בהיבט של הסדר הציבורי. אנחנו אחראים לביטחון הציבור ולשלומו בכל רגע ובכל מקום, גם בנגב. עם זאת, אני שם את זה על השולחן ואומר שבמשטרה חסרים שוטרים ואמצעים. המשימות שיש היום על כתפי המשטרה הן רבות, במיוחד בנגב, שמתמודד עם אתגרים מורכבים יותר, כולל האתגר הלאומני. אבל אני בוחר גם להסתכל על חצי הכוס המלאה - קיבלתי למרחב שלי 300 תקנים חדשים".

"ה־300 האלה היו צריכים להגיע לכאן מזמן. אני מברך על הגעתם, אבל זה לא מספיק. כשנקבל יותר שוטרים ומשאבים טכנולוגיים, שיספקו מענים מודיעיניים ואחרים, אוכל לתת מענה הרבה יותר טוב לאתגרים. ובכל זאת, עם הכלים שבידינו יצרנו תוכנית עבודה, מיפינו את האתגרים, ואנחנו משתדלים לתת מענה מיטבי בכוח השיטור שיש לנו היום. לא צריך לזרוע פאניקה ולתת לציבור את התחושה שאין שליטה בשטח. נכון שהשמיכה של המשטרה קצרה ודקה, אבל המשימה שלי כמפקד מרחב היא להתמודד באופן יצירתי מול האתגרים - באמצעים הנוכחיים שעומדים לרשותי".

נגלר מודע לכעס הגדול של תושבי הנגב, על כך שהם אינם מרגישים בטוחים, ומבחינתו החזרת תחושת הביטחון היא אחד האתגרים החשובים ביותר. הוא מדבר על הפער שבין תחושת הביטחון האובייקטיבית לזו הסובייקטיבית. "על פי המדדים האובייקטיביים", הוא מסביר, "נרשמה בבאר שבע ירידה של 18% בתחום עבירות הרכוש ביחס לשנה שעברה, אבל זה לא מקרין ביטחון לתושבים. לא מעניין אותם טבלאות כשהם רואים קטטה המונית, כמו זאת שהייתה לפני כמה חודשים בין חמולות בבית החולים סורוקה".

ברור לנגלר שהפיגוע בבאר שבע החמיר את תחושת חוסר הביטחון של תושבי הנגב, והוא מגיב לביקורות על זמן ההגעה של המשטרה לאירוע. "מדובר באירוע רב־זירתי, עם ארבע זירות שונות", הוא אומר. "זו הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים באירוע מהסוג הזה, שבו מחבל מדלג מזירה לזירה עם רכב ומשתמש בו ככלי נשק, בנוסף לסכין.

זה מאוד הקשה על הבנת הזירה וההבנה שמדובר באותו מפגע. למרות זאת, כוח משטרה הגיע למקום בתוך ארבע דקות. בצד המקצועי־מבצעי, גם בדיעבד אני שבע רצון מהמהירות שבה כוחות היס"מ והמשטרה הגיעו למקום והבינו את האירועים. הציבור צריך להבין שאנו לא יכולים להציב שוטר בכל מקום. לכן אנחנו עובדים על קיצור זמני תגובה באמצעות כוחות רכובים על אופנועים וכוחות שייתנו מענה מהיר".

"לא אגיד שזה לא היה לי קשה לשמוע את זה, אבל אני מבין ללבם. מבין את התסכול והכעס. אני חושב שאלו גם קריאות שמבטאות פחד, שמתפרץ ביום של פיגוע כזה נוראי. עם זאת, אי אפשר להתעלם מכך שבשנים האחרונות הייתה פגיעה וחל כרסום בתדמית של המשטרה. היו פוליטיקאים וגורמים שהיה להם אינטרס לחבוט במשטרה, וזה משפיע על הלך הרוח בציבור. אף אחד לא מתנהג ככה כלפי הצבא, וגם לא כלפי המוסד והשב"כ.

"כולם אוהבים לאהוב את הצבא ולהתייחס בכבוד לאנשי הצללים. הייתי שם כמפקד הימ"מ, ואני מרגיש שהציבור הישראלי מפספס את החשיבות של משטרה חזקה. אנחנו מתפקדים כחדר המיון של החברה הישראלית, המשטרה מקבלת אליה את כל האירועים. כמפקד המרחב אני אחראי גם על הפגנה עם סממנים לאומניים שהייתה במולדה באירועי הנטיעות בהשתתפות אלפיים איש, שנהגו באלימות וחסמו את כביש 31, וגם על אישה מבוגרת שחצתה מעבר חצייה, ולא נתנו לה זכות קדימה ופגעו בה".

"אין ספק שבשומר החומות כולנו היינו מופתעים מהעוצמה של הפרות הסדר והלאומנות שיצאה לרחובות ולכבישים. היינו מופתעים גם מהיקף האירועים וקיצוניותם, אבל מופתעים אפשר להיות רק פעם אחת. כיום אנחנו ערוכים ומתורגלים לכלל התרחישים. בנינו מנגנונים לשיתוף פעולה עם הצבא, כדי שבמידת הצורך נדע לתת מענה מהיר ואפקטיבי לפיגועים ולהפרות סדר.

הכבישים בנגב היו ויהיו נקודות תורפה, משום שיש פה מאות קילומטרים של כבישים וקשה לשמור על כל מטר. הם מבינים את זה, ולכן הם תוקפים את הצירים. אני לא יכול להבטיח שלא יחסמו כבישים, אבל בהחלט למדנו לקצר את זמן התגובה. אנחנו גם משתמשים בטכנולוגיה שמספקת מודיעין, ברחפנים ועוד. יש לנו סיכום עם הצבא, שלפיו אם יהיו אירועים כמו בשומר החומות - יסופקו לנו גדודים באופן מיידי לאבטחת הצירים".

"החברה הבדואית עוברת שינויים מבניים. התרבות הבדואית, שהייתה מבוססת על החוק השבטי, שידעה להסדיר את הסוגיות הנפיצות בתוך המגזר - הולכת ומתפוררת. משנה לשנה המשילות הפנימית נשחקת. אין סמכות הורית ואין כבוד לשייח'ים ולמנהיגי המגזר. לתוך הוואקום הזה נכנסת השפעה מוסלמית. הכוח האלקטורלי של המגזר בנגב מושך פוליטיקאים, שמשתמשים באמירות קיצוניות כדי להשיג בוחרים. אנחנו רואים קשר שלא היה קיים בעבר, בין התנועה האסלאמית הצפונית לבין תושבי הנגב.

השייח' ראאד סלאח נמצא כל שבוע בנגב. גם בהפגנה במולדה סביב סוגיות הנטיעות ראינו אוטובוסים שמגיעים מהצפון, של צעירים וצעירות עטופים בדגלי פלסטין, שבאו למלחמה ולא להפגנה. בנוסף, עשרות אלפי צעירים הם ילדים של פלסטיניות. הם נחשפים להסתה מגיל צעיר, ואינם מרגישים חלק ממדינת ישראל, אלא מזדהים עם משפחותיהם ברשות הפלסטינית.

"אני בקשר שוטף עם השייח'ים ומנהיגי הבדואים, אבל לצערי אני אומר את זה גם להם - ההנהגה שלהם מאבדת אחיזה ואין לה השפעה על הדור הצעיר. הדור הצעיר מתנהל בטיק טוק ובקבוצות וואטסאפ. הם יכולים ברגע אחד להוציא כמות גדולה של צעירים לבצע פעילות".

"אני חושב שמעבר לאכיפה, יש פה אתגר משמעותי למדינת ישראל. צריך להבין שגם אם נגדיל את המשטרה פי עשרה, לא נוכל לתת לזה מענה בלי מעורבות מהותית של כלל משרדי הממשלה. הילדים במערכת החינוך הבדואית מתחילים ללמוד עברית רק בכיתה ג' ומפסיקים ללמוד כבר בכיתה ח'. הם רואים את רכבי היוקרה חונים מחוץ לאוהלים ולפחונים - ובוחרים ללכת למסלול הפשיעה המתגמל. במקום שבו אין חינוך, אין רווחה ואין עבודה - זה שיש לך תעודת זהות כחולה זה לא הופך אותך לאזרח המדינה.

"אני לא נכנס למי אשם בסיפור הזה, אבל על הממשלה וקובעי המדיניות להבין שצריך לצאת למלחמה על הנגב. אנחנו כמשטרה ניתן את מה שצריך ברמה הפיזית, אבל צריך לראות שהכספים הרבים שהממשלה משקיעה במגזר מגיעים לידיים הנכונות. יש לא מעט שחיתויות במגזר, וצריך לוודא שהכסף מגיע ליעדו לרווחת האוכלוסייה.

כמו שהמשטרה עושה את מה שמצופה ממנה, ומכניסה את הידיים והרגליים לביצה הזאת, צריך שגם משרדי הממשלה ייכנסו לכאן ויהיו נוכחים בשטח. אנחנו נעניק להם את מלוא הביטחון לבצע את עבודתם. זה לא הגיוני שברהט, עם 80 אלף תושבים, העיר הערבית השנייה בגודלה בישראל, לא יהיה משרד ממשלתי אחד. התושבים לא צריכים לראות רק את המשטרה, הם צריכים לראות גם את מוסדות השלטון ולקבל מהם שירות בשטח. משילות זה לא רק משטרה. משילות זה שכל מוסדות הממשלה צריכים לממש את תחומי האחריות שלהם כאן בנגב".

על גל ההתפטרויות של שוטרים בעקבות האירועים האינטנסיביים הוא אומר: "היה לי חשוב שיראיינו כל אחד מהשוטרים שעזבו, ומה שעולה כמעט בכל אחת מהשיחות הוא נושא השכר הנמוך של שוטרים מתחילים, שמרוויחים כ־8,500 שקל ברוטו. הם מסכנים את עצמם, עובדים במשמרות קשות ונעדרים מהבית. גם הפנסיה התקציבית, שהייתה מסייעת מול השכר הזעום, בוטלה - וזה מקשה. אנשים עושים את החישוב שלהם. בוחרים לעבוד פחות קשה ומבלי לסכן את עצמם, ומרוויחים יותר - ומאוד קשה להתמודד עם זה.

"לגייס שוטרים לעבוד במגזר הבדואי זה אפילו יותר מורכב, משום שאין הבדל בשכר למרות רמת מסוכנות גבוהה. לא הגיוני ששוטר שמטפל בתלונת רעש בצפון תל אביב ירוויח כמו שוטר שמסכן את חייו בפעילות ברהט".

נגלר מודה שלגייס היום שוטרים מהמגזר זה הרבה יותר קשה. הוא אינו מרוצה מהמצב ופועל לשנותו. לדבריו, עיקר הקושי נובע מכך שהם כבר פחות מתגייסים לצבא ולכן מתקשים לעמוד בתנאי הסף. כדי לטפל בנושא הקימה המשטרה מכינה לבני המגזר שמעוניינים להשתלב במשטרה. אולם המספרים מראים שהחסם אמיתי.

בשנת 2021 גויסו למשטרה 80 שוטרים בלבד מהמגזר הבדואי. אלו שהתגייסו מספרים על הקושי של המשפחות והסביבה לתמוך בהחלטה, אשר עלה גם בהתבטאות של ח"כ איימן עודה, שקרא לבני המגזר שמשרתים בכוחות הביטחון להשליך את הנשק של מדינת הכיבוש. על קריאתו של ח"כ איימן עודה לצעירי המגזר המשרתים בכוחות הביטחון להניח את כלי הנשק, אומר נגלר: "אסור לנבחר ציבור לדבר ככה, זה מערער את יסודות הדמוקרטיה. אני רואה בכך לא פחות מניסיון פגיעה בביטחון המדינה".

עד כמה מדיניות הענישה המקילה מתסכלת אתכם? למשל, כשגוזרים עבודות שירות בלבד על צעירי המגזר שהחזיקו נשק לא חוקי, שאתם סיכנתם את חייכם כדי לתפוס אותו. "אני חושב שביחס לשאר הארץ, דווקא במחוז הדרומי יש שופטים שמבינים את צו וגודל השעה. יש בעיה בנושא החקיקה. צריך לחוקק חוקי ענישה מינימליים למחזיקי נשק לא חוקי.

מעבר לכך, בעיניי הפרקליטות היא החוליה החלשה בשרשרת. במקרים רבים הם מגישים כתבי אישום רק כשהם בטוחים במאה אחוז שהם ינצחו. אני מוציא את השוטרים שלי גם למשימות שלא מבטיחים לי בהן מאה אחוזי הצלחה. הייתי רוצה שגם בפרקליטות יפגינו גישה תוקפנית ויילחמו בבית המשפט - לא רק על תיקים שהניצחון בהם מובטח".