בסוף העשור השני של המאה העשרים היה עמק יזרעאל מיושב בדלילות, ולכן את המחזה הדמיוני שהתרחש בלב העמק באחד מהימים בתחילת חודש מרץ 1918 ראו בוודאי בודדים; קרון רכבת נראה מפלח את העמק במהירות בלתי נתפסת לכיוון חיפה. על הקרון ישבו שני גברים חבושים כובעי טייס.
אם היה עובר אורח שצעד באותו יום לצד המסילה הוא בודאי חשב כי מדובר בחזיון תעתועים. אבל לא חלף זמן רב עד שאותו קרון משוגע נראה עושה את דרכו חזרה מזרחה, לכיוון עפולה.
הרבה סיפורים ואגדות נקשרו למסילת רכבת העמק. אין ספק שאותו מחזה מוזר, שאחר כך חזר על עצמו עוד מספר פעמים, הוא אחד המרתקים והמיוחדים שבהם. מדובר היה במיזם פורץ דרך ודמיון של המהנדס ברוך קטינקא. "קרונוע אווירי" הוא כינה את המצאתו שבה הרכיב מנוע של מטוס על קרון משא וגרם לקרון לדהור על מסילת הברזל במהירות של מאה קילומטרים לשעה. מדובר היה במהירות גבוהה פי שלושה ויותר מהמהירות שבה נעה אז הרכבת מחיפה לעפולה ומשם לצמח.
הנתונים האמיתיים כנראה שונים קצת; חוקר תולדות התעופה בארץ ישראל בן קשלס מצא מסמכים שונים המעידים כי כשהקרונוע האווירי נסע על המסילה לכיוון ג'נין, היה זה במהירות של כ-76 קילומטרים בשעה, אבל אמר שאין בכוונתו לנפץ את האגדה המספרת כי בנסיעה בין עפולה לחיפה הגיע הקרון למהירות של מאה קמ"ש.
בשבוע שעבר, 104 שנים אחרי אותו תעלול של המהנדס הגאון, ברוך קטינקא, שוחזר דגם של אותו "קרונוע אווירי" כמזכרת לאותו סיפור יוצא דופן וכמחווה למהנדס פורץ הדרך. הקרון הוצב באתר השיחזור ההיסטורי בתחנת רכבת העמק בצמח שבמכללה האקדמית כנרת.
חובבי רכבות וסיפורי מורשת מסילת רכבת העמק מכירים היטב את שמו של אותו מהנדס שחתום על הסיפור הדמיוני הזה, הוא ברוך קטינקא, אולם בזיכרון הישראלי שמו אינו מוכר. קטינקא נולד ב-1887 בביאליסטוק והוסמך בגרמניה למהנדס מכונות וחשמל. ב-1908 הגיע לארץ ישראל ועבד כמהנדס בבית החרושת "עתיד", לימים "שמן", בחיפה. שנתיים לאחר מכן מונה למהנדס ומפקח טכני ראשי במסילת הרכבת החיג'אזית בארץ, דרגה בכירה שהיתה חריגה עבור יהודי תחת השלטון העות'מאני. בתקופה זו הסגל הבכיר של הרכבת מנה בעיקר מומחים גרמנים והעובדים היו טורקים וערבים.
בתוקף המשרה הבכירה שנשא ברכבת היה קטינקא מבקר מדי פעם במחנה הטייסת הגרמנית ששכן במרחביה שליד עפולה. מדובר היה בטייסת הבווארית ה-304, שהגיעה בסתיו 1917 מגרמניה לסייע לבעלי בריתה הטורקים בקרבות נגד האנגלים. המשימה העיקרית שלהם היתה צילום מודיעיני. עבור מחנה חיל האוויר הגרמני במרחביה הונחה במיוחד מסילת ברזל מתחנת הרכבת בעפולה, כדי להקל על קבלת האספקה.
קטינקא קשר קשרים טובים עם הטייסים הגרמנים, עליהם נמנה גם טייס יהודי. באחד הימים קיבל פקודה מהמפקדה העליונה לבנות קרונועים קטנים שישרתו את אותו בסיס. בספרו "מאז ועד הנה" כתב כי פנה להנהלה הראשית של הרכבת בבקשה לקבל מנועים, אולם התשובה שקיבל היתה כי אין ברשותם מנועים כאלו ועליו למצוא אותם בעצמו. "פקודה של המפקדה העליונה היתה בבחינת צו שאין לסרב לו", כתב. הוא פנה לחבריו מחיל האוויר וכעבור יום השיב לו מפקד הטייסת כי מצא עבורו מנוע. כשהגיע למחנה הציגו בפניו מטוס עם כנפים שבורות וללא הגה וזנב. "אבל גופו וכן המדחף היו בריאים ושלמים", כתב קטינקא. "נדהמתי לגודל המנוע. עוצמתו היתה כ-160 כוחות-סוס, בשעה שבשביל קרונוע היה מספיק החלק העשירי ואפילו העשרים מזה", המשיך בתיאורו שהבהיר את עוצמת המנוע.
הוא החליט לנסות להסיע את הקרון בעזרת המנוע רב העוצמה. אחרי שקשר היטב את גוף המטוס לקרון המסע קרא לאחד הטייסים. "כעבור זמן קצר בא טייס, התיישב במושב המטוס והציע לי לשבת על ידו, במקום המפציץ. לבשנו כובעי טיס מיוחדים והטייס הפעיל את המנוע".
את סיפרו כתב קטינקא באופן ציורי והומוריסטי. אגב, אותו ספר הפך עם השנים לפריט אספנים נדיר ומבוקש. הוא המשיך לתאר איך "המדחף התחיל להתנועע במהירות. פתחתי את בלם היד של הקרון ולפתע התחיל הקרון לזוז קדימה כשהוא מקים רעש נורא ומהירותו הולכת וגוברת. באמצע הדרך מעפולה לחיפה, כשנוכחתי שהמהירות עוברת את גבול המותר, אותתי לטייס לעמוד. רצינו לחזור לעפולה, אבל כיצד חוזרים? המדחף איננו יכול להסתובב לאחור. החלטתי להמשיך עד חיפה, אף כי הדרך בין עפולה לחיפה הייתה אסורה בתנועה לרכבות מחשש של הפגזות בריטיות. הגענו לחיפה, שם היה מעגל סיבובי שתפקידו להפוך את כיוון הקטר העולה עליו. עלינו על המעגל, סובבנו את הקרון והמדחף הופנה קדימה, בכיוון לעפולה. טסנו חזרה לעפולה כשידי על הבלם כדי להאט ככל האפשר את מהירותו של הקרון. הגענו לעפולה ללא תקלות", כתב על אותה טיסה על מסילת הברזל.
בעקבות אותה טיסה-נסיעה הציע לטייסים כי יבנה להם קרונות דומים. הפעם, כלקח מהפעם הראשונה התקין גם בלם יד. על משטח הקרון הוסיף שברי פסי רכבת, כדי להוסיף משקל לקרון, התקין שני ספסלים וגדר מסביב וצבע הכל ב"ירוק נהדר", כהגדרתו.
אחרי שני ימי עבודה קרא למפקד הגרמני לבוא לחנוכת הקרונות. "המפקד, חבר טייסיו ואנוכי, התיישבנו על קרונוע משונה זה ועשינו דרכנו לחיפה וחזרה (..) לשמחת הטייסים לא היה גבול. בידם היה כלי שימושי שהם רגילים בו. הם הודו לי מקרב לב".
לדברי בן קשלס המוטיבציה המרכזית בפיתוח הקרונוע האווירי היתה רצונם של הטייסים הגרמנים להגיע בזמן סביר לחיפה. הוא ציין כי הטייסים שהוצבו במרחביה עסקו במשימות מודיעין בעומק שטח האויב הבריטי. אלו היו טיסות שגרמו להם להסתכן ונוכח אופיין לא יכלו לקבל חיפוי אווירי. "הם היו במתח מבצעי מתמיד וחיפשו פורקן. המושבה הגרמנית בחיפה הוגדרה על ידם 'גן עדן בישימון'. היו שם אלכוהול, ים ונשים. הפיתוח של קטינקא איפשר להם להגיע לשם במהירות. הקרון היה בעצם מתקן שעשוע ששימש להווי ולפורקן". אגב, התשוקה לאלכוהול הביאה בסוף אותה שנה גם את החיילים האוסטרלים להשתמש בקרונוע לאותו צורך. קשלס מספר כי אחרי שהצבא הבריטי כבש את צפון הארץ, נודע לחיילים האוסטרלים על אוצר של בקבוקי יין שהשאירו חיילים גרמנים בתוך מערה ליד מחנה צבאי בג'נין. הם "טסו" מחיפה לג'נין עם הקרונוע, איתרו את המערה והעמיסו את בקבוקי היין על הקרונוע. אלא שבאחת הירידות, בדרכם לכיוון שכם, כדי לסובב את הקרונוע, המהירות היתה גבוהה מדי, הם התהפכו ומרבית היין נשפך.
קטינקא בספרו מספר כי מנהל הרכבת שהגיע במפתיע לעפולה דווקא לא התלהב במיוחד מאותו קרונוע; "הוא גידף אותי על עצלותי ושאל כיצד יכול אדם להיות כה עצל ולעשות מפלצת כזו". גם הסבריהם של קטינקא ושל הטייסים הנלהבים לא שכנעו את המנהל שהודיע כי מאותו יום יקרא הקרון האווירי "קטינקאס פאולהיט" ("עצלות קטינקא").
אותו סיפור מרתק הוא רק אפיזודה אחת מעלילת חייו של קטינקא. באותה שנה, 1918, הוא ייסד את "התאחדות המהנדסים בארץ ישראל" והיה ממייסדי שכונת בת-גלים בחיפה ומראשי ועד הדר הכרמל בעיר. אחר כך עבר לירושלים והיה מראשי ארגון ה"הגנה" בעיר. במקצועו כמהנדס בנה קטינקא בירושלים את בניין ימק"א, את הדואר המרכזי ואת מלון "פאלאס" יחד עם הקבלן טוביה דוניה. אגב, למרות תרומתו החשובה לחיפה ולירושלים, הן לא ראו מקום להנציח את שמו. דווקא העיר באר שבע היא שקראה רחוב על שמו של קטינקא.
אחד מהסיפורים שנקשרו לקטינקא נוגעים למעורבותו בבניית מלון פאלאס; אחרי שפרץ המרד הערבי הגדול בשנת 1936, שבעקבותיו הגיעה לארץ ועדה בריטית כדי לחקור את המאורעות, היא "ועדת פִּיל", ישיבותיה של הוועדה נערכו במלון "פאלאס". מסופר כי קטינקא, בונה המלון שמן הסתם הכיר מצוין את המבנה, התקין מיקרופונים באולם הישיבות של הוועדה. אותה פעולה הביאה לכך שלמנהיגי המוסדות הלאומיים נודע תוכן דיוני הישיבות של הוועדה, שנערכו בדלתיים סגורות. חשוב לציין כי מי שהקים את המלון היתה למעשה המועצה המוסלמית העליונה שבראשה עמד המופתי חאג' אמין אל חוסייני.
קטינקא, שהיה נשוי ואב לשתי בנות ובן, מת ממחלה השבוע לפני 57 שנים, ב-18 באפריל 1965.
סיפור הקרונוע האווירי הצית במשך השנים את דמיונם של "הפריקים" של רכבת העמק. מדי פעם גם עלתה מחשבה לשחזר את אותו קרון, אך הדבר לא קרה.
לפני כמה חודשים החליט אחד מאותם שומרי מורשת רכבת העמק לעשות זאת. מדובר בזיו אופיר, סמנכ"ל המכללה האקדמית כנרת. בחלקו הדרומי של קמפוס המכללה נמצאת תחנת הרכבת ההיסטורית, תחנת צמח. מדובר בתחנה האחרונה של הרכבת בתחומי ארץ ישראל, לפני שהמשיכה בדרכה מזרחה, לסוריה.
עד לפני כעשר שנים התחנה הישנה עמדה נטושה וסכנת בליה והתפוררות איימה עליה. נוכח צורכי המכללה הוחלט לספח את שטח התחנה הישנה שמדרום לכביש מספר 92 לשטח המוסד החינוכי שהיה כלוא בין חוף הכנרת לבין הכביש. אופיר ראה בכך הזדמנות פז להחיות את תחנת הרכבת ולהפוך אותה לליבו של הקמפוס החדש שבו תפעל המחלקה ללימודי ארץ ישראל.
מאז התחנה ניצלה מכליה, עברה תהליכי שימור, שיקום ושיחזור בידי המועצה לשימור אתרי מורשת. עם הזמן הלכו והתווספו מרכיבים שונים שהיו חלק מאותה תחנת רכבת חשובה, נחשף המתקן שסובב את הקטרים, שוחזרו מיכלי המים שהזינו את מיכלי הקיטור ומבני התחנה ההיסטורית עברו מתיחת פנים. במקביל החל אופיר לקיים במקום אירועי זיכרון לקרב ההיסטורי שבו נכבשה התחנה על ידי הפרשים האוסטרלים במלחמת העולם הראשונה. באתר הוקם גן זיכרון לפרשים האוסטרלים שנהרגו בקרב הפרשים ההירואי שחתם את מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל ובמרכזו הוצב פסל הלוחם האבוריג'יני, מרכז מבקרים ומוזיאון.
כשנודע לאופיר כי צצה הזדמנות לקבל תקציב עבור שיחזור הקרונוע של קטינקא הוא קפץ על ההזדמנות. למשימה גייס את הפרופסור דידי לין, מרצה מהמכללה, ואת אבי בלטנר, בעל מסגריה במושבה מנחמיה. במשך מספר חודשים עמלו השניים בלילות החורף הקרים על בניית הדגם. מבצע השיחזור יצא לפועל בעזרת משרד התרבות, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל והמכללה האקדמית כנרת.
הקרונוע האווירי אומנם לא הגיע במקור לצמח, אולם זו התחנה האחרונה של אותה מסילה מיתולוגית שאותו קרון רשם עליה פרק מיוחד בסיפורה המרתק. בשבוע שעבר הוצב העתק הקרון בתחנת צמח בטקס חגיגי. בטקס השתתף גם אחד מנכדיו של קטינקא שהודה בהתרגשות על העלאת הסיפור של סבו.
אופיר הסביר את החשיבות שהוא רואה בשיחזור אותו קרון משוגע: "אנו מרבים בשנים האחרונות לדבר על חדשנות, תעוזה, יצירתיות, נחישות - כל אלה באים לידי ביטוי ב'קרונוע האווירי'; זה סיפור על שילוב מוזר של קרון ומטוס ושל אדם אחד ומיוחד שעמד מאחורי בניית 'יצור זה', המהנדס ברוך קטינקא".