ליל הסדר הוא הזדמנות לספר ביציאת מצרים הלאומית והפרטית. לספר את המסע הלאומי שאנו קשורים בו ואת המסע האישי של כל אחד ואחד. לכל אחד יש מצרים שממנה עליו לצאת או אליה להתגעגע. כך לפחות מספרת ההגדה.
ליל הסדר מבוסס על לימוד ושינון המסר והעברתו מדור לדור, וכל זאת בשיתוף מלא ופעיל של הדורות הבאים. הילדים סביב שולחן הסדר אינם פסיביים, הם ממלאים תפקיד פעיל ומעשירים את בני הדורות הקודמים. ההסבה סביב ההגדה ושולחן הסדר הינה התרחשות אקטיבית ואינטראקטיבית במלוא מובן המילה.
הסיפור הלאומי שלנו, עם ישראל, מפותל. הוא משתנה מדור לדור ועם קום המדינה חלה בו תפנית דרמטית: השנים הראשונות לאחר קום המדינה הוקדשו לקליטת עלייה, לבניית החוסן הלאומי. לשם כך היה צורך ליצור את דמות הישראלי הצבר. הלוא היא דמותו של שרוליק. תהליך זה היה במחיר ההתנתקות מהתרבות והשפה של דור ההורים, דור המהגרים. ונכון לומר כי התהליכים שעברה החברה הישראלית באותן השנים אינם שונים במהותם מתהליכים שעוברת כל חברת מהגרים.
עם השנים, מחברה שקולטת עלייה ומוקיעה את הישראלים שבחרו לעזוב ומכנה אותם "יורדים" (עולים לארץ - מגשימים חלום נעלה אל מול יורדים - נוטשים את החזון הציוני) וגם "נפולת נמושות", הפכנו לחברה שמקבלת בהבנה את הישראלים והישראליות שבחרו מרצון ובמודע לעזוב את הבית ולבנות חיים חדשים במקומות שונים בעולם. כמו מהגרים רבים אחרים בעולם, גם אחינו ואחיותינו הישראלים חיפשו הזדמנויות כלכליות ומקצועיות חדשות ברחבי העולם. מרביתם התיישבו בצפון אמריקה, ויש גם מי שבחרו להגר לברלין (ומי לא זוכר את מחאת הקוטג') ואחרים לאנגליה וארצות אירופה האחרות, ויש שהרחיקו לאוסטרליה, ולאחרונה חלה תנועה גם ליוון וקפריסין.
במהלך השנים התגבשה תופעה של התהוות קהילות ישראליות שמוּקמות על מנת לענות על הצורך והרצון להישאר מחוברים לשפה, לתרבות ולמנהגים הישראליים. בין שאלה ישראלים השייכים לקהילה ישראלית כלשהי ובין שלאו, רוב רובם של הישראלים הגרים בתפוצות מתמודדים עם שאלת הזהות של בני הדור השני והתרופפות הקשר עם ישראל.
כנגד ארבעה בנים דיברה התורה - כך בהגדה. ואנו נוסיף - כנגד ארבעה דורות של ישראלים בתפוצות, ואלה הם:
הבן החכם - הדור הראשון
בני הדור הראשון הם ישראלים שעזבו את הארץ. הם ישראלים בכל רמ"ח אבריהם. הפרקטיקה שלהם ישראלית לכל דבר - החשיבה, סגנון החיים, אפילו הדרך שבה הם מכינים קפה - כל אלה נטועים עמוק בהוויה הישראלית ממנה באו. הישראלי הזה מחובר לישראל מולדתו באופן בלתי אמצעי גם כשהוא חי מחוצה לה. הוא גולש שעות בויינט, עוקב אחר החדשות, המוזיקה, החברים, המשפחה וכד'. הוא בונה לעצמו את ישראל בחו"ל וחי איתה באהבה ובדאגה.
הבן "הרשע" - הדור השני
"הילדים של" עסוקים בהיטמעות במרחב. העיסוק הזה לא משאיר הרבה מקום להבנה או אמפתיה כלפי ארץ המוצא של ההורים. בין שנולדו בישראל ובין שלא, הדור הזה מחובר ל"כאן ועכשיו" ועסוק - גם בלי להגדיר את זה לעצמו במוצהר - בבניית זהות חדשה, עצמאית, מנותקת מזו של הוריו. בבחינת "מה לי ולעברית, מה לי ולישראליות?". בהגדה כתוב: "לכם ולא לו" - ולימֵינו הדור שרוצה להיות ולהרגיש רחוק ככל האפשר מישראל, הוא הדור המקביל במידה רבה לדור ילדי העולים.
התם - הדור השלישי
הדור הזה שמע על ישראל פה ושם, שמע כמה דברים, מקצתם טובים אחרים רעים. שמע קצת מהסבא והסבתא "הישראלים", ואולי הייתה שנה שבה הדור הזה, השלישי, דיבר קצת יותר על ישראל אם בזכות עמותה כלשהי, או פעילות של ארגון יהודי. אולי אף בעקבות הרצאה מרתקת ששמע באוניברסיטה. אבל כך או אחרת, הם לא באמת מכירים את הסיפור ושואלים: "מה זאת?"
שאלה זו שלהם בעצם שואלת מה היא ישראל? מדוע היא חשובה? מה יש בה שחשוב לסבא ולסבתא שלי? ולמה לאמא ואבא אין תשובות בשבילנו? כל אלה הן חלק מהשאלות ששואלים בני הדור הזה.
שאינו יודע לשאול - הדור הרביעי
אנחנו לא מכירים אותם והם לא מכירים אותנו. דור זה, הקשר שלו לישראל אינו חיוני לו. הוא חי את חייו בצורה מלאה בארץ החדשה שעבורו היא ישנה. לא ברור עם מי יבחר להקים משפחה. האם יהיו בה סממנים יהודיים? בין שיהיו בין שלא, כמעט ודאי כי הקשר לישראל כחלק מהזהות לא יתקיים. כי בשונה מהדור הראשון והשני וגם השלישי, הוא, בן הדור הרביעי, עתיד "להיעלם" ולהפוך להיות אזרח העולם.
מדינת ישראל תחגוג בקרוב 74 שנים להקמתה. אין עוררין היום על חוסננו הביטחוני והכלכלי, ודווקא משום כך על מדינת ישראל מוטלת החובה לבנות גשר בדגש על בני הדור השני והשלישי הנוטים להיטמע בסביבה בה גדלו. לאפשר להם לשמר את הקשר החם עם ישראל שגם יבטיח נתיב חזרה מזמין שיגדיל את סיכויי שיבתם לישראל בעתיד.
הכותבת היא ראשת המחלקה לארגון וקשר עם ישראלים בתפוצות, ההסתדרות הציונית העולמית