הרמטכ"ל לשעבר, רב אלוף דוד אלעזר, "דדו", לא האריך ימים. בתחילת העשור החמישי לחייו, ימים לאחר שוועדת אגרנט קבעה שהוא אחראי למה שנחשב למחדל יום הכיפורים, אפילו שבדיעבד היו רבים שאשמתם הייתה גדולה משלו, הוא מת - לכאורה מהתקף לב, אך למעשה משברון לב.
פחות מארבע שנים אחר כך, התפטר יצחק רבין מראשות הממשלה ומהתמודדות על הנהגת המערך לקראת הבחירות, בגלל חשבון דולרים של רעייתו, לאה. רבין לא הואשם וממילא גם לא הורשע בדין, אבל הוא לקח אחריות, כלומר - את האשמה. איש לא הבטיח לרבין קאמבק כחלוף 15 שנה. בעת ההיא התפטרותו הייתה יכולה להיות סוף הקריירה הפוליטית שלו.
לא חלפו אלא שש שנים ומי שניצח בבחירות שמהן פרש רבין עוד בטרם נערכו, מנחם בגין, פרש לביתו. על פי עדות הקרובים לו ביותר, הוא לא יכול היה לשאת עוד את מניין הקורבנות במלחמת לבנון. גם בגין, מיותר לציין, לא עמד לדין. הוא פשוט הרגיש אחראי, כלומר אשם.
עוד לפני כן, היה זה שר הביטחון שלו, אריאל שרון, שהועבר על ידו מתפקידו. ועדת החקירה לטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה הטילה עליו את האחריות. גם מתנגדיו הרבים של שרון לא האשימו אותו חלילה כי לקח לידיו נשק וטבח בחפים מפשע, אבל הוא היה אחראי לנסיבות שבהן אירע הטבח - ולפיכך הוחזק על ידי הוועדה גם כאשם, למרות שידיו לא שפכו את הדם.
קשה לשרטט את הקו שבו נשיאה באשמה הפסיקה להיות המשלימה של לקיחת אחריות, אבל מאז, כך נדמה, הפכו השתיים משני הצדדים של אותו המטבע לקווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו.
ממאמן כדורגל שאומר משהו כמו: "אני לוקח אחריות, אבל לא חושב שאני הבעיה", (אז היכן בדיוק לקיחת האחריות?), דרך השר הקודם לביטחון הפנים ועד למפכ"ל המשטרה, היום בוועדת החקירה לבדיקת הנסיבות שהובילו למותם של 45 חפים מפשע, שנרמסו בגלל מחדל.
דוברים אחרים של משטרת ישראל הסבירו שהמשטרה "לקחה אחריות" על אירוע שאיש לא רצה לקחת עליו אחריות. ובינינו, בצדק. מי שיחקור מעט את ההיסטוריה של מתחם קבר רבי שמעון בר יוחאי, יזדעזע: מחדל הנדסי, מחדל ברמת רישוי העסקים, מחדל ניהולי, אכיפתי - אין כמעט זרוע שיוצאת נקייה מהדרך לגיהינום שפקד 45 משפחות בישראל, אבל בדיוק בגלל זה, ערב האירוע, איש לא רצה לקחת אחריות.
אז משטרת ישראל החליטה להיות אחראית, אבל לא בדיוק, כי הרי היא רק "לקחה אחריות" מבלי להבין אפילו שאין אחריות ללא אשמה, כפי שיטענו מאוחר יותר השר והמפכ"ל.
אפשר בהחלט להבין את תסכולו של הגורם שביקש להיות המבוגר האחראי במציאות כאוטית, אבל להגיד "אני אחראי", בטח כשאתה בדרגת שר ממונה או רב ניצב, פירושו לומר: ראיתי את כל הכשלים, הבנתי את כל המגבלות - והחלטתי שאני מנהל את האירוע ומכאן שאני אחראי לכל מה שעלול להשתבש. מי שלא מבין שהחלק האחרון של המשפט הוא בלתי נפרד מהראשון, לא ראוי להיות מנהל, מפקד או ממונה.
לקיחת אחריות פירושה לומר "אשמתי". אין לה פירוש אחר. זה לא אומר כמובן שהאשם צריך להיענש - אדרבא, לפעמים יתברר שאלמלא היה "לוקח אחריות", עם או בלי מירכאות, האסון היה עלול להיות גרוע יותר, אבל אחראי הוא גם תמיד אשם בפוטנציה, אחרת הוא לא אחראי.
מסכן דדו, לא רק שנפל בפח ונאלץ לשאת כמעט לבדו באשמה שהיו לה שותפים רבים. מסכנים כל בני הדור ההוא שלא הבין בספינים, שלא היה מסוגל להוציא מפיו אפילו משפט כמו "אני אחראי אבל לא אשם", המשפט שהיה לבון טון, לסמן מוסרי בפי בכירים במשטרה, גנרלים, שרים ומאמני כדורגל.