ליהודים אין בלעדיות על השיח לגבי מעמדם של הערבים במדינה. גם לנו יש מה להגיד

אני מסרב להיות רק אובייקט ביטחוני או פוליטי, אלא אובייקט ומרכיב אינטגרלי לקיומה של המדינה והחברה. היהודים בארץ צריכים ללמוד להתנהג כרוב אחראי ולא דורסני, דרכנו תוכלו להוכיח שיהדות ודמוקרטיה יכולים לקרות יחד. בעזרת אמון ותלות הדדית נוכל להנביט זהות משותפת

מוחמד דראוושה
05/04/2022

שלום קלמן ליבסקינד,

קראתי את מאמרך שהתפרסם בוואלה! לפני שלושה ימים "סוכני השקר: הקונספציה על ערביי ישראל והדו-קיום שוב מתפוצצת לנו בפרצוף". בגלל שכיוונת את מאמרך לאנשי השמאל היהודים, אני אגביל את התגובה שלי, ולא אתיימר לייצג אותם. אדבר כערבי שחפץ שיח דווקא עם המרכז-ימין של הזירה הפוליטית והחברתית בישראל. כמו כן, פחות אתייחס לעניין נערי הגבעות במאמרך, וההצדקות העמוקות להתנחלויות, ומכאן המשך הכיבוש. אתמקד רק בהיותי אזרח ערבי שהקדיש את כל חייו בחיפוש ויצירת נוסחה של חברה משותפת.

אני מזמן הפסקתי להאמין במונח דו קיום שליגלגת עליו. לא מתעניין רק במפגשים שבהם אוכלים חומוס, ומתעלמים מהמציאות ההיררכית בין יהודים וערבים. מעניין אותי בעיקר לחפש את המכנים המשותפים שבהם נוכל לקדם אינטרסים משותפים, ועם הזמן נבנה אימון הדדי ותלות חברתית כלכלית, שאולי אולי תתרום ללגיטימציה הפוליטית-מעמדית שלנו כאזרחים שווים.

אני לא מקבל את הבלעדיות היהודית של השיח לגבי מעמדם של הערבים במדינה. אנחנו צריכים להיות חלק מהדיון, וזה לא רק עניין של משחק פינג פונג בין יהודים בלבד. גם אנחנו, ה-1,650,000 אזרחים, יש לנו מה להגיד בעניין, בעייננו. בעיקר, להגיד שאנחנו כאן כדי להישאר. בישראל, שהיא המולדת היחידה שלנו. מאחורי הבית שלי יש בית קברות עתיק שקבורים בו 27 דורות של המשפחה שלי, ולא הפוליטיקה היהודית או הפלסטינית תגדיר לי מה משמעות השייכות שלי למולדת הזו.

כאדם פרגמטי, אני מבין שיחד איתי חיים שכנים שהם הרוב, ושגם להם מגיעות זכויות קולקטיביות ולאומיות. אבל אני לא מוותר על זכויותיי כיליד המקום, בן לילידים זה דורות רבים, כולל זכויותיי הקולקטיביות כמיעוט, שלא יתנגשו עם זכויות הרוב היהודי, שאיתו אני מחפש נוסחה של קיום משותף.

ערבים ויהודים בחוף הים בתל אביב, 2015. נמרוד סונדרס, נמרוד סונדרס
שאיפה לבניית אמון הדדי ותלות חברתית-כלכלית בין יהודים וערבים. חוף בתל אביב(צילום: נמרוד סונדרס, נמרוד סונדרס)

ומכאן, אני מסרב שתראה אותי רק כאובייקט בטחוני, או אובייקט פוליטי, אלא אובייקט ומרכיב אינטגרלי מקיומה של המדינה והחברה. המידות של המדינה צריכות להיות יותר גדולות מיהדותה, כדי שתדע להכיל אותי עם הזהות השונה והנפרדת מהזהות שלך. אוליי עם הזמן, אם נפתח מספיק אינטרסים משותפים ועשייה משותפת ותלות הדדית וחוויות משותפות, כמו שקרה בזמן הקורונה, ומה שקורה באוניברסיטאות ובבתי חולים, ובעוד איים נוספים של הצלחה, אולי אז נוכל אף להנביט זהות משותפת.

האזרחות המשותפת צריכה להיות בעלת משמעות, גם לך וגם לי. כי בלאומיות אנחנו לא יכולים להיות אותו דבר. לפיכך, צריך לצקת בה תוכן ולהגדיר אותה כזהות עליונה, ולא מדירה והיררכית. לא מקובלים עליי גישות אליטיסטיות שאומרות שהיות ישראל פועלת כמדינת הלאום של העם היהודי, זה פוטר אותה מקיום שוויון מהותי בין כל אזרחיה. 23 מדינות לאום באירופה, ואני מכבד את המושג מדינת לאום גם בישראל עבור היהודים, כבר למדו להכיר במיעוטים שבתוכם כמיעוטים לאומיים, כולל הזיקה הלאומית שלהם למדינה אחרת, אבל תוך מתן פרופורציה נמוכה יותר ללאומיות מתחת לאזרחות שביכולתה להיות מכלילה.

היהודים בישראל צריכים ללמוד להתנהג כרוב אחראי ולא רק כרוב דורסני. אני בטוח שיותר קל לך להיות יהודי במדינה יהודית שלא רואה את הערבים כשווי זכויות, וקשה לעשות את המאמץ ללכת לכיוון מדינה ליברלית, שמכבדת את כל מרכיביה ודואגת לאינטרסים שלהם, ולצורך ביחסים הטובים ביניהם.

לנו יש ערך רב, גם לך, וגם למדינה. בעיקר, שרק דרכנו אתם יכולים להוכיח כי יהדות ודמוקרטיה יכולים לחיות יחד, וכי זכויות אדם של לא יהודים (כולל זכויות קולקטיביות) יכולים להתקיים בדמוקרטיה יהודית, וכי באתם חזרה למזרח התיכון תוך חיפוש שלום אמיתי עם עמי האזור, ולא רק האליטות השולטות בלבד. אתנו יש לכם את ההזדמנות להוכיח כל זה.

הרוב המוחץ של האזרחים הערבים, ואני מדבר על כמעט כל אדם שאני מכיר בחברה הערבית, מאמין שיש לחיים משותפים שוויוניים עם היהודים סיכוי אמיתי, ומאמינים גם שיש מספיק יהודים במדינה שחפצים בכך. אבל בכל משבר עולים קולות צורמים שמנסים להוריד אותנו מהמסילה, ולהחזיר את הדיון לריבוע הראשון של מלחמת העצמאות, ומבקשים מאיתנו להתכופף שוב ושוב בטקס כניעה יומיומי בכדי לספק את היצר הלאומני ששולט באותם אנשים.

בינתיים בוא ונשקיע מה שנדרש לחינוך לסובלנות וללגיטימציה הדדית. תל אביב(צילום: מגד גוזני)

מזמין אותך יקירי להאמין יותר בכמות האדירה של הטוב שהצטבר בין שתי החברות, ולא להישבר בכל משבר. אין להימלט לסיסמאות לאומניות, אלא כמובן אם דרכך לפוליטיקה שמחפשת רק קלישאות ופתרונות קלים.

אין פתרון קל ליחסי יהודים וערבים במדינת ישראל, הפתרון הוא קשה ומסובך, ובדרך בטח שנעלה על עוד כמה מוקשים. אני מאמין שאולי ייקח לנו עוד כמה דורות לפתור את בעית הזהות המשותפת. אולי צריך להמתין להגדרת אותה זהות עד אחרי פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני, אבל בינתיים בוא ונשקיע את מה שנדרש כדי לחנך לסובלנות, לקבלת האחר, ללגיטימציה הדדית.

אתה כועס על החברה הערבית כחברה אלימה שיהודים הם על הכוונת שלה. אתה טועה בגדול. בשלוש השנים האחרונות נרצחו 350 ערבים על ידי אותם אלימים שצריך לעקור. אתה מרגיש את הבעיה רק כאשר היא זולגת אליך. היא לא זולגת בגלל שהביוב לא עובד, אלא בגלל הכאוס שהמדינה נתנה לו לשלוט בחיים שלי ושל הבן שלי ושלוש בנותיי.

אני עסוק בשתי זירות, זירת חיזוק היכולות הפנימיות של החברה הערבית בלהתמודד עם בעיות שנצברו ב-100 השנים האחרונות, כולל העוני שאתה מזלזל בו ובהשלכותיו.

מצד שני אני כן עסוק במציאת נוסחה שתעבוד ביחסים ביננו, ולצערי מהמאמר שלך אני רואה שזה פחות מעניין אותך, ואתה נותן במאמרך לגיטמציה לתפישת כל הערבים כמחבלים, ומכאן הדרך להמשיך את הדחיקה שלנו לשוליים של החברה הישראלית, ולתחתי הפירמידה החברתית כלכלית ופוליטית היא קצרה.

הכותב הוא מנהל אסטרטגיה - המרכז לחברה משותפת, גבעת חביבה

עוד בוואלה!

במקום סגרגציה, אינטראקציה: ייתכן ששכונות מעורבות הן הפתרון לירושלים

לכתבה המלאה

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully