בני היל יגיע?

סייפרס היל בהופעה חיה בפילמור. היפ-הופ בהופעה חיה? הממ… זה אומר כנראה לוותר על טכנולוגיה כמרכיב אסתטי – אחד האלמנטים הכי דומיננטיים בהיפ-הופ. ועוד מאיימים בעטיפה שאין אוברדאבס. אבל הדיסק מתחיל, ואתה חוטף בפרצוף את הלופ-תופים הכבד והבשרני שלהם ואת הראפ היללני של בי.ריל, ואתה מבין שכנראה העסק הזה כן אמור לעבוד. כל המיתולוגיה על אנרגיות של הופעה לעומת אולפן מקבלת סוג של מימוש מול האוזניים.

סייפרס היל יוצרים סאונד דחוס וסתום, מאוד מונוליטי, כוחני עד אלימות, כמו שמוזיקה טובה צריכה להיות. מעין מקבילה היפ-הופית לגאראז' של שנות השישים, סטייל 5MC והסטוג'ס. הניואנסים אינם רלוונטיים אלא רק המסה הכללית שהולכת לקרוס אל תוך עצמה כמו גלקסיה לפני הפיכתה לחור שחור.

נכון, סייפרס היל תמיד נעו על הרצף שבין היפ-הופ לרוק (הם תמיד היו הראפרים החביבים על וואספים שוחרי אלטרנטיב ומטאל, לצד הביסטי-בויז כמובן). כמחצית מהאלבום הנוכחי הוא הארד-קור/פאנקי-מטאל טהור שמזכיר קצת את רייג' אגיינסט דה מאשין ומנוגן לייב עם בס-תופים-גיטרות. אך זו המחצית הפחות מוצלחת שלו. דווקא קטעי ההיפ-הופ, אלו המושתתים על לופים ולא על תופים וגיטרות הם שעושים את האלבום הזה.

"סייפרס היל לייב אט דה פילמור" אינו יצירת מופת, גם לא בקנה מידה סייפרס-הילי (ע"ע "בלאק סאנדיי"), אך הוא מספק את מנת האנרגיות הדרושה כדי לגרום לי לרצות להיות שם איתם בפעם הבאה כשהם על הבמה.