רבים הסיכויים שפוטין יגלה מתישהו שהבדיחה של זלנסקי היא על חשבונו

ולדימיר פוטין אינו אדולף היטלר, אבל יש מצב שבפלישתו הברוטלית לאוקראינה עשה את השגיאה שעשה בזמנו אדולף היטלר בפלישתו היהירה והכוחנית לרוסיה.

נכון, רוסיה אינה אוקראינה ופוטין אינו היטלר, אבל קייב עלולה להפוך לסטלינגרד. עיר נצורה, מופצצת, חסרת סיכוי, שתהפוך לסמל ההתנגדות, העמידה והנחישות. את תפקיד הוורמכט (הצבא הגרמני) של 1941 מגלם הפעם הצבא האדום, ולהפך. הצבא האוקראיני הנחות בימינו נכנס לנעליו של הצבא האדום הניגף של אז. ניגף, עד סטלינגרד.

לא, אין כאן השוואה בין הרוסים לנאצים. נכון, ביממה האחרונה הברוטליות הרוסית עלתה מדרגה ועושה רושם שזו לא המדרגה האחרונה שהיא תעלה. ההפצצות הכבדות על אזרחים חפים מפשע הן פשעי מלחמה. אבל זה לא נאצים, זה לא דומה לנאצים וזה לא ליד נאצים. זה רע מספיק גם בלי ההשוואה הזו.

פוטין עוד לא הפסיד ומוקדם להספיד אותו. הוא נהנה, עדיין, מעוצמה אדירה, עדיפות מכרעת ויכולת הכרעה. מולו ניצב נשיא שעד לפני שלוש שנים היה סטנדאפיסט. הבעיה היא שככל שהטיול של הרוסים באוקראינה הופך לסיוט, כך רבים הסיכויים שפוטין יגלה מתישהו שהבדיחה של זלנסקי היא על חשבונו. הבעיה של פוטין היא שהוא נלחם את המלחמות הקודמות. לצבא שלו יש שיירה משוריינת באורך של 64 קילומטרים, אבל הנחישות שלו קצרה. הרוסים הם האויב המר בעולם כשהם נלחמים על הבית. עכשיו הם לא נלחמים על הבית. את זה עושים האוקראינים. הרוסים נלחמים רחוק מאוד מהבית, ועוד בלי סיבה.

אני שואל את עצמי לאן נעלמו תחזיות הרהב, שלפיהן פוטין יפיל את קייב תוך 48 שעות. כרגע זה נראה יותר כמו 48 ימים, שלא לדבר על חודשים. ההתקדמות של הצבא האדום מזכירה יותר את מלחמת העולם הראשונה, מאשר השנייה. נקווה שבקצב הזה לא נגיע לשלישית.

כמעט כל החישובים המקוריים שעליהם נשען פוטין השתבשו: הצבא הרוסי כבד, חסר מעוף, לא מדויק, נטול מוטיבציה. התגובה של המערב, אף שאין בה את "הדבר האמיתי" (Boots on The Ground), הולכת ומצטברת למהלכים קטלניים, שיחזירו את הכלכלה הרוסית לתקופת האבן. היאכטות של האוליגרכים נמלטות מנמלים אירופיים לכיוון המלדיביים. ככל שירבו תמונות הילדים והתינוקות ההרוגים בין ההריסות, כך יתגברו גם ההפגנות. כוחני, חסר מעצורים ואכזר ככל שיהיה, פוטין הוא לא כל יכול. הסיפורים שסיפרנו עליו מוגזמים. בסוף כל דיקטטור מגיע לתקרת הזכוכית שלו. במקרה של פוטין, זו עלולה להיות זכוכית של בקבוקי תבערה ששמם ההיסטורי, כמה מוזר, הוא "בקבוקי מולוטוב" - על שמו של ויאצ'סלב מולוטוב, שר החוץ של סטלין, זה שחתם על הסכם מולוטוב־ריבנטרופ עם היטלר, שבו חילקו שני דיקטטורים מדינה אומללה אחת (פולין) וחתמו על הסכם אי־התקפה.


הערת אזהרה: זה יכול להתהפך. זה יכול להשתנות. מלחמה זה כמו משפט: אתה יודע איך אתה נכנס, אתה לא יודע אם ואיך אתה יוצא. רוב הסיכויים נוטים, עדיין, לצד של פוטין. אבל ככל שהזמן חולף, נראה כי הסיכוי שייצא מהאירוע כמנצח הולך ויורד. את תדמיתו הוא כבר לא יוכל לשקם לעולם. גם אם יחריב את אוקראינה, זה לא ישנה את המיצוב הציבורי או המורשת ההיסטורית שלו. הרי זו אינה חוכמה גדולה. זה לא כוחות. כל יום נוסף שבו האוקראינים מצליחים לבלום אותו הוא ניצחון קטן נוסף בקרב על התודעה.

לאירוע הזה יש גם זוויות מדאיגות. העובדה שאחרי הרומן הארוך והלוהט של אוקראינה עם המערב זלנסקי מוצא את עצמו, ביום הדין, לבד לגמרי מול הדוב הרוסי, מעוררת תהיות ודאגות גם הרחק מאירופה. אם תשאלו את מנהיגי המדינות הסוניות, למשל, הם כבר לא סופרים את וושינגטון ומבינים שהאמריקאים פשטו רגל. מתפקיד השוטר העולמי הפכו האמריקאים, בתוך זמן לא ארוך, לבורר העולמי. הם מעודדים מהיציע. הם ברחו מהמזרח התיכון, הם זוחלים עכשיו להסכם מביש עם האיראנים, הם לא מלכלכים את הידיים, או את הנעליים, במאמץ להגן על אוקראינה.

פוטין הוא חיה משוכללת. הוא מריח את החולשה מאלפי קילומטרים. על פי מידע מודיעיני שהגיע למערב, יש לו הסכם לא רשמי עם הסינים, שייתנו לו גיבוי וכיסוי כדי לצלוח את המשבר הכלכלי והסנקציות המערביות שעלולות להוריד את הכלכלה הרוסית למצב שיזכיר יותר את הכלכלה הסורית. ארצות הברית של אמריקה הפכה לנוכחת־נפקדת, והעובדה הזו עלולה להשליך לא רק על מה שקורה באירופה עכשיו, אלא על כל מה שיקרה בזירה הגלובלית בהמשך.

ישראל ממשיכה במאמץ הלא פשוט להישאר מחוץ לאירוע הזה. יאיר לפיד גינה אתמול, בצדק, את הפגיעה באתר ההשמדה של באבי יאר. השגריר האוקראיני בישראל סיפר שבני עמו הגנו על היהודים בתקופת השואה, אף שהמציאות הייתה הפוכה בתכלית. זה לא משנה. השואה התרחשה לפני 80 שנה. הילדים האוקראינים שנהרגים עכשיו לא אשמים במה שהסבא רבא שלהם עשה או לא. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיות באותו מחנה עם סין, קוריאה הצפונית, ונצואלה ואיראן.

המקל הזה, שאנחנו מנסים לאחוז בשני קצותיו, עלול להפוך לחרב פיפיות. המדרון שעליו אנחנו תקועים חלקלק, וצריך לקוות שברגע הנכון, אם נגיע אליו, תדע גם ישראל לעשות את המעשה הנכון - או לפחות להגיד את הדברים שכל בן אנוש אמור להגיד.