אלי גוטמן ותיאוריית הקשר העיתונאי

נכון שהרבה מהמעורבים בכדורגל נראים נגועים בחשדנות על סף הפרנויה, אבל הפעם, עושה רושם, יש סיבה טובה למסיבה. במקומו של אלי גוטמן כל קונספירציה ותיאורית קשר פנטסטית היתה נשמעת סבירה, אפילו מתקבלת על הדעת. הטיפול התקשורתי שהוא זוכה לו מאז תחילת העונה, או ליתר דיוק מאז הועלה שמו כמאמן המיועד של בית"ר ירושלים, ניתק כל קשר למציאות.

זה טפטף כבר חודשים, עד שלאחרונה כבר לא צריך לחפש יותר בין השורות: ידיעות אחרונות וקול ישראל במפורש הפסיקו לשפוט את גוטמן המאמן לפי אילו שהם קריטריונים מקצועיים. ההתייחסות לאלי גוטמן קיבלה מאפיינים ברורים של קרב בעל מניעים אישיים, קמפיין נקמני שהולך ויורד נמוך יותר משבוע לשבוע (אם זה היה רלבנטי מותר היה להוסיף מניצחון לניצחון של בית"ר ירושלים. אבל לעניין המקצועי, כאמור, אין קשר ישיר לעניין).

אלי גוטמן משלם כאן מחיר על אי-שיתוף פעולה לשביעות רצונה של התקשורת. מוזר, חשבנו שזאת המודה היום אצל מאמנים, בדור הפוסט-קשטני. גוטמן בחר אף הוא לנתק מגע עם העיתונות עם הגיעו לבית"ר, או יותר נכון לצמצם אותו למינימום. הוא אינו מקיים ראיונות
עיתונאיים מקיפים, אבל נותן תגובות לכתבים, לא בורח מהמיקרופונים בירידה מהמגרש, ואינו נוהג בזלזול מופגן בתקשורת כמו אחדים מעמיתיו. צמצום ההופעות בתקשורת נועד לאפשר לגוטמן ובית"ר עבודה "שקטה" יותר. זו הבחירה שלו, והיא לגיטימית. בפועל, התוצאות הפוכות.

עיתונות הספורט מנצלת את העובדה שגוטמן הוא זר במערכת בה יש לה זרועות מימים ימימה, כדי להעלות מתוכה קולות מתנגדים. גם זה לגיטימי, כמובן. הפרופורציות, הסטנדרטים התקדימים של הפולשניות, הגסות והחד-צדדיות לפיהם נוהגים בסיקור העיתונאי של פועלו של גוטמן, הם שמריחים רע כאן. לאברם גרנט לקח שנים (של כישלונות!) לקבל מעט מהיחס המגמתי, שזוכה לו מאמן בית"ר, בעוון ההתנהלות שלו עם המדיה. גוטמן רק היה צריך להחליף את אוחנה ולהביא איתו את רוסו, וזה הספיק.

אני לא מכיר יותר מדי אנשים שאוהבים את סגנון המשחק הגוטמני. לקהל של בית"ר מותר להביע את המחאה שלו מהשעמום שהמאמן מפיל על היציעים בטדי (לקהל של בית"ר בכלל מותר הכל). יפה להיווכח גם שמיקום בטבלה הוא לא חזות הכל עבור אוהדי כדורגל וצינורות האינפורמציה המרכזיים.

אבל קיימים גם קני מידה של סבירות. כשבעיתון משנים פתאום את מדיניות המערכת לגבי שימוש בהדלפות, ציטוטים בעילום שם ותחקירים חסרי מורא לכבוד אדם אחד ויחיד, זה מעורר שאלות. הדמוניזציה הפראית הזו כמעט עושה את הבלתי אפשרי, ומעוררת תקווה קטנה בלב שגוטמן, שהפך מ'נאשם' לגיטימי בהפגנת כדורגל מכוער לאנדרדוג מעורר אמפטיה, יראה להם מה זה. שבית"ר ירושלים שלו תיקח בסוף הדרך אליפות.